"ביום ראשון בא שכן חיוור והודיע: ’הרב והרבנית נהרגו מפגז’..."

בספרה 'מתוך ההפיכה' המתאר את ימי המצור על הרובע היהודי בירושלים בזמן מלחמת השחרור, מצור חונק ואכזרי שסופו היה להסתיים בנפילת הרובע בידי הכוחות הירדניים, מתארת פועה שטיינר יום קשה במיוחד בתולדות המצור במילים הבאות:

"בשבת היה שקט. אחר הצהריים באו אלינו הרב אורנשטיין ואשתו הרבנית. כבר בראשית ההפגזות, עזבו את ביתם המרוחק ועברו לגור, כמונו, אצל אחת המשפחות בקומה הראשונה של בתי מחסה. הרב אורנשטיין היה בשעתו רב הכותל, אדם נשוא פנים ומכובד על כולם.

"ביום ראשון בצהריים בא אחד השכנים חיוור כסיד ובישר – אסון גדול קרה: הרב אורנשטיין ו... – האיש לא יכול היה להמשיך את דבריו. הושיבו אותו על כסא ואז אמר חרש: "הרב והרבנית נהרגו מפגז… " האמנם?! קשה היה להאמין בדבר. הן רק אתמול ישבו כאן על כיסאות ושוחחו… "בבקר נפל פגז על יד פתח הדירה בה התגוררו. הרב, שנטל את ידיו אותה שעה על יד הפתח, נהרג במקום, והרבנית נפגעה מן הרסיסים, שהועפו פנימה, ונפטרה יותר מאוחר בבית החולים". לאחר ששמענו על פרטי האסון, השתתקו כולם, אבל כבד ירד עלינו, ורוחנו נפלה מאד."

מי היו הרב והרבנית אורנשטיין, שמותם בידי פגז ירדני הפיל אבל כבד על תושביו המעונים של הרובע היהודי?

הרב יצחק אביגדור אורנשטיין נולד בירושלים בשנת 1893. מצד אביו השתייך למשפחה ירושלמית וותיקה מחסידי חב"ד, בעוד אימו הגיעה ממשפחת ריבלין, משפחה ירושלמית וותיקה מתלמידי הגר"א. בנעוריו למד בישיבת חב"ד, וכשהגיע לפרקו נשא לאישה את מושקה ליבה וידמן, גם היא ילידת ירושלים, שהיתה אז בת 17 בלבד.

הרב והרבנית אורנשטיין היו אנשים של מסירות נפש, כך העידו עליהם כל מכריהם. הרב אורנשטיין הקים עם כמה חברים את המושבה 'נוה יעקב', והמשפחה הצעירה עם ילדיה הפעוטים היתה הראשונה שהגיעה להתגורר בכפר הנידח המוקף יישובים ערביים. החיים בכפר לא היו פשוטים גם כשהגיעו משפחות נוספות: לא היתה תחבורה מסודרת לירושלים ולכל סידור דחוף היו נאלצים בני הזוג אורנשטיין לערוך צעידות ארוכות ברגל.

באחת השבתות חלה תינוקם הקטן וחום גופו עלה מאד. הרבנית אורנשטיין נטלה את התינוק בזרועותיה, ומיהרה איתו אל הכביש לירושלים. אבל בדרך, למרבה הצער, נפח התינוק את נשמתו בזרועותיה.

הטרגדיה קורעת הלב הזו לא ערערה את עוז רוחם של הרב והרבנית. למרות האבל עם בנם, הם המשיכו להתגורר בנווה יעקב. לימים העיד בנם על אימו: "אופיה החזק והאמיץ...עמד לה להתגבר על כל המכשולים, גם בימי פרעות הדמים של שנת תרפ״ט 1929. וגם בשנות מאורעות
הדמים תרצ״ו-תרצ״ט 1939-1936, שבהן הרבו הערבים לתקוף את ביתנו בכפר, כי מחסן הנשק של הכפר נמצא בביתה זמן רב, עקב היות אבי מוכתר המקום. אך אמי, בעוז רוחה, עמדה בכל התלאות".

