הרב יצחק יוסף לפרשת אחרי מות קדושים: הלכות ספירת העומר

ספירה בהבנה

א. כותב המגן אברהם (סי' תפט סס"ק ב) שיכול לספור את העומר בכל לשון, באידיש, בערבית, אבל בתנאי שהוא מבין מה שהוא סופר, כי אם אינו מבין מה שהוא סופר אינו יוצא ידי חובה, ואפילו סופר בלשון הקודש חייב להבין מה שהוא סופר.

חילוק בין שומע לעונה

ב. הגאון יעב"ץ, רבי יעקב עמדין בר צבי, בספרו שו"ת שאילת יעב"ץ (סי' קלט) הקשה על המגן אברהם מדברי התוס' בסוטה (לב.), שיש חילוק בין השומע לאומר, שהשומע צריך להבין מה ששומע, אבל האומר בעצמו בלשון הקודש יוצא ידי חובה אפילו שאינו מבין. ולכן אם יש עולה חדש מאמריקה שאינו יודע מילה אחת בעברית, אם הוא שומע ברכת המזון לא יוצא מדין שומע כעונה, אבל אם הוא מברך בעצמו בלשון הקודש יוצא ידי חובה. וכן פסק מרן השלחן ערוך בהלכות זימון (סי' קצג סעיף א) שכדי לצאת ידי חובה בשמיעה צריך להבין, אבל המברך בעצמו יוצא ידי חובה אפילו אינו מבין. וכן הסכימו כל האחרונים שם, ומסביר את החילוק בין שומע לאומר, שהשומע יוצא ידי חובה על ידי החיבור שלו למברך, ועל ידי שמבין יש התחברות. ואם כן מדוע החמיר המגן אברהם שלא יצא ידי חובה כשסופר אם לא מבין? וכן הקשה הערך השלחן (סי' תפט ס"ק ג).

ספר חסידים כשמו כן הוא

ג. בספר חסידים (תקפח, תשפה) מחמיר יותר, שבקריאת שמע ותפלה צריך להבין מה שאומר, כי תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה, ואיך יצא ידי חובתו אם לא הבין?! ומשמע שאפילו אם מברך ומתפלל בעצמו צריך שיבין, אבל כאמור, מרן השלחן ערוך פוסק שאפילו לא מבין יוצא ידי חובה. ורק פסוק ראשון של קריאת שמע חובה שיבין (שלחן ערוך סימן סג סעיף ד), אבל כבר כתב המשנה ברורה (סי' סב ס"ק ג) שלא ימצא אחד מישראל שלא יודע את המשמעות של 'שמע ישראל'. גם אמריקאים וצרפתים שלא יודעים מילה אחת בעברית, יודעים שמקבלים עליהם עול מלכות שמים, אבל כוונה של כל מילה ומילה אינה מעכבת. ולכן הלכה שלא כדברי ספר חסידים, ובפרט שיש מפרשים דבריו שכוונתו רק לכתחילה שיקפיד להבין מה שאומר, אבל אינו מעכב, כי ספר 'חסידים' כשמו כן הוא, דברי חסידות. וכן העלה בשו"ת שער אפרים (סי' יג) שהמברך בעצמו יוצא ידי חובתו גם אם אינו מבין. וגם הכף החיים (סי' קצג סק"ד) הסכים לזה. וכן הסכימו שאר האחרונים, ולכן מקשים האחרונים על דברי המגן אברהם שהצריך שהסופר את העומר יבין את מה שאומר.

ספירה יש לה דין מיוחד

ד. בספר שו"ת דבר אברהם (ח"א סי' לד) מיישב את דברי המגן אברהם, שבכל המצוות התלויות באמירה - כמו קריאת שמע וברכת המזון - המצוה היא 'לומר', וכיון שאמר יצא ידי חובה גם כשלא הבין, אבל בספירת העומר המצוה היא 'לספור', ואם סופר ומבין, אפילו שסופר בלשון אחרת יוצא ידי חובה, כי 'ספר', אבל כשסופר ולא מבין הוא לא 'ספר', ואין זה סותר למה שנפסק שיכול לברך ברכת המזון גם כשלא מבין. ועל פי יסוד זה שבספירת העומר צריך שתהיה 'ספירה' ברורה, הדבר אברהם מסביר כמה דברים יפים.

