קפץ על הרימון, ונהרג: מסירות הנפש של החייל נתן אלבז ז"ל, שעלה ממרוקו בגפו

כשנתן אלבז החליט לעלות ארצה ממרוקו בגיל 17 בלבד, הוא היה לבד במערכה. כמי שנולד למשפחה ברוכת ילדים, נאלץ לחצות בגפו את הגבול לאלג'יר – תוך שהוא מסכן את חייו, אך דבר לא עמד בדרכו להגשמת החלום.

ללא חת, נפרד נתן ממשפחתו וצעד מאות קילומטרים עד הגיעו ליעדו – אלגי'ריה. משם הפליג נתן לארץ ישראל, ירד בחיפה ונע ונד ממקום למקום. במכתב שכתב לאימו חודשים ספורים לאחר הגעתו, התנצל אלבז בפניה על הסבל שגרם לכולם, ובמיוחד לה. במכתבו תיאר אלבז את הקשיים שליווהו באותה תקופה, כשביקש להיות מה שהוא לא. "רציתי פשוט להיות אשכנזי. הם באו מארצות מפותחות, למדו והכירו עולם, והיו לבושים טוב יותר ממני. ידעו לשוחח עם כולם כשווים. בקיצור, הם ידעו להסתדר ואני רציתי להיות אחד מהם".

אלא שאז גילה את הקושי. "קשה, קשה מאוד להתנכר למוצא. בארץ יש רומנים, טורקים, הונגרים, עירקים, יוגוסלבים, מרוקנים ועוד הרבה עדות. האשכנזים לא התביישו בכינויים. ואני? אני הנני בארץ מרוקני, בדיוק כמו שהייתי במרוקו 'יהודי'. מרוקני פה פירושו סכין, גנב, עולם תחתון, בטלן. בימים הראשונים הייתי אומלל, אולם ידעתי להתגבר. איך? פשוט חייכתי, זה הכול".

שנה לאחר מכן התגייס נתן לצה"ל, עבר קורס חבלה בחטיבת גבעתי והפך ל'חבלן' מומחה.

האסון התרחש בתאריך ח' באדר א' התשי"ד, כאשר נתן וחברו העונה לשם זייס, נדרשו למשימת פירוק נפצים מרימונים. את הפעולה ביצעו השניים בתוך האוהל שלהם, אך לפתע נשמע קול נקישה מהרימון של חברו, שבמקום לפרק את הנפץ פירק את הניצרה בטעות.

לנתן היה ברור מה הולך לקרות בשניות הקרובות, והוא לא בזבז זמן מיותר. המשמעות הייתה שהרימון הולך להתפוצץ, וחלילה לקטוף את חייהם של כל חבריו לאוהל. בשבריר שנייה חטף נתן את הרימון, יצא מתוך האוהל בריצה והפיל עצמו ביחד עם הרימון לתוך תעלה קטנה.

במעשה הגבורה הזה, הציל נתן את חיי חבריו ובחייו שלו – נתן להם את חייהם. עד מהרה עלה המעשה לכותרות וגרם לסערה רבתי במדינה. בזכות מעשהו זה, זכה אלבז לכבוד גדול בהלווייתו ולעיטור מופת ממשה דיין. נתן הפך לסמל של גבורה ומסירות נפש, וגדולי המשוררים של אותה תקופה – כנתן אלתרמן ועמוס אטינגר, הנציחו אותו בשיריהם.