השותף השלישי שמגדל את ילדיך ביחד איתך

אל אחד מחוגי ההורים בתחילת שנת הלימודים, הגיעה אלי שירה (שם בדוי, הסיפור אמיתי). היא נראתה עייפה במיוחד, ו"צנחה" על הכסא בקול אנחה כבדה.

במסגרת החוג מעלות האימהות בעיות, ויחד אנו מגבשות פתרון מתאים בהתאם לנלמד בסדנא. לשירה בער להעלות בעיה דחופה.

היא לקחה נשימה עמוקה וסיפרה שהשבוע קיבלה "ד"ש חם" מהרב בכיתה של יוסי, הבן הבכור שלה, בן ה- 8. השבוע, בפעם הראשונה, יוסי הגיש לה שלושה פתקים "מרשיעים". "היום יוסי הרביץ לחבר". "היום יוסי איחר לכיתה". "היום יוסי לא הכין שיעורי בית למרות שנענש"... שיא השיאים של התופעה הלא-מוכרת הזו בביתה היה טלפון מאוחר בלילה. על הקו היה המורה. הוא תאר בטון רציני ומבהיל את כל מעלליו של יוסי מתחילת השנה, וביקש באופן חד משמעי שההורים ישוחחו עם יוסי ויעקבו אחריו בשבע עיניים.

"סגרתי את הטלפון והתחלתי לבכות. זה כבר היה מעל ומעבר והרגשתי שאני פשוט קורסת. למחרת שוחחנו ארוכות עם יוסי", סיפרה שירה, "אבל הוא הגיב בביטול וטען שהרב נטפל אליו ללא סיבה. אני מרגישה חסרת אונים לגמרי, אין לי מושג מה לעשות, ובכלל הרב הזה ממש לא נראה לי... כל-כך נוקשה וקפדן. אין לי מושג איך נעבור את השנה הזאת... הצילו!".

"לאט לאט", אמרתי לה, "הבנתי שיש בעיות אצל הבן שלך בכיתה, אבל למה את כ"כ שבורה? איך זה שהצליחו למחוק לך את החיוך הנהדר מהפנים?".

בירור קל גילה את שורש הבעיה - שירה מאוד לחוצה. היא שואלת את עצמה: "איך אני יכולה לעצור את ההתנהגויות האלו בכיתה? מה אני יכולה לעשות שעוד לא עשיתי"? או במילים אחרות – אמא של יוסי לקחה על עצמה בפחד משתק את כל האחריות בכל מה שקשור ללימודו ועתידו של הילד.

"ראשית, בעניין הרב", הצעתי, "את חייבת לגבות אותו במאת האחוזים. אסור לך לערער את הסמכות שלו מול הבן שלך. גם לא במחשבה. זה יביא אך ורק לתוצאה הפוכה ויוסי ירשה לעצמו יותר. זה ברור שכאשר ילד שמתנהג למופת הרב לא נטפל אליו סתם, אז ודאי שיוסי הוא לא "טלית שכולה תכלת"... ומלבד מזה, אם זה הרב שה זימן לילד שלך - סימן שיש לו כאן שיעור חשוב לחיים. כדאי לאפשר לו להסתדר בעצמו עם הרב, אפילו שהוא לא מוצא חן בעיניך, כדי שילמד להסתדר בחיים עם כל אחד. הקב"ה הרי לא טועה, נכון?! ובמה שנוגע לבעיה שלך", שאלתי אותה, "מה עם השותף השלישי? למה את חושבת שכל האחריות על לימודו ועתידו של יוסי היא שלך? את חושבת שהכל מוטל על כתפייך הקטנות? מי אמר? מי ביקש ממך? מה עם תפילה? אולי תשתפי במילים שלך, את מי שהילד שלו, את מי שנתן לך את הפיקדון, בקושי שלך, בפחד שלך? אולי תפסיקי להיות שלושת השותפים גם יחד, ותחזרי להיות רק שליש בעסקה הזאת?

מה את אומרת?".

לראשונה מאז תחילת הערב – אורו עיניה של שירה.

"אני מתביישת לומר שבכלל לא התפניתי לחשוב על תפילה...".

* * *

אחרי שבוע הגיעה שירה, והפעם – עם חיוך מאוזן לאוזן.

"מיד אחרי השיעור שלנו", סיפרה, "כשהגעתי הביתה, הילדים ישנו ובעלי עוד לא חזר מהלימודים. הבית כולו היה שקט. התיישבתי על הספה בסלון, נשמתי עמוק ודיברתי עם ה יתברך.