ספירת העומר בחו"ל

ה. הרז"ה בעל המאור (סוף מסכת פסחים) - לפני כ-800 שנה - שואל: בחוצה לארץ עושים שני ימים טובים של גליות, במוצאי יום טוב ראשון של פסח או של סוכות אצלנו זה חול המועד, ואצלם זה יום טוב, במוצאי יום טוב שני אצלנו זה אסרו חג, ואצלם זה יום טוב. אבל בספירת העומר הם סופרים כמונו, מתחילים לספור במוצאי יום טוב ראשון של פסח, ומדוע אינם סופרים מספק כמו שעושים יום טוב מספק, יספרו 'היום יום אחד לעומר או שני ימים לעומר', ובליל שבועות יספרו 'היום תשעה וארבעים יום לעומר' מספק? ואין לומר שהטעם הוא משום חשש ברכה לבטלה, שהרי ביום טוב שני הם עושים קידוש, ואומרים בתפלה 'אתה בחרתנו', ואם כן הוא הדין שיספרו את העומר יום אחד יותר מספק.

תייר

ו. תושב ארץ ישראל שנסע לחוצה לארץ לתקופה של חודש/חודשיים, ואפילו שנה, אם דעתו לחזור לארץ ישראל דינו כבן ארץ ישראל, רק שבפרהסיא נוהג כבני חו"ל, לא ידליק חשמל ברבים, ולא יסע ברכב, כדי שלא יזלזלו שם ביום טוב שני, כשיראו בן ארץ ישראל ש"מחלל" את החג. וכן אם בטעות נסע לשם במוצאי יום טוב שלנו, כשינחת ישאר בשדה התעופה עד אחרי יום טוב שני של גליות, ואפילו שכולם שם גוים, די שיהודי אחד יראה אותו ''מחלל'' את היום טוב, ויתחיל לזלזל בו. אבל אותו בן הארץ מתפלל תפלת שמונה עשרה כמו יום חול, ורק כלפי חוץ ינהג כמותם, לא יעשה קידוש כי זו ברכה לבטלה, אבל יכול להשתתף אתם בקידוש, ויענה אמן על הקידוש שלהם. בשמחת תורה שלהם שהוא יום טוב שני של גליות הם אומרים הלל בברכה, לא יברך אתם על ההלל, שהרי הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף (שבת קיח:), אבל יכול לענות אמן על ברכתם, והלל עצמו יכול לומר, שהוא רק פרקי תהלים.

יום העצמאות

ז. וכן ביום העצמאות אין לומר הלל עם ברכה, ביום העצמאות הזמינו אותי לבית הכנסת הגדול של האשכנזים, הלכתי לשם בתנאי שיאמרו הלל בלי ברכה. עד לפני כארבעים שנה כולם אמרו הלל בלי ברכה, כל הרבנים הראשיים של הרבנות, ומועצת הרבנות סברו שאין לברך על ההלל, שהרי אין לנו סמכות לקבוע הלל עם ברכה, אנחנו לא אנשי כנסת הגדולה, ובפרט שלא הכל במדינה מוצא חן בעינינו, אתם יודעים... ורק כשהגיע הרב גורן, היה לו רוב אוטומטי ברבנות, והעביר החלטה במועצת הרבנות לברך על ההלל. וכך יש היום כאלה שמברכים על ההלל, גם יש חרדלי"ם שמברכים. אמנם האשכנזים לא מפחדים כל כך מספק ברכה לבטלה, כיון שהם נוקטים שאיסור ברכה לבטלה הוא דרבנן, אבל לדידן ברכה לבטלה איסורה דאורייתא, ויש גם ספרדים שלנו שנמשכים אחריהם ומברכים על ההלל ביום העצמאות. מי ששומע ברכה על  הלל ביום העצמאות לא יענה אמן. אני  הלכתי להתפלל אתם ביום העצמאות כדי שלא יברכו על ההלל.

ספק אמן לקולא

ח. אבל מי ששומע ברכת ההלל מבן חו"ל ביום טוב שני של גליות, יענה אחריו אמן. ואין זה דומה לברכת ההלל בראש חודש, שהספרדים לא מברכים והאשכנים מברכים, וכתב ביביע אומר ח"ט (חאו"ח סי' לח) שספרדי שמתפלל אצל אשכנזים בראש חודש לא יענה אמן על ברכתם, כי לפי דעת הרמב"ם (פרק יא מהלכות ברכות הט"ז, ופ"ג מהלכות חנוכה ה"ז) לא מברכים על הלל בראש חודש. וכתב מרן השלחן ערוך (סי' תכב סעיף ב) שכן נוהגים בכל ארץ ישראל וסביבותיה. וכך היו נוהגים כל העדות בארץ ישראל שלא לברך על ההלל בראש חודש, וגם המרוקאים לא היו מברכים בארץ, ורק בשנים האחרונות התחילו להוציא סידורים עם מנהגי מרוקו, וכתבו לברך על ההלל בראש חודש, אמנם בחו"ל - במרוקו וצרפת - בירכו, אבל בארץ ישראל מעיד לנו מרן שהמנהג שלא לברך, ולדעתו זו ברכה לבטלה. ואם כן איך נענה אמן על ברכה לבטלה?! זו אמן יתומה, ו'כל העונה אמן יתומה יהיו בניו יתומים' (ברכות מז.). כי הוא מראה שהוא מזלזל באיסור ברכה לבטלה, ואינו מפחד מאיסור חמור כל כך. וכל שכן המברך בעצמו ברכה שהיא ספק ברכה לבטלה.

