זה נורא, גם אני לא מושלם!

אריאל החזיק את המבחן המסכם בידיו, מביט בו באכזבה. "95%! אני ממש לא בסדר!", אמר לעצמו. הוא הרגיש שהוא כישלון.

"הרי יכולתי להשקיע יותר ולקבל ציון טוב. אני כישלון!". הסביר לעצמו, ולאחר מכן גם לי.

זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לו – לא, אני לא מתכוון לציון, אלא למחשבה... העניין הוא, שהרע מבחינתו, זה דווקא הציון, לא המחשבה הפרפקציוניסטית, הגורמת לתחושת כישלון.

כשנפגשנו, זה היה לאחר שחווה הרבה "כישלונות" כאלה. הוא החל לחוות תחושות חרדתיות, בכל מצב שהיה מרגיש שהוא ב"מבחן". בעקבות כך, הוא פשוט העדיף לברוח מהתנסויות, וחייו נעצרו.

פרפקציוניזם. זה המקור.

ישנם אנשים שזהו צורך בסיסי אצלם, שהכל יהיה מושלם. אפשר לראות זאת בעבודה, בחינוך ילדים, בלימוד תורה, במבחנים, בלהיות ה"אמא הכי טובה", וכן הלאה. יש בזה אמנם יופי מסוים, ויש אנשים שמצליחים לחיות עם זה היטב. אבל לרוב, זה פשוט מזיק.

הבעיה מתחילה כאשר זה מפריע לחיים. לא תמיד החיים מאפשרים להיות פרפקציוניסט, ואז האכזבה מעצמך היא גדולה. כאשר זה קורה שוב ושוב, זה יכול להזיק מאוד, היות שזה יכול להוביל לערך עצמי נמוך, דיכאון, חרדות, ועוד.

הרבה פעמים, השאיפה לשלמות נובעת מערך עצמי נמוך. כן. האדם, פשוט מתקשה להיחשף לעובדה שהוא לא מושלם. זה מזכיר לו שהוא "לא שווה", כך לפחות בעיניו. והיות שכך, קשה לו להכיל ביקורת, כישלון, לכן הוא הולך "עד הסוף", כדי להיות בטוח שלא יארע כישלון.

מצד שני, אם האדם מאפשר לעצמו לא להיות מושלם, הוא מקנה לעצמו בכך יכולת לא לפחד מזה שהוא חסר, ומתוך כך, יותר יכולת להערכה עצמית. הוא לומד שהוא בסדר, גם אם הוא נכשל מידי פעם.

לכן חשובה היכולת לקבל זאת, שלא תמיד אפשר להיות בשיא. יתרה מכך, אני אומר: לפעמים, חשוב לא לנסות להיות מושלם!

על הפסוק "שבע יפול צדיק וקם" אומר הרב הוטנר זצ"ל, שאין הכוונה, שאם נפל הצדיק, אז הוא קם, אלא הכוונה, שאי אפשר להיות צדיק, אם לא נפל הרבה, וקם!

הסוד טמון ביכולת להכיל שאני לא כל יכול!

ואז, להתקדם לאט לאט.

כאשר אני מכיל שאני לא יכול הכל, אני נהנה מהרגע, מכל התקדמות. זה נותן תחושה של הערכה עצמית, והערכה למה שאני עושה, ולכן גם דוחף הלאה.

אם, למשל, אישה שכל כך חשוב לה להיות אמא טובה, יכולה להכיל זאת שהיא לא תמיד יכולה להקדיש הכל לילדים, היא תוכל ליהנות מכל צעד קטן. היא תוכל ליהנות מכל חיוך שהיא נותנת לילד, מכל סיפור קטן, וזה בעצמו ידרבן אותה להיות אמא טובה. אז נכון שהיא לא תהיה האמא הכי טובה שהייתה אי פעם בעולם, אך מי אמר שכדי שהילדים יהיו בריאים בגופם ובנפשם, הם זקוקים לאמא שיש רק בספרים...? ובכלל, בעיני, אמא טובה היא דווקא זו שיכולה להנחיל לילדים את היכולת לא להצליח בכל, ולהיות מרוצים!

