הילד קיבל על עצמו יסורים עבור היולדת

העתירו בעדי (שמות ח', כ"ד)

רעייתו של אברך חשוב בבני ברק היתה נתונה בסכנה לאחר לידתה. חבריו ושכניו של הת"ח התכנסו לאמירת תהילים, והתפילות בקעו שחקים. אחד הילדים, תלמיד כיתה ח' בחיידר המקומי, הפתיע אותי בבוקר אחד באומרו "אני בטוח שהאשה תבריא".

כששאלתי אותו כיצד הוא בטוח בכך, הרי היולדת מצויה עדיין במצב של סכנה גדולה רח"ל, סיפר לי הילד סיפור ממנו אפשר ללמוד על הדרגה הגבוהה בה מצויים כיום חלק מילדי ישראל. וכך סיפר: עברתי ליד בית הכנסת ושמעתי שאומרים תהילים. נכנסתי והתעניינתי במה ובמי מדובר, והשיבו לי שיולדת שבביתה יש בלי עין הרע 10 ילדים, נתונה במצב קשה. הדבר נגע לליבי ורציתי גם אני לעשות משהו ולתרום את חלקי למענה ולמען ילדיה.

לאחר אמירת התהילים, התייחדתי לרגע עם קוני ואמרתי לו כדברים האלה: אני עומד להבחן היום באחת הישיבות לצעירים, וכמובן שהייתי מעוניין לשמוע בו-במקום תשובה חיובית. ולמרות שאני בטוח שאתקבל לישיבה זו, וכל התנאים מסביב מצביעים על כך, אבל לרפואתה של האשה אני מקבל עלי יסורים, ומבקש ממך שתעשה למען רפואת היולדת, ותגלגל את העניינים כך שהנהלת הישיבה לא תענה לי באופן מידי, אלא תדחה את התשובה בכמה ימים. את ה'יסורים' הללו שיהיו לי עד שאשמע את ה'כן', אני מקדיש למען האשה החולה, כדי שייסוריה-שלה יעברו מן העולם.

הילד המשיך לספר לי שכפי שהיה צפוי מראש, עברה הבחינה בהצלחה מרובה, ולפי טבעו של עולם היתה התשובה החיובית צריכה להגיע לא בו-ביום אלא בו-ברגע. כך היה גם אצל האחים שלי שלמדו באותה ישיבה, שלאחר זמן קצר מאד הם ידעו כבר שהתקבלו לישיבה... אבל במקרה שלי, הוא מספר, כשההורים התקשרו לראש-הישיבה ולמשגיח, התשובות היו מעורפלות, בסגנון "עוד לא הצלחנו לארגן את העניינים", "תתקשרו עוד יום-יומיים", ואני בתוך ליבי ידעתי במאה אחוז שהתשובה חיובית, ולא ייתכן שלא התקבלתי...

גם האבא התרגש

היה זה עבורי אות ומופת מן השמים שתפילתי התקבלה, ורק משום זה מונעים ממני את התשובה המידית מהנהלת הישיבה, כדי שבזכות ה"יסורים" הללו, תירפא האשה מכל תחלואיה.

וכך היה. התשובה החיובית התקבלה רק לאחר 3 ימים (!), דבר מאד לא מקובל באותה ישיבה, ובתוך אותו פרק-זמן קמה היולדת ממיטת-חולייה והתהלכה כאחד האדם, ושבה לביתה ולילדיה.

הסיפור המרטיט, המלחלח את עֵינֵי כל מי ששומע אותו, סוּפַּר לנו על ידי הילד בעצמו בתמימות כה גדולה ומתוך טוהר-לב כל כך יהודי, עד שניגשנו לאביו של הילד, ושאלנוהו האם בנו סיפר לו דברים כהווייתם. האב, שהתרגש גם הוא עד עמקי נפשו, השיב בשלילה. "הילד לא סיפר לי על כך מילה וחצי מילה", אמר.

ואנחנו נאמר: בודאי שאף אחד, לבד מהרבש"ע, אינו יכול לקבוע בזכות מי הִבריאה האשה, אבל וודאי גם וודאי שילד כזה, ותפילה שכזו, שנאמרה בלב טהור של מי שעמל בתורה מתוך קדושה, מוסיפה הרבה-הרבה בריאות לכל עם ישראל.

ונוסיף עוד משפט. ילד כזה, שהתפילה והקרבה לאלוקיו הם אצלו בבחינת דבר המוחש, קיבל את ההשפעה לכך מהוריו-מולידיו. וזה פשוט. לא ייתכן שתהיה לו הרגשה כל כך ברורה בעניינים אלה, בלי שיראה זאת בבית, אצל אביו ואמו. ואשריהם ואשרי חלקם.

מתוך סדרת הספרים "ותן חלקנו", מאת משה מיכאל צורן