אם נזכה נרוץ לרמב"ם

ט. חכם בן ציון אבא שאול (בשו"ת אור לציון ח"ג פרק ג אות ב) חלק על מרן זצ"ל ופסק שספרדי עונה אמן על ברכת ההלל בראש חודש ששמע מאשכנזי, וטען לכאורה טענה טובה, הרי אם יבוא אשכנזי 'עם פאות ושטריימל' וישאל את הספרדי אם לברך על ההלל בראש חודש, אם יבוא... הספרדי יפסוק לו כדעת הרמ"א, יפסוק לו לברך על ההלל, ואם אתה פוסק לו לברך, איך אתה לא עונה אחריו אמן?! זו 'דרכה של תורה' לחלוק, אבל גם 'דרכה של תורה' להשיב על דבריו. התשובה היא, כשנגיע למעלה אחרי 'מאה ועשרים', אם נזכה לראות את הרמב"ם שם נרוץ אליו ונשאל אותו אם לברך על ההלל בראש חודש, וכי ישאל אותנו: 'אתה ספרדי או אשכנזי'?! הרי הרמב"ם פוסק גם לאשכנזים שאין לברך על ההלל בראש חודש, ולדעתו מי שיברך הוא מברך ברכה לבטלה, בין אשכנזי בין ספרדי. כמובן שאשכנזי ירוץ לרבינו תם שסובר (בתוס' ברכות יד. ד"ה ימים) שמברכים על ההלל בראש חודש, אבל אנחנו שנרוץ להרמב"ם ומרן הבית יוסף שפסקו לנו שלא לברך על ההלל, הוא הדין שאין לנו לענות אמן אחר המברך.

לא קרב זה אל זה

י. בספר ברכת ה' (חלק א פרק ו הערה 39) גם חלק על מרן זצ"ל בזה מטעם אחר, וכתב שספרדי השומע מאשכנזי ברכת ההלל בראש חודש, דומה לאשה ששומעת איש שמברך על שופר, או ששומעת את בעלה בבוקר לפני התפלה מברך על הלולב, לכתחילה יותר טוב לברך בבית הכנסת בסדר התפלה, אבל יש שמברכים קודם התפלה על הלולב, אשה פטורה ממצות שופר ולולב כדין מצוות עשה שהזמן גרמא, ואין לה לברך על מצוות אלו, אבל אם שומעת מאיש ברכה זו עונה אמן אחריו, כיון שהולכים אחרי המברך, והוא מברך כדין, והוא הדין לספרדי השומע אשכנזי מברך על ההלל בראש חודש, שיש ללכת אחרי המברך, והוא מברך כדין, כי עושה כדעת הרמ"א.

ואני אומר: 'לא קרב זה אל זה כל הלילה', אין לזה שום דמיון. שהרי במצות עשה שהזמן גרמא אף אחד לא אומר שהאיש מברך ברכה לבטלה, אבל אשכנזי המברך על ההלל בראש חודש לדעת הרמב"ם הוא מברך ברכה לבטלה, ואיך יענה אמן אחריו?! לכן במחילה מכבודם הם לא צודקים, והלכה למעשה שלא עונה אמן על ברכת ההלל בראש חודש.

בת של רב ראשי

יא. כשבני חו"ל באים לכאן, יעשו בארץ יום טוב שני של גליות, יכולים לארגן מנין ולהתפלל תפלת יום טוב. רק אם הוא בחור רווק, שואלים אותו: בדעתך להשאר בארץ? יאמר: לא! באים בחורים אשכנזים או צרפתים ושואלים אותי אם לנהוג בארץ יום טוב שני של גליות, ואומרים שדעתם לחזור לחו"ל כיון שכל המשפחה שלהם שם, אני שואל אותם: אם יבוא לכם שידוך טוב, תסכימו להשאר? אומרים: לא! אבל יציעו לכם שידוך מיוחד, בתו של 'ראש ישיבת מיר' או בתו של הרב הראשי, תסכימו להשאר? עונים: כן! אם כך יעשו יום טוב אחד. כך כותב בשו"ת הלכות קטנות (סי' ד) בשם רבי משה גלאנטי שהיה 'ראשון לציון' הראשון לפני כ-380 שנה, שאם הבחור רווק ויש לתלות שאם ימצא שידוך הגון ישתקע בארץ ישראל, יעשה יום טוב אחד, והוא הדין לבחורה רווקה.