וכך גם בכל יוזמה אחרת שיש לאדם בחיים. זה נכון בעסק, בעבודת המידות, בלימוד התורה, וכן הלאה.

(צילום: shutterstock)

אני רוצה להציע לפניכם מטאפורה, שאני אוהב להציע בפני אנשים שאני פוגש בהקשר זה:

אתה פוסע בשביל (חייך) ארוך ארוך. בשלב מסוים אתה מגיע לצומת דרכים. אתה רואה שילוט המאפיין כל דרך. על אחת הדרכים כתוב "שלמות", ועל השניה כתוב "ממוצע".

דרך ה"שלמות" הרבה יותר קורצת. היא מקושטת בפרחים וזהב, וסביבה הילה יוקרתית, ואילו הדרך "ממוצע", נראית די משעממת, פשוטה כזאת...

אתה מתפתה, ניגש לדרך השלמות, ומתחיל לצעוד בין הפרחים הקסומים.

אך פתאום, בום!!! אתה מרגיש חבטה בראש, נתקע בקיר בטון. אתה חוזר אחורה.

אך אתה מאלה שלא מתייאשים, אתה שואף תמיד לטוב ביותר... אתה שוב מביט ורואה את שתי הדרכים, ושוב בוחר בנוצץ... אך מה לעשות, ששוב אתה חוטף מקיר בטון אחר...

ואז, אתה מתחיל להרגיש ייאוש מעצמך, למה אני לא מצליח את הטופ? אני אפס! והנה אתה מתחיל להרגיש חרדה... דיכאון...  

ופה אני מציע לך: בוא, נסה את הדרך המשעממת. היא אולי לא כל כך נוצצת, אך אולי שם לא תתקע בקירות, אף על פי שההתקדמות איטית, ולא מושלמת?

אתה מנסה. ומתחיל לצעוד. בתחילה, הדרך המשעממת. אך כאן פתאום קורה דבר מעניין. אתה פשוט מרגיש את הרוגע סביבך! זה לא נוצץ. זה רגוע...

אתה מתחיל ליהנות מהדרך.

והנה אתה מגיע לצומת דרכים נוספת. כאן יש שלוש דרכים: האחת, נוצצת כמו הדרך הראשונה שניסית, השנייה משעממת כמו השנייה... אך ישנה דרך שלישית. היא לא הכי יפה, אך יותר יפה מהדרך המשעממת.

התחושה שלך היא שכבר שבעת מהדרך הקודמת, ואתה יכול להרשות לעצמך את הניסיון של הדרך האמצעית. אתה צועד לעברה. פתאום, אתה מוצא פרחים. זה מעניין, אך לא נוצץ כמו בדרך ה"שלמות". אתה מתקדם ונהנה מהרוגע.

אתה נהנה גם מכך שבחרת נכון כבר פעמיים, ובעצם, פתאום אתה שם לב – התקדמת!

וכך אתה ממשיך, ובכל צומת, בוחר דרכים יותר ויותר יפות. בהדרגה.

והנה בדרך האחרונה שלך, אתה מגיע ממש לאותה דרך יפה ונוצצת כמו הראשונה. אלא שעליה לא כתוב שלמות, אלא "מתקדמים". אתה פוסע בה, ופשוט נהנה ומסופק על בחירות חייך ועל הדרך היפה שעברת!

פתאום, על הגבעה ממול, אתה רואה את כל אלה שעדיין מנסים את דרך השלמות, ונופלים לתהום שוב ושוב... אתה מרגיש סיפוק ביכולת האדירה שרכשת, לצעוד לאט ובבטחה, ללא חלום השלמות!

זו הדרך.

אם אתה רוצה להיות מסופק ומצליח, נטוש את השלמות! פשוט הרשה לעצמך לא להיות מושלם.

התחל בכך שאתה כבר לא עושה הכל מושלם. אתה תחוש אולי קושי עם זה שהגשת עבודה לא מושלמת. קיבלת 95%. לפעמים זה יהיה קשה לך, אך בסופו של דבר, כשתשנה גישה, זה יהיה נעים.