פרשת קדושים: איך אני יכול להיות קדוש?

פרשת קדושים מתחילה בפתיחה ייחודית, כמעט אך ורק לה: "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ".

בדרך כלל, מועברים הציוויים מהקדוש ברוך הוא לעם ישראל בהעברה היררכית – אלוקים אומר למשה, שמעביר לאהרן, שמעביר לזקנים עד שבכל שבט ושבט מועברים הדברים אל העם. אולם פרשת קדושים נאמרת ב"הקהל" (רש"י שם), כלומר לכולם, ללא חלוקה וללא "פילטרים". אהרן הכהן וכל "פשוטי" העם מקבלים אותה ביחד. 

כל יחיד ויחיד מעדת ישראל יכול, וצריך, להיות קדוש.

כולם מדברים על קדושה. בכל דת, להבדיל, מדברים עליה. אולם מי שלומד את הפרשה רואה שהיהדות מדברת על קדושה מסוג אחר. קדושה אמתית.

מה הפירוש להיות קדוש? אחד המאפיינים הוא: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי השם" (ויקרא י"ט, י"ח).  

רש"י לא מפרש שום דבר על פסוק זה, אלא רק מצטט: "אמר רבי עקיבא, זה כלל גדול בתורה". מעניין שאת הפרשה הזו אנו קוראים תמיד בתקופת ימי ספירת העומר, הימים בהם רבי עקיבא איבד עשרים וארבעה אלף מתלמידיו, מחמת שלא נהגו כבוד זה בזה.

התורה מציבה לנו סולם, איך להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך". התבוננות בכל שלביו, תפלס לנו נתיב להגיע אל הכלל הגדול הזה שבתורה.

כך מתחיל הסולם: "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט, לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל, בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ". רש"י וגם הרמב"ם מלמדים אותנו, שפסוק זה לא נאמר רק על שופט בבית משפט או דיין בבית דין, אלא על כל אדם באשר הוא: "שחייב אדם לדון את חברו לכף זכות, ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב ולחסד" (רמב"ם ספר המצוות, קע"ז). "הוי דן את חברך לכף זכות" (רש"י).  

מהו היסוד של לדון לכף זכות? "בצדק". הצדק מחייב לדון לכף זכות. הצדק אומר שצריך לראות טוב, ובהיעדר ראייה שכזאת, הרי שעשיתי עוול במשפט. לא רק אם אתה דיין בבית הדין, גם אם אתה אדם "מן השורה" שפגש אותי במקרה ברחוב, בסופר, בכביש או בתור לבנק, ואתה לא רואה בי טוב – אתה לא שופט צדק, אתה עושה עוול בדין.

כאשר אדם שופט בצדק, והוא מפרש את מעשי חברו לטוב ולחסד, ההמשך הטבעי הוא: "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי השם". שהרי מי שמתרגל לדון את חברו לכף זכות ולפרש את מעשיו לטוב, פשוט לא ילך רכיל. כמה קל להתרגל לפרשן כל דבר, ומנגד כמה קשה להרגיל את הנפש לפרשנות חיובית טובה. מי שיזכה ויצליח להגיע למצב של שיפוט צדק, לא יהיה לו שום צורך ברכילות, הוא לא ירגיש את הדחף הזה ללכת ולספר.

נמשיך לעלות בסולם: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ". אל תשנא אותו בלב – תשפוך, תוציא הכל החוצה, דבר אתו, "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ", תספר לו מה מציק לך. על ידי שאתה לא משאיר את הטינה בלב, אתה מגיע למצב של "וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". רש"י מוסיף, "ולא תשא עליו חטא – לא תלבין את פניו ברבים". כוונת הדברים, שכשמשהו שמור לך בלב ואתה לא מוציא אותו, יום אחד זה יתפרץ, ואז זה כבר לא יהיה ביניכם בלבד, זו כבר תהיה הלבנת פנים ברבים. השנאה הזו, שהייתה שמורה בלב, תישפך החוצה בלי שום מעצור, ותזהם את כל האוויר. לכן כדאי להוציא את השנאה החוצה, ולפתור אותה נקודתית.

השלב הבא הוא: "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ". נקימה ונטירה זה לחיות את האתמול. תפסיק לחיות את האתמול ולשקוע בבוץ העבר, תחיה את היום, את המחר. "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים?" אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב"! תאהב את היום, ותראה את הטוב.

אם כך תחיה, האפקט המיידי יהיה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי השם".

"ויצווה הכתוב, שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בליבו, אבל יאהב ברבות הטובה לחברו כאשר אדם עושה לנפשו, ולא יתן שיעורין באהבה" (רמב"ן).  

"ואהבת לרעך כמוך". למה? "אני השם". הוא אשר אמרנו. בין אדם לחברו ובין אדם למקום אחוזים הם זה בזה.

בפרט בתקופת ימי ספירת העומר, בואו לא ניתן שיעורין באהבה.