בן שמונה עשרה לחופה

יב. דעת החכם צבי (סימן קסז) שהיום שבקיאים בקביעות החודש, כל מה שעושים בחו"ל יום טוב שני הוא משום גזירה שמא ישתכח מהם סוד העיבור, ומנהג אבותיהם בידיהם, ולכן כשבאים לארץ אפילו אם דעתם לחזור, יעשו יום טוב אחד בלבד. וכן דעת רבי יוסף שאול נתנזון בשו"ת שואל ומשיב (תליתאה ח"ב סי' כח). וגם רבינו זלמן בשלחן ערוך שלו (ס"ס תצז) כתב בסתם: "אם בן חו"ל הגיע לארץ ודעתו לחזור, עושה יום טוב אחד. ויש חולקים". וקיימא לן בכל הפוסקים שהלכה כ'סתם', ומסתמא גם הגר"ז דעתו כסתם, וכדעת החכם צבי. אבל הלכה לא כדבריהם, ומעשים בכל יום שבני חו"ל נוהגים שני ימים טובים, אם הוא נשוי, או קטן לפני שהגיע לגיל שידוכים, אולם חזי לאצטרופי סברא זו ברווק 'בן שמונה עשרה לחופה' (אבות ה, כא), שיש צד שימצא שידוך הגון וישאר בארץ, שאין צריך לעשות יום טוב שני. ובפרט שיש בזה חומרא דאתי לידי קולא, כי מברך ברכות לבטלה 'אתה בחרתנו' וברכת ההלל.

דירה להשקעה

יג. אם בן חו"ל קנה דירה בארץ ישראל, יש פוסקים של זמננו שמקילים בזה שלא צריך לעשות יום טוב שני, כי הוא נחשב לבן ארץ ישראל, אבל במחילה מכבודם הם לא צודקים, אמנם הוא השקיע כסף, ועשה מצוה שקנה דירה בארץ ישראל, אבל אינו נחשב לבן ארץ ישראל, אלא אם כן גר בדירה זו בשלשת הרגלים.

ספירה ברורה

יד. נחזור לקושיית הרז"ה, רואים מכאן שבני חו"ל עושים יום טוב שני של גליות, ומברכים כל הברכות כמו ביום טוב, ולא חוששים לברכה לבטלה, ואם כן מדוע לא חוששים בספירת העומר לספור מספק?

על פי האמור, מתרץ הדבר אברהם, שבספירת העומר הדין שונה, שצריך לספור ודאי ולא ספק, אי אפשר לספור היום עשרים או עשרים ואחד. למשל, אחד נותן הלואה לחבירו עשרת אלפים דולר, שמעתי שבחו"ל יש לאנשים חשובים - כמו אובמה - שטרות של אלף דולר, והוא מלוה לו, מקיים מצוה דאורייתא "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך" 'אם' אינו רשות, אלא חובה, רק להקדים העני, אבל מקיים מצוה, ואינו מברך על מצוה זו. בשו"ת הרשב"א ח"א (סי' יח), מביא כמה מצוות שאין מברכים עליהן, וכותב יסודות חשובים בכלל זה. אחד מהם, אם המצוה לא ניכרת לא מברכים עליה, כשמלוה לחבירו אולי עושה עמו עסקים, ולא מתכוין לעשות מצות הלואה. מצות לולב היא ניכרת, וכן מצות סוכה שאוכל בסוכה ולא בבית, וכן שאוכל מצה ולא חמץ. וכן כתב בשו"ת ערוגות הבושם (חאו"ח סי' רז) שאם לא ניכר לשם פעלו אינו מברך. ובזה מיושב למה לא מברכים על מצות כיבוד אב ואם, וכן כאשר קם לכבוד זקן אינו מברך, שלא ניכר לשם המצוה, שהרי גם גוים מכבדים אצלם, "הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך".

ואם כן המלוה לחבירו וסופר לו: אלף, אלפיים, אחר כך אומר לו: "או שש או שבע", אין כאן ספירה, ספירה צריכה להיות ברורה, כך בספירת העומר אם היו מתקנים ספירה מספק לא היתה בזה מצוה.