"ה", אמרתי לו, "הילד הזה הוא שלך. אתה מסרתי לי אותו רק לפיקדון. אני עושה כל מה שאני יכולה, והרבה פעמים מעל ומעבר לכוחות שלי... אני רוצה שהוא יאהב את התורה, אני רוצה שהוא יהיה תלמיד חכם. אני רוצה שיגדל וילך בדרך המתוקה הזאת. אתה גם רוצה?

אם אתה לא רוצה, ואולי חושב על מסלול אחר בשבילו, אני מקבלת את רצונך בצער אבל בהכנעה. אבל, אבא יקר, אם גם אתה רוצה לראות את יוסי הולך בדרך התורה ומוסיף אור בעולם, אנא עזור לי, כי אני לא יכולה לבד! אתה תגרום לו לאהוב את התורה הקדושה, אתה תביא אותו להיות תלמיד חכם. אתה ורק אתה".

"והיום, איך אתה מרגישה?" שאלתי

"אני מרגישה נפלא, כאילו ירדה לי אבן כבדה ושחורה מהלב. פתאום הבנתי שעתידו של יוסי הוא באמת לא אחריותי. הוא קודם כל שלו ובאחריותו. אבל, מה שיותר חשוב - יש פה מי שמנהל את העולם. אני עושה את ההשתדלות שלי ואת כל השאר – החלטתי חד-משמעית להשאיר לקב"ה.

למחרת יוסי יצא אל הכיתה בפנים יותר רגועות. עבר עוד יום והוא כבר הביא פתק: "יוסי השתדל היום להתנהג יפה"... בתיקייה של שבת הרב הגדיל לעשות וכתב "השתדל נפלא"... בפעם הראשונה מאז שהתחילה כל הפרשייה הזו שאני מרגישה שאני לא לבד. מישהו מסתכל מלמעלה ורק מחכה שאשתף אותו"...

* * *

יכולתי לסיים פה את הסיפור. למדנו את כל מה שצריך ללמוד. אמא, ילד ותפילה. מה צריך יותר מזה?

אבל, בכל אופן, בשביל הסקרניים שבינינו...

אחרי שבועיים נוספים הגיעה שירה והייתה פשוט חייבת לספר: "אתמול יוסי הגיע מהכיתה וסיפר לי שהרב ההוא עזב...! יוסי לא יודע למה, פשוט יום בהיר אחד הגיע רב מחליף, ללא הודעה מוקדמת".

קולות צהלה והתפעלות עלו משאר האימהות בחוג...

רבותיי! כוחה של תפילה!!!

אז מה היה שם?

כנשים מאמינות אנו מתפללות על כל צרכינו: על פרנסה, בריאות, שלום בית, חינוך הילדים וכו. אבל, באורח פלא, כשמתגלה בעיה אצל אחד הילדים, אנו לפתע שוכחות את השותף השלישי – הקב"ה כבר לא נמצא בשטח, חלילה.

אנו ישר פונות למומחים או למנחת הורים, מתייעצות עם הרב הזה, שואלות את השכנה ופונות למנהל... אבל האם ישבנו רגע להתבונן ולנסות להבין מה הקב"ה רוצה מאיתנו באותו רגע? האם פנינו אליו בבקשת עזרה?

למה אנו סומכות כ"כ על בשר ודם? לא יותר פשוט לפנות אל "מי שאמר והיה העולם" - אל הבוס הגדול?...

הלא כל מה שקורה בעולם מטרתו אחת: להתקרב אל ה יתברך.

הרב פינקוס זצ"ל מביא משל מדהים שמסביר באופן בהיר את מהות התפילה:

רופא צעיר נשאר בתורנות-לילה בחדר מיון. הרופא חשש שלא יוכל לטפל בכל החולים והסביר למנהל שייתכן ולא יעמוד בלחץ במהלך הלילה. המנהל שמע את לבטיו ואמא לו שבמידה ויזדקק לעזרה כלשהי יתקשר אליו והוא ישלח לו תגבורת מיידית.

ואכן, כפי שצפה הרופא, היה עומס גדול במיון, העניינים יצאו מכלל שליטה ואחד החולים נפטר. בבוקר, כשהגיע המנהל ורצה לברר מדוע החולה נפטר, אמר לו הרופא הצעיר: "לא הספקתי לטפל בו, אמרתי לך שלא אוכל להסתדר לבד". "נכון", ענה המנהל, "אבל אמרתי לך שבמידה ולא תסתדר – תתקשר. מדוע לא צלצלת?".

