הפרשה החסידית לפרשת קדושים: איך לפתוח שערי שמים?

ידידי אמת היו השניים. נפשם קשורה זה לזה בעבותות אהבה עזה, משנות הילדות זה כבר כך. אחד מהם סוחר היה, ולרגל מסחרו היה נוסע למרחקים לתקופות ממושכות. באחת הנסיעות, כאשר החבר שהה בחו"ל, העלילו עלילת שווא על החבר שנשאר. העבירה הייתה חמורה ביותר, עד כדי כך שבמשפט שהתקיים, החמיר השופט בענשו ונגזר דינו למיתה.

בימים ההם היה נהוג שאת גזר הדין מוציאים לפועל בפומבי, למען ישמעו וייראו. בטקס היו משתתפים גם המלך וכל בכירי המדינה. מודעות ענק בישרו על הוצאתו להורג של האיש ביום שני הקרוב.

זמן רב לפני השעה היעודה כבר התאסף קהל גדול לרחוב המרכזי בו יתבצע גזר הדין, והקהל המשיך לנהור בהמוניו. בדיוק באותו יום חזר ידידו הטוב של הנאשם. בדרך לביתו הוא רואה את הקהל הענק הזורם למרכז העיר, כשבירר לפשר ההתקהלות סיפרו לו שבעוד דקות ספורות אמור להתבצע גזר דין מוות לאחד מתושבי העיר העבריינים. החליט הידיד להמתין גם הוא בין קהל הצופים ואח"כ ימשיך לביתו.

כשהועלה הנאשם על הבמה הגבוהה, חשכו עיניו של הידיד האוהב. הוא כמעט התמוטט במקום כשהבין את מי מעלים לבמה. מיד התעשת והתחיל לצעוק בקולי קולות: "לא, לא, עזבו אותו, אדם זה חף מפשע, אני זה שביצעתי את העבירה החמורה, הנה אני מוכן להודות בכך, העונש מגיע לי". התליינים עצרו ממלאכתם, אינם יודעים מה לעשות. גם השופטים לא ידעו מה לעשות כאשר מישהו אחר מודה בפה מלא באשמה.

הנידון למוות, כשראה שידידו הטוב הוא זה שזועק, התחיל אף לצעוק בקול "ממש לא, אדם זה שקרן, הוא לא עשה שום עבירה, אני ביצעתי את העבירה כפי שהשופטים פסקו, עונש המוות מגיע לי"...

את המתח באוויר אפשר היה לחתוך. מעולם לא נשמע דבר כזה, שני אנשים שכל אחד מהם מפליל את עצמו ורוצה עונש מוות. הקהל הביט בדרמה שנוצרה וחיכה לראות איך יפול דבר.

העיניים הופנו באופן אוטומטי אל המלך, שישב במרכז הבימה. כעבור מספר דקות ביקש המלך לקרוא לשניהם, בכדי לברר מה בדיוק קורה כאן.

השיב הידיד האורח: "שמע נא אדוני המלך, אני יודע בוודאות שחברי הטוב הוא חף מפשע. אני מכיר אותו שנים רבות, לפי תכונותיו הוא פשוט לא מסוגל לבצע את העבירה בה הואשם. זו עלילה שפלה שמישהו העליל עליו, ואשמת שווא.

אנו חברים מושבעים וחיי תלויים בחייו. אם בכל זאת אתם רוצים להעניש אותו במוות, עדיף לי שיהרגו אותי, ולא אראה במות חברי, חלילה", סיים הידיד האורח את דבריו.

בקושי סיים את דבריו, משמיע הנידון למוות את אותם מילים בדיוק: גם לו עדיף לקבל את ענשו, ובלבד שחברו יישאר בחיים...

דמעות עמדו בעיני המלך, כששמע את הדברים. "שובו לכם לביתכם", פסק להם לעיני כל הקהל. "מעולם לא ראיתי חברות אמת שכזו. אך דבר אחד אני מבקש מכם: נא צרפו גם אותי כחבר בברית הידידות האמיצה, ואהיה אף אני חבר בחברותכם".

בסיפור מעניין זה הסביר האדמו"ר רבי ישראל מרוזי'ן זי"ע את הפסוק בפרשתנו "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'". לכאורה אין קשר בין תחילת הפסוק לסופו, "אני ה'". הפירוש הוא, כשהקב"ה רואה שני יהודים אוהבים כל כך זה את זה, "ואהבת לרעך כמוך" ממש, הוא אומר "אני ה'", גם אני מצטרף לחברות הזו, להיות לשניכם אוהב נאמן, והשכינה תשרה ביניהם.

אהבה וקירבה כזו בעם ישראל גורמת להשראת השכינה, כמו כל אבא שרוצה לראות את ילדיו חיים בשלום ואהבה. הדבר גורם לו להנאה גדולה, ואז הוא מוכן לתת ולהעניק להם מה שרק ירצו. כך גם אבינו בשמים, בראותו את בניו אוהבים ומכבדים זה את זה, הוא פותח את ידו הרחבה ומשביע לכל אחד כרצונו ובקשתו.

ספרי החסידות מבארים שנשמתו של אדם דומה לנר, כפי שכתוב: "נר ה' נשמת האדם". אם נדליק נר בודד, האור שהוא מפיק יהיה חלש. בנוסף לכך, כל רוח קטנה תכבה את הנר. אבל אם נחבר נר לנר, הם יהפכו ללהבה אחת גדולה. מעבר לאורו החזק, תהיה לו גם עמידות גבוהה, הוא לא ייכבה מכל רוח, ואם נחבר הרבה מאד נרות שייהפכו למדורה גדולה, שום רוח לא תוכל לכבות אותה.

כך גם הנשמה היהודית. כשהיא לבד היא אמנם מאירה, אך היא תאיר בכפליים ככל שיתווספו אליה עוד ועוד נרות. לכן בכל תפילה חייבים לצרף אלינו עוד יהודים למניין, עד לכדי עשרה לפחות, כדי שתתרבה הקדושה ואז תשרה השכינה, כך התפילה יותר, מתקבלת ושערי רצון נפתחים.

גם בלימוד התורה אומרת הגמרא, שאינו דומה לימוד ביחיד לשניים שיושבים ועוסקים בתורה, כי כאשר מצטרפת נשמה לנשמה באהבה ואחווה, כוחם ביחד אינו רק כפול שניים, אלא מוכפל פי כמה וכמה.

הכותב הוא מנהל רוחני ומרצה בארגון הידברות וראש כולל אהבת תורה