תוספת בודאי יום

טו. כותב מרן השלחן ערוך בהלכות יום הכפורים (סי' תרח סעיף א), שצריך להוסיף מחול על הקודש, והיא מצוה דאורייתא, וצריך להוסיף לפני בין השמשות. למשל, היום השקיעה בשעה 19:20 בערך, יש לנו אחר כך קרוב לעשרים דקות שהוא ספק יום ספק לילה, אם רוצה להוסיף ולקבל בשעה 19:21 לא מועיל, כי בלאו הכי צריך לפרוש מאכילה וממלאכה, ומה הוא הוסיף?! אין שיעור לתוספת מחול על הקודש, אמנם יש מחלוקת ויש אומרים שצריך שיעור חצי שעה, אבל להלכה די אפילו בתוספת כל שהיא, כמובן לא יהיה קמצן, יוסיף עשר דקות.

והנה אם נאמר שספק דאורייתא לחומרא מדרבנן לחומרא ולא מהתורה, מדוע אי אפשר להוסיף בבין השמשות, והלא מהתורה יכול לאכול, ורק מדרבנן אסור באכילה, והוא מוסיף על האיסור דרבנן. ומרן השלחן ערוך הרי פוסק שספק דאורייתא לחומרא מדרבנן, וכדעת הרמב"ם (פ"ט מהלכות טומאת מת הלכה יב) שכל מה שמחמירים בספקות דאורייתא הוא מדרבנן, כי התורה אמרה "לא יבוא ממזר בקהל ה'", ממזר ודאי, אבל ספק אסור רק מדרבנן?

אלא ודאי שכיון שזה תלוי בתאריך, שלפי מספר הימים לחודש, אי אפשר להוסיף בספק תשיעי ספק עשירי, כיון שאין מספר בספק, ספירה חייבת להיות ברורה, יש לו 'לוח שנה' שכל יום הוא דף חדש, בבין השמשות הוא רק מקפל את הדף, ובצאת הכוכבים הוא הופך אותו... תשעה ודאי ולא ספק.

מעשר בהמה

טז. ועוד מסביר הדבר אברהם את הגמ' בבבא מציעא (ו:) לגבי מעשר בהמה, נאמר "העשירי יהיה קודש", סופר את כל הבהמות, והעשירי נותן לו מכה עם צבע ומסמן אותו שהוא מעשר. ואם קפץ אחד מן המנויים, היה כבש אחד שובב ולאחר שמנה אותו, קפץ וחזר לתוך אותם שלא נמנו, ואינו יודע לזהות את הכבש, כל התערובת פטורה ממעשר, 'עשירי' ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק. התוס' במקום (ד"ה קפץ) שואלים: ולבטיל ברובא, הלוא יש תשעים בהמות שלא ספר, ובכל התורה יש לנו דין 'בטל ברוב', בתערובת של לח בלח בטל בששים, אבל תערובת של יבש ביבש 'חד בתרי בטיל'.

ואין לדחות, שבעלי חיים חשיבי ולא בטילי, שהרי יש עשרה דברים שלא בטלים אפילו באלף, כמו 'בריה' (סי' ק), כגון נמלה או תולעת שנפלה לתבשיל אפילו באלף לא בטלה, ובתנאי שזהו איסור ששמו עליו, והוא אסור מעיקרא, לא עוף שהתנבל בשחיטה. וכן 'חתיכה הראויה להתכבד' לא בטלה אפילו באלף (סי' קא), והמדובר בחתיכה מבושלת גדולה וחשובה שראוי לכבד בה את האורחים. 'דבר שבמנין' (סי' קי). 'חמץ בפסח' (סי' תמז). 'דבר שיש לו מתירים' (סי' קב). 'מידי דעביד לטעמא' (סי' צח). 'מעמיד' (סי' פז). וכן אם ניכר איסורו. וכן בעלי חיים, חשובים ולא בטלים, אבל אין לומר שלא בטל אותו שקפץ מפני שבעלי חיים חשובים, שהרי מה שלא בטלים זה מדרבנן, אבל מהתורה בטלים והיה צריך לחייב את כולם במעשר? התוס' נשארו בקושיא. אבל השיטה מקובצת מביא תירוץ בשם הרא"ש מפליז"א והריטב"א, שאמנם בכל התורה הולכים אחרי הרוב, אבל עדיין תורת ספק עליו, רק שגזירת הכתוב ללכת אחרי הרוב, וכאן שהתורה אמרה לי עשירי ודאי ולא ספק, לא שייך לספור בספק. ולכן גם המגן אברהם כתב שלא מועילה ספירה כשלא מבין, כי מהות הספירה דוקא כשסופר ברור ומובן.