זהו המשל.

והנמשל?

תגידי לי, מי ביקש ממך להסתדר לבד? מישהו נתן לך משימה ואת מרגישה שאת קורסת?

ת-ת-ק-ש-ר-י!!

יש לך אפשרות לקבל סיוע אמיתי ומיידי מבורא עולם, אבל זאת בתנאי שתתקשרי, שתבקשי, שתפני אל המנהל הגדול ותבקשי סיוע דחוף...

זוהי מהותה של התפילה.

בדרך-כלל, אני חייבת לקחת את הכל על עצמי: להיות גם הקב"ה, גם בעלי וגם אני. אני יודעת הכי טוב מכולם ואני כאן המנהלת. נקודה.

במידה ואת אכן חושבת שאת יודעת לנהל הכי טוב בעצמך ובוחרת לא להיעזר בסיוע, הקב"ה לא "יידחף את עצמו" בכוח, אלא "רצון יראיו יעשה", ויאפשר לך לעשות הכל ל-ב-ד.

התפילה מכניסה את הקב"ה לתמונה, אני קצת מפנה לו מקום ומאפשרת לו לקחת את העניינים לידיים. אני מורידה מעצמי אחריות כבדה על נושאים רבים ויכולה להרגיש שאני באמת רק שליש בעסקה הזו של "שלושה שותפים באדם - הקב"ה, אביו ואימו".

* * *

כיצד פועלת תפילה מעומק הלב? מה היא מחוללת בשמיים לדורי דורות? איננו יודעים. אולי מבטלת גזירות, בונה עולמות, משנה סדרי בראשית...

בואו ננסה, בכלים הקטנים והפשוטים שלנו, בכל אופן, להבין לאן מביאה אותנו התפילה. מה קורה אצלנו כשאנו פונות אל ה ומבקשות על ילדינו.

כותב הרש"ר הירש בספרו "יסודות החינוך" על הפסוקים בתהילים, קכ"ז: "...שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם מְאַחֲרֵי שֶׁבֶת אֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים; כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא. הִנֵּה נַחֲלַת ה בָּנִים: שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן...".

מי שחושב את עצמו כידיד ה ומקורבו, נהנה דווקא מן הרעיון שכל מעשי האדם אינן נותנין לו ערבות לעתיד. על כן, סומך האדם רק על ה, והרעיון הזה נותן לו "שנא", מנוחה. מכיוון שאין ביכולתם לדאוג לעתיד, יודעים הם שאין הדאגה לעתיד מוטלת עליהם, ויודעים הם, שביחוד, אין הדאגה לחינוכם ולכלכלתם של הילדים מוטלת עליהם לבד, כי לשם כך הם זקוקים למחנך ולמכלכל הגדול הנושא את כל העולם ומחכה רק שהם יעשו את שלהם, כדי שגם הוא יעשה את שלו. הוא יתן לידידו שנא, כי הילדים שייכים לו".

התפילה, בראש ובראשונה, "מעבירה" את האחריות הבלעדית של גידול הילדים ותוצאות החינוך (משימה כלל לא פשוטה, לכל הדעות) אל ה יתברך. כמה טוב שאני לא לבד בעסק המורכב הזה...

יש לי חברה שבעלה משרת בצבא-קבע בתפקיד בכיר ביחידה סופר סודית, חשובה ומבצעית. מאז שהתחתנו - הוא מגיע הביתה פעם בשבוע לשבת(!), והיא, למעשה, מגדלת את הילדים לגמרי לבד.

שאלתי אותה פעם: "תגידי, מיכל, איך את מסתדרת?".

היא ענתה: "תראי, אמרתי לה יתברך: אני נתתי שותף אחד למען הבטחון של עם ישראל, אז עכשיו אתה "תעבוד טורבו...".

והוא עובד ועוד איך! לחברה הזו שלי יש שבעה ילדים, בלי עין הרע, כולם פרחים מתוקים, ילדי אחראיים ובוגרים, שעוזרים בצורה יוצאת מגדר הרגיל עם הילדים הקטנים ובמטלות הבית...