בשנת ת"ש (1940) עברו בני הזוג אורנשטיין לירושלים העתיקה שכן הרב אורנשטיין מונה להיות הרב הכותל. הרב אורנשטיין היה מקובל על כל הזרמים, וחוגי הציונות כמו גם אגודת ישראל אישרו את מינוי לרב המקום הקדוש. גם כאן, המשיכו בני הזוג לנהל חיים של מסירות נפש למען הכלל: הבית היה פתוח תמיד לכל דל ונזקק. כולם הרגישו את עצמם בני בית במטבחה של הרבנית.

הרב אורנשטיין היה מעורב כולו בחיי הציבור של תושבי הרובע, וכשהוחלט באו"ם על סיום המנדט הבריטי והקמת מדינת ישראל, לא עלה בדעתו או בדעת אשתו לנטוש את ירושלים העתיקה ותושביה – על אף שהיו מודעים למלוא הסכנה בחיים במקום, אפילו בטרם עזיבת הבריטים. כך למשל תיאר הרב אורנשטיין במכתב שכתב בימיו האחרונים של המנדט, כיצד חוללו חיילים בריטים זועמים מעשי רצח בעיר: "החיילים הבריטים התהוללו, התפרצו לבתי מחסה וירו בכל מיני כלי משחית בלי כל הבחנה בבתים, בחלונות ובדלתות, שברו, הרסו ופוצצו. התפרצו לתוך בית מלמד תינוקות של בית רבן ישעיה חשין, ביחד עם ביתו הכלה שעמדה להינשא בקרוב. המנוח ישב ולימד את תלמידיו כשהוא מעוטר בתפילין, והם התעללו בו וירו בראשו והרגוהו. הבת הפילה את עצמה מאחורי המיטה, האכזר הקצין כפף את עצמו והרגה תחת המיטה".

הסכנה, כמובן, רק גברה עם תום המנדט, כשצבאות ערב הקיפו את הרובע, נחושים להשיג עליו שליטה. אבל לא רק שבני הזוג אורנשטיין לא תכננו נסיגה – הם אף מסרו כמה חדרים בביתם, שהיה על גבול הרובע, לאנשי ההגנה, שהפכו חדרים אלה לעמדת מגן קדמית של הרובע. את הנשק שצברו מגני הרובע בימי המנדט האחרונים – כשהבריטים עוד עשו כמיטב יכולתם לפרוק את היהודים מנשקם – היתה הרבנית מחביאה במיטתה, ואז מעמידה פני חולה ושוכבת בין הרובים והרימונים המוסווים בכריות ושמיכות.

בימי המצור, נותקה רוב האוכלוסייה ברובע ממקורות הפרנסה שלה. כדי שתוכל להמשיך להתקיים, סיפקה הסוכנות היהודית סכום כסף לחלוקה לתושבי העיר – והרב אורנשטיין מונה אחראי על חלוקת הכספים, שניתנו לכל אחד תמורת מילוי משימה: מי משמר, מי בניית ביצורים, ומי תפילה ולימוד תורה להצלחת המערכה. המתח ברובע, מטבע הדברים, היה גדול: ורק כוח אישיותו האהובה של הרב אורנשטיין, כך העיד בנו לימים, יכול היה למנוע מעימותים של ממש לפרוץ בין תושבי הרובע.

הרב והרבנית שרדו פגזים רבים על ביתם, שכאמור שימש עמדה של ההגנה. אבל בי"ז אייר תש"ח שוגר הפגז שישים קץ לחייהם. וכמו בחייהם, גם במותם הם לא נפרדו.

כפי שמתארת פועה שטיינר, גדול היה האבל על הרב והרבנית, שבמצב הקשה ברובע אפילו לא ניתן היה להביאם לקבורה ראויה והם נקברו בקבר אחים עם חללים אחרים מתושבי הרובע. (רק אחרי מלחמת ששת הימים הם הובאו לקבורה בהר הזיתים).

חמישה ימים אחרי מותם של הרב והרבנית אורנשטיין, נפל הרובע היהודי בידי הירדנים.

יהי זכרם ברוך.