מסופק במספר

יז. אדם שמסופק כמה המספר היום, ואין לו אפשרות לברר את המספר המדוייק, איך ינהג, האם יאמר 'היום עשרים או עשרים ואחד'? לפי דברי הדבר אברהם לא מועילה ספירת ספק.

אלא שהדבר אברהם בעצמו לאחר שכתב 'חבורה' יפה, חזר בו, מכח דברי הרז"ה הנ"ל שלא משמע כדבריו, הרז"ה לאחר שהקשה מדוע בני חו"ל לא סופרים ספירת ספק, לא תירץ משום שספירת ספק לא שמה ספירה, אלא מטעם אחר, כדי שלא יבואו לזלזל בחג השבועות, כי יראו שסופרים שוב את העומר. ומזה שלא תירץ מטעם שספירת ספק לא שמה ספירה, משמע דלא סבירא ליה כך. אם הדבר אברהם היה בזמננו, ולאחר שכתב מה שכתב היה רואה את דברי הרז"ה, לא היה נבהל, והיה אומר, 'דבריו לאו דוקא', או ש'יש טעות סופר בדבריו'. אבל דרכה של תורה שאם כתב 'חבורה' יפה וראה שהרז"ה לא מסכים אתו, יחזור בו. גם ספירת ספק נחשבת ספירה, ולפי זה יכול לספור מספק. ולמרות שבשו"ת ערוגת הבושם (חאו"ח סי' קסח אות ד) הביא כמה ראיות שספירת ספק לא נקראת ספירה, וכן כתב אחיו בשו"ת קרן לדוד מסאטמר[1] (סי' קמ), אבל העיקר כדברי הראשונים שספירת ספק שמה ספירה, ויספור שתי הספירות שמסופק בהם.

הפסק

יח. רק שבספר פקודת אלעזר בן טובו (סי' תפט) מעיר שיש הפסק בספירה כזו, שהרי סופר: "היום עשרים יום לעומר", ואחר כך סופר "היום אחד ועשרים יום לעומר", ואם המספר השני הוא הנכון, הרי המספר הראשון הוא הפסק בין הברכה לספירה. זו הערה נכונה, ולכן להלכה סופרים מספק בלא ברכה, ולמחרת יברר את המספר בוודאות ויספור כהוגן.

הרב חירארי זצ"ל

יט. יש ספר 'שער שמעון אחד', חיבר אותו הגאון רבי שמעון חירארי מרבני תוניס, הוא נפטר לפני כחודש וחצי, הוא היה מתון מתון. כבר לפני ארבעים שנה מרן זצ"ל היה מכבד אותו מאוד, מרן היה מוסר שיעור ברחוב הרצל, ומרן היה עומד לפניו כשהיה נכנס. הוא היה עניו מאוד, והיה לבוש כאדם פשוט, כשראה שמרן קם בפניו, הפסיק להגיע לשיעור. מרן שלח לו את רבי ניסים בן שמעון, ראב"ד תל אביב, אז היה רב שכונה שם, לשאול אותו מדוע הפסיק לבוא, אמר לו: אני לא אוהב כבוד, אם הרב לא יעמוד לי אני יבוא...

הרב חירארי חיבר עשרות ספרים, 'אשמח בה'', 'ישמח לבי', ועוד. וכותב כמה פעמים בספריו, לאחר שכתב תשובה שלימה: שלחתי לשאול את מרן, וענה לי כך וכך, ואני מבטל דעתי מפני דעתו. כשהוצאנו את 'ילקוט יוסף' הראשון בשנת תשל"א, הייתי צעיר לימים, והרב חירארי כותב בספרו שער שמעון אחד ח"א (סוף סימן א, ב, ג): כעת יצא ילקוט יוסף וכו', מביא בכבוד גדול ובענוה. היכן יש היום תלמידי חכמים כאלה?!

היו עושים 'כותרת'

כ. אם נכנס זקן או חכם לשיעור לא יעמוד לפניו, ואפילו לא לאביו, זה מפריע לשיעור. אביו של מרן זצ"ל היה מגיע לשיעורים של מרן לפני 55 שנה, וכשהוא היה מגיע לשיעור מאוחר היו כולם קמים לכבוד אביו של מרן, למרות שלא היה רב גדול, אלא בעל בית שקובע עתים לתורה. מרן פנה אליו ואמר לו: אני מבקש, או שתבוא בזמן, או שלא תבוא, זה מפריע לשיעור. מרן לא רצה לומר לצבור לא לעמוד בפניו, אחר כך היו עושים מזה 'כותרת'...