* * *

לעתים אני מהרהרת ביני לבין עצמי, מה היה קורה אם הייתה לי פיליפינית צמודה. וואו! זה היה באמת חלום. היא הייתה מקלחת את הקטנים, מגהצת (כמה שאני שונאת לגהץ!), מבשלת ארוחות מושקעות (לא טוסטים כמוני), מבריקה כל היום את הבית ומשכיבה את כולם לישון... מה שעוד "יד" יכולה לחולל בבית!

מה דעתכן? אולי נחליף את הפיליפינית, להבדיל אלף אלפי הבדלות, בה יתברך?

אולי כדאי להכניס הביתה כח עוצמתי, אינסופי של רחמים והכלה, כמו הקב"ה?

הוא בטוח יכול לסייע לי! מספיק שה יתברך ייתן לי קצת שמחה, זה יספיק לי. עם שמחה אני יכולה לגדל ילדים, להחזיק בית למופת וגם להיות אשת קריירה מצליחה בלי שום מאמץ!

כמה מיותר ומעמיס לקחת את כל האחריות על כתפינו הקטנות.

* * *

בתפילתו הידועה על חינוך הבנים, מקדים השל"ה הקדוש ואומר:

אַתָּה הוּא ה אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁלֹּא בָרָאתָ הָעוֹלָם, וְאַתָּה הוּא אֱלֹהֵינוּ מִשֶּׁבָּרָאתָ הָעוֹלָם, וּמֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל. וּבָרָאתָ עוֹלָמְךָ בְּגִין לְאִשְׁתְּמוֹדָעָא אֱלָהוּתָךְ בְּאֶמְצָעוּת תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, כְּמו שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, "בְּרֵאשִׁית", בִּשְׁבִיל תּוֹרָה וּבִשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, כִּי הֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהֶם מִכָּל הָאֻמּוֹת, וְנָתַתָּ לָהֶם תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, וְקֵרַבְתָּם לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל. וְעַל קִיּוּם הָעוֹלָם וְעַל קִיּוּם הַתּוֹרָה בָּא לָנוּ מִמְּךָ ה אֱלֹהֵינוּ שְׁנֵי צִוּוּיִים. כָּתַבְתָּ בְּתוֹרָתְךָ "פְּרוּ וּרְבוּ", וְכָתַבְתָּ בְּתוֹרָתְךָ "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם". וְהַכַּוָּנָה בִשְׁתֵּיהֶן אֶחָת, כִּי לֹא לְתֹהוּ בָרָאתָ כִּי אִם לָשֶׁבֶת, וְלִכְבוֹדְךָ בָּרָאתָ יָצַרְתָּ אַף עָשִיתָ, כְּדֵי שֶּׁנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתֶךָ..."

מה ענינה של הקדמה זו?

התפילה האמיתית על ילדינו צריכה לנבוע מהרגשת "אני רק עבד בעולם הזה וכל רצוני – לעשות רצונך".

כשאני מגדלת את הילדים על מנת שיטפלו בי כשאזקין, או על מנת שיהיו לי ילדים תלמידי חכמים ואוכל להתגאות בהם, למעשה אני רוצה רק למלא את חסרונותיי ותשוקותיי, קדושים ככל שיהיו. אך, כשאני מגיעה למצוות חינוך הילדים בתחושה של עבד שעושה רצון קונו בכל רגע - אוכל להתפלל ולבקש באמת על הילדים.

כיצד מציע לנו השל"ה הקדוש לגשת לתפילה וכיצד היא תשמע?

"אבא יקר, אני רוצה לקיים מצוותך בעולם. אתה כתבת "פרו ורבו" ואתה ביקשת "ולימדתם אותם את בניכם". אני עושה את חלקי בכל יום ובכל רגע. ואתה, ברחמיך, עשה את חלקך כי כשהילדים שלי אכן ילכו בדרך התורה, הם יעשו את רצונך וימלאו את תכלית הבריאה".

כשאני מתבוננת כך על גידול הילדים, אני, למעשה, מעבירה את האחריות, כמו בכל מצווה אחרת, על התוצאות, שהרי כתוב "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין לִבטל ממנה" (פרקי אבות). כך המטרה שלשמה אני מגדלת ילדים משתנה: לא עוד ממקום של "רצון לקבל לעצמי", שאז בהכרח אני רחוקה מה, אלא ממקום של רצון לתת לה יתברך, ואז אני חוזרת ומתקרבת אליו. אני מקיימת מצווה לשמה, ולא משנה לי "מה יצא לי מזה בסופו של דבר".

* * *

מה עוד פועלת אצלי התפילה?

