פרשת אחרי מות-קדושים: חרב הפיפיות של העבירה

במבט שטחי, נראה כי אדם המזיק לרעהו גורם רעה לאותו חבר, ותו לא. אולם אם רק נעמיק מעט, ניווכח כי הניזוק הראשון הוא קודם כל המזיק בעצמו!

על הציווי "לא תקלל חרש" נשאלת השאלה: מדוע הדגישה התורה את איסור קללת החרש דווקא? וכי מי שאינו חרש – מותר לקללו?

הרמב"ם בספר המצוות (מצוות לא תעשה שי"ז) מגלה לנו, כי שאלה זו נובעת מתפיסה לא נכונה של מהות האיסורים שבין אדם לחברו. ברור לכל בר דעת כי אסור לגנוב, כי אין לשלוח יד ברכוש הזולת. אסור לפגוע בו ואסור להזיקו. והוא הדין בקללה. אסור לקלל, כי אסור לצער יהודי. השומע קללה הנורית לעברו, בלי ספק נפגע וכועס מכך.

ולפי זה, אם אסור לקלל ולגנוב כדי לא לצער, הרי שלכאורה היה צריך להיות מותר לקלל חרש, שאינו שומע ואינו מצטער. אך התורה אסרה אף לקלל חרש! ובאמת, מדוע לא?

כותב הרמב"ם: "...אבל קללת החרש אחר שלא ישמע ולא יכאב בו, שלא יהיה בזה חטא, הנה הודיענו שהוא אסור, והזהיר ממנו כי התורה לא הקפידה בעניין המקולל לבד אבל הקפידה גם כן בעניין המקלל, כשהזהיר שלא יגיע נפשו לנקימה ולא ירגיל לכעוס...".

הרמב"ם רואה במטרת האיסור לקלל לא רק הגנה על המקולל, אלא גם חינוך למקלל עצמו, שיתרגל לתרבות דיבור נאותה ולדפוסי התנהגות ראויים. לתורה אכפת גם מנפשו של המקלל עצמו, המשחית את נפשו על ידי נקמתו וקללתו. ולכן, אסור לקלל בשום מקרה! גם אם המקולל אינו שומע ואינו יודע.

וממילא, הוא הדין בשאר האיסורים של בין אדם לחברו. איסור גניבה למשל, אינו רק לטובת הנגנב, אלא גם לטובתו של הגנב, שהתורה דאגה לו, לבל ישחית נפשו בגניבה!