אפילו מאה פעמים

כא. כדי שלא יחשבו שאני בא להוריד מערך כיבוד אב ואם, אני צריך לבאר, לדעת מרן (ביורה דעה סי' רמב בבדק הבית) צריך לקום אפילו מאה פעם ביום, האשכנזים אין להם כח ועומדים רק פעמיים ביום, כדעת הרמ"א (סי' רמב סעיף טז) שעומד רק שחרית וערבית, אבל הספרדים צריכים לקום כל פעם שאביו נכנס, גם אם יש לו אבא נודניק, אין מה לעשות! אלא אם כן יבקש מאביו שימחל לו על שאינו קם בפניו כל פעם. כל פעם שעומד מקיים מצוה, מאה פעמים יעמוד, יקבל מאה פעמים שכר.

הרב בצלאל ז'ולטי כשהספיד את אמו בלויה, אמר: "הפסדתי מצות כיבוד אב ואם", עד היום הייתי זוכה לקום מפניה ולקיים מצוה חשובה, עכשיו אבדתי המצוה הזו. מרן השלחן ערוך כותב על מצוה זו ש"יש ליזהר בה מאוד", כך כותב מרן בשלשה מקומות, באורח חיים סי' מז סעיף א - הלכות ברכות התורה, ביורה דעה סי' רמ סעיף א - הלכות כיבוד אב ואם, ובסי' רפה סעיף א - הלכות מזוזה.

פתח בעשרים

כב. הרב חירארי בספרו שו"ת שער שמעון אחד (ח"א סי' סו) כותב דבר מענין, שאם מסופק כמה הספירה, והרי צריך לדעת כשמברך על דעת מה הוא סופר, אבל לפי דברי הגמרא בברכות (יב.) 'פתח בשיכרא וסיים בחמרא', היה לו כוס עם דבר שברכתו 'שהכל' וחשב לברך 'שהכל', ויצא לו לבסוף 'הגפן', ולא תיקן תוך כדי דבור, הגמ' מסופקת אם יצא ידי חובתו, ולהלכה סב"ל, ספק ברכות להקל. כלומר הספק אם הולכים אחרי הפתיחה או החתימה, ולמסקנא בדיעבד יוצאים ידי חובה, ואם כן גם בנדוננו שהוא שעת הדחק כדיעבד, שהוא מסופק אם המספר עשרים או עשרים ואחד, יפתח על דעת 'עשרים' ויסיים 'אחד ועשרים', ובזה יוצא ידי חובתו.

אבל אני תמה על זה, הרי כאן כשהוא אומר 'היום' הוא יודע מראש שהוא יאמר 'אחד ועשרים', ולא נחשב שהוא פתח 'על דעת עשרים'. לכן הדרך הנכונה שיספור את שתי הספירות מספק, ויעשה תנאי בלבו שאיזה ספירה שהיא הנכונה תעלה לו למצוה.

תנאי במצוות

כג. כתב הגאון רבי עקיבא איגר בהגהותיו לשלחן ערוך בהלכות ברכות השחר (ס"ס מו), שתנאי מועיל במצוות, כגון שחושש שיעבור זמן קריאת שמע[2], יעשה תנאי.

סוף זמן

לכתחילה אנחנו מקפידים לקרוא קריאת שמע לפי זמן המגן אברהם (סי' נח סק"א), שסובר שיש למנות שלש שעות מעלות השחר, דהיינו שעה וחומש קודם הנץ החמה, וכן דעת התרומת הדשן (סי' א) כדברי המגן אברהם, לאחר שלש שעות עובר זמן קריאת שמע, ולאחר ארבע שעות עובר זמן ברכות קריאת שמע. לעומתם הלבוש והגאון מוילנא והגר"ז והחזון איש סוברים שיש למנות מהנץ, היום הנץ בשעה שש, מונים ארבע שעות והוא סוף זמן ברכות קריאת שמע. ומבואר בפירוש המשניות להרמב"ם (ברכות ט:) שמשערים לפי שעות זמניות, ובקיץ השעה יותר מששים דקות. לגבי קריאת שמע יש לומר ספק דאורייתא לחומרא ולכן ישתדל לקרוא לפי זמן המגן אברהם, אבל גם אם התעכב יכול לסמוך על הגר"א. ואף על פי שתרומת הדשן מסייע את המגן אברהם, אבל רבינו סעדיה גאון בסידורו (סוף עמ' יב) - לפני כ-1,000 שנה - כותב כמעט בפירוש שמונים מהנץ. וכן כתב הריא"ז, וגם בתשובת הרמב"ם קצת משמע כן. אם היה המגן אברהם רואה את דברי הראשונים הללו, לא היה מחמיר עלינו כל כך. שהרי כותב מהרי"ק (שורש צד) - הביאו הרמ"א בחושן משפט (סי' כה סוף סעיף ב) - אם נמצא לפעמים תשובת ראשון שלא עלה זכרונו על ספר, ונמצאו האחרונים חולקים עליו, אין צריכים לפסוק כדברי האחרונים, כי אילו ידעו דבריו היו חוזרים בהם. אלא שלכתחילה טוב להחמיר למנות מעלות השחר, לצאת ידי חובת כל הדעות. אבל לגבי ברכות קריאת שמע לא צריך להחמיר למנות מעלות השחר כיון שברכות קריאת שמע דרבנן. וברכת ברוך שאמר וישתבח יכול לברך עד חצות היום.