התפילה מחזקת אצלי את הציפייה הטובה מהילדים. אני מתפללת על עתידם והצלחתם, ורואה אותם בעיניי רוחי כפי שהייתי רוצה. ציפייה היא הרי מחשבה אופטימית שמולידה מציאות, פשוטו כמשמעו!

שמעתי מרבנית חשובה שהייתה מתפללת על ילדיה ליד מיטתם לאחר שהיו נרדמים. היא סיפרה שהייתה יושבת ליד ביתה, מדמיינת אותה בתור אישה נשואה ו"סורקת אותה" בתפילתה מכף רגל עד ראש. היא הייתה מתארת לעצמה את ביתה עם מטפחת צנועה, חולצה רחבה, חצאית צנועה וכו...

ואכן- כשבגרה הילדה, הפכה להיות בדיוק ה"ציור" של אמה. אותה חצאית ואותה מטפחת שדמיינה.

יום אחד הגיעה הבת כשהיא נועלת נעליים אופנתיות שלא התאימו למראה הכללי שלה.

"מה קרה לך, חמודה?", שאלה האם, "מה זה הנעליים האלו?"

"די, אמא" התחמקה הבת "זה נוח לי וזהו"...

לפתע חשבה לעצמה הרבנית, שלמעשה כשהיא ישבה להתפלל ותיארה לעצמה את ביתה לבושה כשרה אימנו, אל הנעליים למטה היא לא הגיעה...

הציפייה שלי "משודרת" אל הילדים שלי באופן לא מוסבר, ונוטעת בהם את הרצונות הטובים שהייתי רוצה בשבילם.

* * *

מה עוד?

כתוב בתהילים: "הרפו ודעו כי אנכי אלקים, ארום בגוים, ארום בארץ" (תהילים מ"ו).

התפילה יכולה מאוד להרגיע אותי. היא יכולה לעזור לי לשחרר אותי מהמתח שיש לי לפעמים מול הילדים. אני יכולה להוציא את כל ה"למה הוא לא מקשיב לי?", "איך יצא לי כזה ילד?", "איך היא מתחצפת!" וכו, ו"לנטרל" את כל הרעלים שהצטברו אצלי.

התפילה מאפשרת לי להסיר מעצמי את כל רגשות האשם, לקחת זמן לנשימה עמוקה ולחזור לעצמי. לחזור לאיזון שאני כל-כך זקוקה לו לעיתים קרובות. להחזיר את המוח שיהיה סוף סוף שליט על הלב. לא להתרגש, לא להרגיש אשמה, לא להרגיש לא טובה, לא להרגיש חלשה ולא להרגיש חסרת אונים.

כשאני מתפללת אני יכולה להרגיש: מישהו מקשיב לי. מישהו מבין אותי. מישהו אוהב אותי ללא שום תנאי. אפילו שכעסתי, אפילו שאני מרגישה קטנה ולא מוצלחת ואפילו שנדמה לי שאני רחוקה מאיך ש"אמא טובה צריכה להיות" (אגב, איך היא באמת צריכה להיות?...).

מעל לכל אלה, מאפשרת לי התפילה לחזור למקום האמיתי, השליו והמנחם של האמונה. הכל כאן מנוהל, לפרטי פרטים בהשגחה אלוקית, חכמה ונסתרת. הפאזל כולו נכון. אין כאן שום טעות, והכל, אבל הכל, מתנהל כאן בידיים רחמניות - לטובתי.

וכמים חיים על נפש עייפה, מסכם עבורנו הרב ארז משה דורון:

"...והייתם כאלוקים מצד הסיטרא אחרא (היצר הרע) זה שליטה. אומר רש"י: "והייתם כאלוקים – יוצרי עולמות". כך – מדמה האדם שהכל מוטל עליו. גם בחינוך ילדים, הוא תמיד צריך לשלוט, הוא הרי "יוצר עולמות" ילדיו. אבל האמת היא, ששליטה כוחנית נובעת מפחד של איבוד שליטה, ושניהם יחד באים מחוסר אמונה, מחוסר נתינת מקום לקב"ה לקחת חלק בגדול ילדי.

ילדנו הם ילדים של ה..." (אבק לזהב - חינוך ילדים במשנתו של רבי נחמן, עמ 31-32).

דקלה יוספסברג, אם ל- 6 ילדים, מנחת הורים מוסמכת בגישת שפר, ומעבירה חוגי הורים והרצאות בנושא חינוך ילדים