זה טען ’כולה שלך’ וזה טען ’כולה שלך’, ולבסוף השתדכו ביניהם...

ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאשה (שמות ו', כ"ג)

ב'ספר חסידים' נאמר שעדיף לשאת אשה בת עם-הארץ נדבן, מאשר בת תלמיד חכם קמצן, כי הנדיבות מורה על שורש ישראל. וכתב ה"שבט מיהודה" שדבר זה נרמז בפסוקנו. 'ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאשה'. כלומר, הסיבה העיקרית שאהרן לקח את אלישבע, היא, מפני שהיתה בת עמינדב, ששמו מוכיח עליו שהצטיין במידת הנדיבות, ורק אחר כך התחשב בעובדה שהיתה 'אחות נחשון', שהיה תלמיד חכם.

כדי לרכוש את מידת הנדיבות, אדם צריך לדעת שהכסף המתגלגל תחת ידיו בעולם הזה, אינו שלו. הוא נמצא אצלו רק כפקדון. רק כך הוא יוכל לפתוח בקלות את כיסו בפני כל נצרך וקשה-יום.

מעשה מופלא התרחש בלובי של מלון תל-אביבי מפואר. שני סוחרים יראי שמים ביקשו לבצע עסקה גדולה ביניהם, ולאחר שהגיעו פחות או יותר אל העמק השווה, התכוננו לחתימה. כמקובל בעסקאות כגון אלה, מניח הלקוח חלק גדול מן הכסף על השלחן, כדי לרמוז למוכר שברגע שתיחתם העיסקה, הוא יוכל לקחת את הכסף לכיסו. המדובר היה בסכום עתק של כסף.

והנה, בעיצומו של המשא-ומתן ביניהם, הודיעו במערכת הכריזה של המלון על חפץ חשוד שנתגלה במקום, וביקשו מכל האורחים להתפנות מיידית מחדרי המלון ומהלובי, ולצאת אל הרחוב הסמוך. גם שני הסוחרים שלנו קמו ממקומם, אלא שמרוב הבהלה שכח הקונה את חבילת השטרות שהניח על השלחן... (וגם על כך אנחנו מתפללים 'הושע נא נפש מבהלה'...)

כעבור מחצית השעה נשמעה הודעה במערכת הכריזה שאפשר לשוב אל בית המלון. השניים חוזרים אל המקום בו ישבו, ונדהמים להיווכח שהכסף נעלם כלא-היה. כל החיפושים שנערכו אחר חבילת השטרות, עלו בתוהו. גם המשטרה שהוזעקה כמובן למקום, לא הצליחה לאתר את הגנב ו/או הכסף. הפרשה התפרסמה באיזור המלון, ורבים באו לחפש את חבילת הכסף הענקית שהיתה על השלחן בלובי, ולא עלתה בידם.

הרב פסק להיתר

לאחר יום-יומיים הזדמן למקום יהודי חרדי נוסף, ששמעה של הפרשה העצובה הגיע גם לאוזניו, וכאשר עבר בלובי הבחין שאחד האגרטלים הגדולים שניצבו במקום, עומד עקום קמעה... הוא מתקרב אל אגרטל-הפרחים, ורואה לתדהמתו שטר-כסף מבצבץ מתחתיתו. לאחר שהביט אנה ואנה וראה כי אין איש, הרים את האגרטל הכבד, ומצא את כל חבילת הכסף של הסוחר מונחת שם...

הלה לקח את החבילה, ובא לשאול רב ומורה הלכה האם הוא יכול לקחת את הכסף לעצמו, מפני שהבעלים כבר התייאשו ממנו לכאורה, או לא. הרב ההוא פסק להיתר, (וכפי שיבואר להלן), אבל המוצא העיד שלא יכול היה לישון בלילה, כיוון שאחרי הכל מדובר בסכום כסף גדול מאוד, שאינו מתגלגל מדי יום גם אצל סוחרים גדולים, וגם לא בעסקאות גדולות, והרגיש שאין הוא יכול לקחתו לעצמו.

האיש קם בבוקר, בירר את שמו וכתובתו המדויקת של הקונה הנ"ל, והזמינו לביתו. בבואו בישר לו שהצליח למצוא את האבדה הגדולה, והניח את כל הכסף על השלחן... והנה, הוא היה בטוח שהקונה ישמח ויודה לו על כך במאוד מאוד. מה גדלה הפתעתו כאשר האיש אמר לו שכיוון שהוא כבר התייאש מן הכסף, הוא אינו מוכן לקחת את האבדה... "הכסף שייך לך, והנך יכול לעשות בו מה שאתה רוצה".

אם למדנו עד היום על סוגיית 'שניים אוחזין בטלית, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי', הרי שבנידוננו היתה המציאות שונה במקצת, כאשר כל אחד טען 'כולה שלך'...

הבן המתין ברכב

סופו של הסיפור עדיין לא הגיע. בתוך כדי השיחה העלה בעל הבית, מוצא-האבידה, רעיון מקורי. 'יש לך בן'? - שאל את הלקוח ששכח את הכסף על השלחן בלובי. 'כן, והוא ממתין לי ברכב למטה', השיב. 'ולי יש בת; אולי אתה מעוניין להפגיש אותם'? - שאל המוצא.

בתוך מחצית השעה אורגנה פגישה, ולאחריה כמה פגישות נוספות, ו... נשברה צלחת. הכסף היה שייך עתה לשתי המשפחות שהשתמשו בו לצרכי הנישואין. ממש כסיפורו של אלכסנדר מוקדון שהלך למלך קציא, המובא במדרש רבה, בראשית, פרשה ל"ג פסקה א'.

מצד הדין, יש כאן ייאוש בעלים, כיוון שבלובי המלון יש עובדים זרים רבים, ואף אם היו שם רק קצת גויים, הרי השיטה מקובצת בבבא מציעא דף כ"ד מביא חידוש בשם הר"י שלמרות שרובו של הנוף האנושי השולט בבתי כנסיות הוא של יהודים, אבל כיוון שכאשר הולכים היהודים נכנסים גויים לנקות את בית המדרש, זה כבר ניקרא 'רוב גויים', כי הגויים נמצאים שם מרבית שעות היממה. (ובשעה שהוציאו את הקהל מהמלון, בשל החפץ החשוד, נשארו שם רק העובדים הזרים, שהם אלו שאכן גנבו את צרור הכסף והניחוהו תחת האגרטל).

מתוך סדרת הספרים "ותן חלקנו", מאת משה מיכאל צורן