עשה 'תשובה'

פעם הייתי באיזה שטיבלאך, אמר לי אחד: תראה, זה חילול ה', שיש תלמידי חכמים שבאים מאוחר להתפלל,  בשעה 9. אבל כבר אמרו 'אם ראית תלמיד חכם שעשה עבירה בלילה, אל תהרהר אחריו ביום, שבודאי עשה תשובה (ברכות יט.), יש מסבירים שכתב 'תשובה' להתיר... אבל באמת יש לו על מי לסמוך, על דברי הגר"א וסיעתו. וגם יתכן שקרא בבית לפני שיעבור הזמן. צריך ללמד זכות על ישראל, ולא לקטרג כל הזמן.

תנאי לקריאת שמע

כד. מי שקם וחושש שעוד מעט יאבד את הזמן של קריאת שמע, יכול לקרוא קריאת שמע על תנאי: אם כשאגיע לקריאת שמע בברכותיה יעבור הזמן, הריני מכוין לצאת ידי חובת קריאת שמע כעת, ואם לא יעבור הזמן, מה שאני קורא עכשיו אהיה כקורא בתורה. כך כותב רבי עקיבא איגר. וכן כותב הפלא יועץ (מערכת קריאת שמע) לעשות תנאי.

בני גד ובני ראובן

כה. לכאורה תקשה על רבי עקיבא איגר, מהגמ' כתובות (עד.) לגבי תנאי, שיש הלכות לתנאים, שיהיו כתנאי של בני גד ובני ראובן, 'הן קודם ללאו', 'תנאי כפול', וכן שאפשר לקיים על ידי שליח. כגון קידושין וגירושין יכול לעשות על ידי שליח, לכן מועיל תנאי, אבל בקריאת שמע אם רוצה להמשיך לישון וכי יכול לשלוח שליח שיקרא במקומו?! מצוות כאלה שבגופו לא מועיל שליח, ואם כן איך מועיל תנאי במצוות שלא מועיל בהן שליח?

הרמב"ן בבבא בתרא (קכו:) מחלק, כל מה שצריך דיני תנאים, זהו דוקא במצוות שבין אדם לחבירו, למשל אדם מוכר חפץ על תנאי, אוסר עליך לשכפל את הקלטת, כותב "כל הזכויות שמורות" זה כמו תנאי שלא תעתיק. אלא אם כן השמיעו שיר מהדיסק ברדיו, הרי זה כמציל מזוטו של ים ויכול להעתיק מהרדיו. פעם מרן זצ"ל כתב תשובה במכתב להתיר להעתיק קלטות, ואז באו אליו משלחת של חזנים שהוציאו לאור קלטות של שירי בקשות, הגיעו למרן זצ"ל ציון יחזקאל וחבריו, וטענו למרן: השקענו הרבה זמן וכסף הלכנו לאולפן ועשינו חזרות, והקלטנו וחזרנו והקלטנו וכו'. כששמע כך מרן, חזר בו, ופסק שאסור להעתיק קלטת שכתוב עליה "כל הזכויות שמורות", זה כמו תנאי כי זה ענינים של 'חושן משפט' שבין אדם לחבירו. אבל כשעושה לעצמו תנאי במצוה לא צריך את הכללים של תנאי בני גד ובני ראובן, ולכן במצות ספירת העומר או בקריאת שמע יכול לעשות תנאי כשיש לו ספק.

יש מחלקים בין מעשה לדיבור, שדיני תנאים נאמרו דוקא במעשה, אבל בדיבור לא צריך את כל הכללים, כי אתי דיבור ומבטל דיבור. וגם לסברא זו, קריאת שמע וספירת העומר הן מצוות שבדיבור ומועיל להן תנאי.