פרשת מצורע: לפרגן יותר מדי – יש חיה כזאת

"לדעת לפרגן בבית זו אומנות", לימד המדריך את החתן הטרי. "על תבשיל מוצלח, לדוגמה, אתה יכול להחמיא בקול רם: 'הבישול שלך משהו. חבל שאין לנו מסעדה – יכולנו להתעשר עם אוכל כזה מוצלח'".

האברך החליט שהוא יישם את זה בהזדמנות הראשונה. כאשר נכנס לבית עלה באפו ריח חומרי ניקיון, והרצפה המבהיקה מילטה מפיו קריאת התפעלות: "איזה ניקיון מסנוור. חבל שאת לא עובדת בזה, את יכולה לנקות גם משרדים וחדרי מדרגות"...

* * *

נדיר למצוא מי שלא יֵדע מדוע מגיעה הצרעת. נדיר אף למצוא מי שלא מדפדף הלאה כשהוא שומע את הסיבה לצרעת: לשון הרע... אסור אמנם להגיד, אבל אנחנו מוצאים את עצמנו פעמים רבות בהרהור חצוף: "נו נו, מוכר וידוע"...

בדברי הגמרא העוסקת בדיני לשון הרע (ערכין ט"ז), מביאה הגמרא פרט נוסף שלא מקבל הרבה תשומת לב בסוגיה הזו: רב דימי מסביר את הפסוק (משלי כ"ז, י"ד) "מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם קללה תיחשב לו": אדם המפרסם בחוצות עיר שחברו עשה לו טובה בחינם, ייתכן שדווקא זה יגרום לחברו רעה, כי יגיעו אליו עוד ועוד אנשים שירצו עזרה ולהם הוא כבר לא יוכל לעזור.

אבל למה דווקא "בבוקר השכם"? ואם זה אחר חצות? או בערב?

לפניכם סיפור אמיתי ששמעתי מחבר שעוסק בתחום זהה לשלי, אם כי תורני בהרבה, בטשטוש פרטים מזהים. נקרא לחבר שלי חנינא ולאדם השני נקרא אבנר, שיהיה.

לפרנסתו עוסק חנינא – שהוא תלמיד חכם גדול ומוכשר מאוד בהבהרת דברים והעמדתם על דיוקם – בעריכת ספרי קודש. כמובן שכדי לעשות את מלאכתו היטב הוא נדרש לרדת לשורשי הדברים, לנתח נקודות ולפעמים להתחקות אחרי המקורות של כל נושא כדי לדעת האם מחבר הספר שלפניו דייק בנתונים שהביא.

אבנר הגיע עם הצעה מסובכת למדי: ספר שדרש המון עריכה ושכתוב, אבל המאמץ היה שווה את התוצאה, ואבנר ידע שאם חנינא יהיה מופקד על התוצאה – הספר שלו ימכור עותקים והרבה.

חנינא עובד, בין היתר, מעת לעת במכונים תורניים מהגדולים ביותר בתחום, וכמובן לא ננקוב בשמות. העבודה הזו אינה קבועה, ייתכן שהם יבקשו ממנו משרה מלאה למשך שלוש שנים לפרויקט מסוים, ואחר כך במשך חמש שנים הם יזדקקו לו רק לעשר שעות שבועיות...

חנינא, כמו רוב העוסקים המוכשרים בתחום, יודע שחייבים לקחת כמה סוגי עבודות כדי לעשות השתדלות לפרנסה. אבנר הגיע עם הצעה משתלמת: עבודה קשה מאוד אבל מתגמלת בהתאם, והוא גם לא היה לחוץ מדי בזמן.

זמן מה חלף, וחנינא הוציא מתחת ידו מלאכה נאה ומתוקנת, קילורין לעיניים. כשהספר יצא לאור, התברר שאבנר היה נרגש ורצה להכיר טובה לחנינא. לכן הוא כתב בהקדמת הספר שהוא מודה לידידו חנינא ש"סייע" לו בהוצאת הספר. לשמו של חנינא נוסף תואר: עורך ראשי במכון פלוני אלמוני.

האמת הייתה שחנינא עבד שם כאחד מהעורכים הרבים במערכת, והעורך הראשי האמיתי באותו מקום נפגע מאוד. לא היה לו ספק מי ביקש להכניס את התואר הנ"ל לספר המבוקש: חנינא, אלא מי?...

בחודש הבא קיבל חנינא הודעה לקונית מהמכון: לעת עתה איננו זקוקים לעבודתך אצלנו...

אבנר בהחלט רצה לברך את חנינא ולפרגן לו, אבל הוא לא חשב מה יכול הפרגון לגרום. הוא לא השקיע גרם מחשבה בתוצאה של ברכה לא מדויקת זו. מיותר לציין שחנינא, שתפקידו לבקר דברים ולהעמידם בפרופורציה הנכונה – לא ראה את התואר, כדי שיופתע.

הוא אכן מופתע. עד היום...

* * *

"בבוקר השכם", כך לפי המלבי"ם ועוד, הכוונה היא לזמן הברכה. פירוש: לא די לברך, צריך גם לדעת איך לברך, מתי מברכים ובאיזו סיטואציה. אחרת? הבאנו עליו קללה במקום ברכה.

אז זהו? מפסיקים לברך?

לא, ממש לא. מפרשתנו אנו למדים את הכח והחשיבות של הדיבור. העיקר הוא המחשבה שמשקיעים בתוצאה של הדיבור. כל דיבור. גם לשון הרע שיכול לגרום נזק למרחוק, ואפילו מחמאה תמימה, לדוגמה על רצפה נקייה, שיכולה להתברר כמקור לצער ולכאב.

המסקנה של חנינא מהסיפור? "תתחבר לאדם חכם, ותשתדל שהוא יהיה אוהב שלך ולא אויב שלך. אבל בשום אופן אל תתחבר לאדם טיפש; גם כאשר רצונו להיטיב לך, הוא יזיק לך בטיפשותו"...