הפרשה החסידית לפרשת תזריע מצורע: האם מותר לבקר אצל רופא?

האמא הייתה מודאגת. חום גופו של הילד מטפס בהתמדה, והוא כבר עובר את ה - 39 מעלות. מספר ימים שזה נמשך כך באופן רציף. החום אינו מראה סימני תזוזה כלפי מטה... השפופרת ביד, ברור שצריך רופא, ומהר. השאלה היא רק האם לרוץ למיון או להסתפק ברופא של קופת החולים.

מי לא מכיר את התמונה הזו. בכל בית מצוי זה יכול לקרות. חום ורופא מתחברים באופן טבעי. כאבים ורופא קשורים זה בזה בקשר בל ינותק. מה לעשות, אומר כל אחד לעצמו, ככה זה.

האומנם? האם מחלות ורופאים חייבים ללכת יחד, האם המחלה אינה יכולה להתנתק מאדם לפני שרופא בדק, צילם, רשם, וכו'?

מתברר שזה לא בדיוק כך, לפחות לדעת חלק מחכמי התורה.

הפרקים המרכזיים בפרשיות השבוע הם בנושא הצרעת. מחלה טבעית שתרופתה, לכאורה, בידי אדם. אך מעיון בפסוקים ובפירושי חז"ל מתברר שממש לא כך. המחלה נשלחת לאדם כתוצאה מבעיה רוחנית, חטא לשון הרע.

גם הרפואה חייבת להיות רוחנית. הנה ציטוט מדברי הרמב"ם בהלכות צרעת: "השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראה אותו תורה צרעת, אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא הוא בישראל, כדי להזהירן מלשון הרע; שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו. אם חזר בו – יטהר הבית, ואם עמד ברשעו עד שהותץ הבית, משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן. אם חזר בו – יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שיישרפו, משתנין הבגדים שעליו. אם חזר בו – יטהרו; ואם עמד ברשעו עד שיישרפו – משתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת רשעים, שהיא הליצנות ולשון הרע" (הלכות טומאת צרעת ט"ז, י').

כך גם מתבטא האברבנאל בפירושו, "שאין הצרעת חולי מתדבק מפאת טבעו כדברי חכמי הרופאים, אבל [אלא] הוא ברצון השם וגזרתו על האיש החוטא".

טוב, יהיה מי שיאמר לעצמו, מעניין, יש באמת משהו במחלת הצרעת שמשמים מבקשים לאותת לנו. אם חשבנו לרגע שזה דווקא בצרעת שבאה על עניינים רוחניים, אבל כל מחלה אחרת מצריכה טיפול רפואי – כדאי וראוי שנקרא קטע שכל יהודי מאמין חייב לדעת על בוריו, והם חלק מדברי הרמב"ן בפירושו לתורה פר' בחוקותי:

"בהיות ישראל שלמים, לא יתנהג עניינם בטבע כלל, לא בגופם ולא בארצם. ויסיר הקב"ה מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא ולא לדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר 'כי אני ה' רופאך'. וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרה להם עוון שיחלו – לא ידרשו ברופאים, רק בנביאים. והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו".

דהיינו, בזמנים שהייתה הנהגת הקב"ה גלויה בעם ישראל, ללא הסתרות, הצדיק שחלה לא היה פונה כלל לרופא, אלא לנביא שיגיד לו איזה עניין רוחני הוא צריך לתקן. אחרי שתוקן העניין והוסר החטא, הייתה המחלה מתרפאת מעצמה.

כהמשך לכך, מדהים לקרוא את מה שסיפר בנו של החפץ חיים. אימו - אשת החפץ חיים, סיפרה לו שבנערותו כמעט לא ביקרו בני המשפחה אצל רופאים בשום מקרה. אם מישהו מבני הבית חלה, יעץ אבא לחלק לחם לעניים, ואבא עצמו היה עולה לעליית הגג ומתבודד בתפילה, עד שהתרפאה המחלה. זה נשמע כמו חיים בזמן בית המקדש או לחלופין בימות המשיח, אבל מדובר בסך הכל לפני כמה עשרות שנים.

כעין זה מסופר על הגאון מוילנא זי"ע, כשהלך לבקר את אחיו החולה רבי ישכר דוב, הוא מצא שם שני רופאים. שאל הגאון את אחיו: "מה לך ולרופאים, הרי הקב"ה רופא חולים?" נענה ואמר אחד הרופאים: "וכי לחינם ברא הקב"ה את הרופאים והרפואות?".

גער בו הגר"א: "וכי לחינם ברא ה' את החזיר? אלא שהוא מיועד לגויים. הוא הדבר ברופאים, מיועדים הם לגויים, ואילו לבני ישראל ה' הוא הרופא חולים והוא הבורא רפואות"...

אין אנו באים לשנות כאן סדרי עולם, אלא להכניס את הדברים לפרופורציות הנכונות. התהליך המוכר לנו כמשהו טבעי לחלוטין, מחלה, רופא, תרופה – אינו פשוט כל כך. כל שינוי בגופו של האדם הינו סימן ואיתות משמים, קריאה שאומרת עצור!

עם זאת, אנו, פשוטי העם, מצווים להתנהג כדברי הרמב"ם שכתב, שכשם שברור שאדם רעב מותר לו לאכול כדי לשבור רעבונו ואין זה סתירה לאמונה בה', כך גם מותר לאדם חולה לקחת תרופה וללכת לרופא להתרפא.

וכשם שבעת אכילתו עליו להודות לה' ולבקש שימשיך לפרנסו, כך גם בעת לקיחת התרופה עליו לבקש ולהתחנן מלפניו שתצליח הרפואה, ולהודות לו שברא את הרפואה, כי הכל ממנו יתברך.

כך גם פסק הט"ז (בחלק יו"ד סימן של"ו) ועוד הרבה פוסקים, שיש מצוה לפנות לרופא בעת מחלתו, אך בדגש על בטחונו בה'. כפי שנפסק בשולחן ערוך: "העושה כל דברי הרפואה אומר יהי רצון שיהא עסק זה לי לרפואה".

אז ברור שמותר ואף מצוה לדרוש ברופאים וברפואות, כדעת רוב הראשונים והפוסקים. אך הבה נזכור גם את המשך דבריהם, שהרפואה הטבעית מותנית בתחינה ובבקשה לרופא כל בשר, כי הוא הוא אשר שלח לנו את המחלה, וכוח הריפוי רק בידיו.

הכותב הוא מנהל רוחני בארגון "הידברות" וראש כולל אהבת תורה