פרשת תזריע-מצורע: עולם התקשורת – מקשר או קושר?

יתכן שמעולם לא היו כל כך הרבה אנשים בודדים כמו בעולם התקשורת של היום. בדור בו עולם התקשורת הפך לעצם מעצמותינו ולאמצעי המזהיר אותנו מפני סכנות שונות, עלינו להיזהר שבעתיים מפני התקשורת עצמה.

המילה "תקשורת" היא מלשון קשר. קשר מצד אחד הוא חיובי, שהרי הוא מקשר ומחבר בין שני דברים נפרדים, בין שני אנשים, בין האדם לבין הידיעה. אולם מצד שני, הוא עלול להיות שלילי, משום שהוא עלול לקשור ולנעול את האדם. פעמים נדמה, שהמשמעות השנייה עולה על הראשונה, ואנו מוצאים את עצמינו קשורים כל כך חזק, מבלי יכולת להשתחרר מכבלי התקשורת המלפפים אותנו מכל עבר.

פרשות "תזריע-מצורע" עוסקות בין היתר בתורת המצורע. צרעת באה על אדם שבמקום לקשר ולחבר בין אנשים, הוא "מוציא רע", הולך רכיל ומפריד בין לבבות. הפרשות עוסקות בעיקר באופן טהרתו של אותו מוציא רע, ועלינו לדעת שתורת טהרתו היא גם תורת טהרתנו שלנו מהוצאות הרע שלנו.

הבנה של תהליך הטהרה פותחת לנו סיכוי לטיהור הלשון והדיבור ותיקון עולם התקשורת.

לדבר לשון הרע וללכת רכיל זה בעצם ניסיון להתקשר, להיות קשור, לדעת הכל על כולם ולספר לכולם על כולם. לשון הרע ורכילות הם כמו כדור שלג שהולך וגדל, בפרט בעולם הפתוח של ימינו.

נשים לב שבכל פרשות המצורע, תרגום אונקלוס מתרגם את המילה צרעת ל'סגירא", או "סגירותא", מלשון סגירות. מה רצה המצורע הזה, ה'מוציא רע' הזה? פתיחות, תקשורת חופשית, זכות הציבור לדעת ועוד. מה הוא באמת יצר? סגירותא. את הסגירות. הוא יצר חברה שלמה שבשם הפתיחות הולכת ומסתגרת.

רבינו יונה, בספרו "שערי תשובה" (שער שלישי, כת מספרי לשון הרע), כותב: בעל הלשון חטאו נקל בעיניו, כי יאמר "אך דבר שפתיים הוא", ולא פנה אל נזקיו הרבים, על כן לא ישוב מדרכו הרעה. ואם שוב ישוב, אין תשובתו שלמה, כי לא יכיר גודל חטאו, כי התשובה השלמה להינקות מפשע רב – כי ייקד יקוד היגון בנפשו כיקוד אש" (שערי תשובה, שער שלישי אות ר"ה).

ספר "שיחות חכמה ומוסר" (מאמר כ"ו, שמירת הלשון) מרחיב בדבריו של רבינו יונה, לאור דבריו של רבי ישראל מסלנט ("אור ישראל" מכתב י'). 

הנביא יחזקאל אומר: "כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת" (י"ח, ל"ב). התלמוד ירושלמי (ברכות ב', ג') שואל: "וכי המת מת?", כלומר, מה כוונת הפסוק "כי לא אחפוץ במות המת", מן הראוי היה לכתוב כי לא אחפוץ "במות האדם", או "במות החי", איך מת יכול למות שוב? עונה התלמוד: "אלא, אלו הרשעים, שאפילו בחייהם קרויים מתים". מדוע הם קרויים מתים? רבי ישראל מסלנט מסביר, "גדר החי – מרגיש". כלומר, מה הוא הדבר המבדיל בין חי למת? ההרגשה. כשם שאם יש "בשר מת" בגוף האדם, אפשר יהיה לחתוך את הבשר והאדם לא ירגיש  מאומה, כך גם בנפש. כוחות רבים מרכיבים את הנפש, ועלינו להרגיש כל כוח וכוח. כאשר אדם חוטא אולם מצפונו לא מכאיב לו, אות הוא שביחס לחטא זה נפשו מתה. אדם רשע זהו אדם חסר הרגשה, שאינו מרגיש בחטאו, ומצבו הרדוד כלל לא מציק לו. אדם רשע הינו "חי-מת". אם כן, כוונת הנביא היא, שבורא עולם אינו חפץ במות המת – "כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת, נְאֻם אֲדֹנָי אלוקים, וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ".

כשאדם חוטא בדרך מקרה, אפילו באחת משלושת העבירות החמורות, זה קרה משום שיצרו תקפו והוא לא התאמץ מספיק לכבשו, אבל סוף כל סוף החטא מציק לו, ונשארה לו מן החטא הרגשה לא טובה. הוא יודע היטב כי לא טוב עשה. אדם כזה נקרא "חי", הוא לא מת. יש לו הרגשה. הוא מרגיש ומבחין בין טוב לרע. אז מבלי להמעיט בחומרת מעשיו, הוא עדיין נקרא חי. אולם כשאדם עובר עבירה והוא כלל לא מרגיש בה, הוא נקרא מת.

כשאדם רוצה לשוב מדרכו הרעה, עליו להתחיל בצעד קטן, ולהשתדל לפחות להפסיק להיות "בעל לשון הרע". כלומר, כשאדם מקבל על עצמו לדבר פחות לשון הרע, הוא מרוויח מיידית שני דברים: א. "חיסכון" בדיבורי לשון הרע, וממילא ירידה משמעותית באיסורים. ב. מכיוון שהוא כבר לא פרוץ לגמרי בלשון הרע, הוא מתחיל להרגיש שוב באיסור לשון הרע, "דם חדש" זורם בעורקי נפשו הפצועה, וממילא הוא מתחיל שוב להיות חי. גם כאשר הוא נכשל שוב, יש לו מכך הרגשה לא טובה, ברור לו שזאת הייתה נפילה, וכך לאט לאט הוא משפר את מעשיו.

בואו נתקן יחד את עולם התקשורת, נקשר, נאחד ונחבר לבבות נפרדים.