צחי דיכנר: "אימא הייתה שם בשבילי תמיד. לא ראיתי את זה, כי הייתי עסוק בלגדל אותה"

"פעם מזמן, חשבו אלכימאים שלהפוך עופרת לזהב – זה אפשרי. אבל זה לא עבד. כי הזהב האמיתי זו התבונה, והתבונה האמיתית זה כשהגוף הופך למעודן והאדם מצליח למצוא חיבור קרוב לאלוקות".

לא בכדי מגדיר עצמו צחי דיכנר – בן לשני הורים על רצף האוטיזם ששכל את אביו בהיותו בן עשר – כאלכימאי, ומילותיו אלו כמו מקבלות ממד אחר, עמוק מני ים, בשיחה בינינו.

מי שמתבונן כיום על דיכנר (43), אב לשני ילדים – עמית בת ה-12 ועומר בן התשע - מתקשה להאמין כיצד צמח הילד שהיה 'מדבר לעצמו' מתוך סבך הקשיים שעבר, שהם הרבה מעבר למה שאדם ממוצע יכול להכיל – והפך להיות 'מדריך לחיים', המעביר סדנאות להעצמה אישית בכל רחבי הארץ, יחד עם אימו המקסימה חיה.

כבר בגיל צעיר מאוד, הבין דיכנר שההורים שלו הם 'לא כמו כולם', וכבן יחיד לא נותרה בידו ברירה אלא לגלוש אל עולמו הפנימי ולחפש שם את התשובות לכל השאלות שהיו לו.  "נולדתי לתוך המציאות הזו, ומהרגע שאני זוכר את עצמי – אף פעם לא הייתי כמו אחרים. לא היה מי שיעזור לי בשיעורי הבית, ולא הייתה לי דמות להיעזר בה בבעיות שאני חווה בבית הספר. אף פעם גם לא היה לי חדר משלי 'לברוח' אליו כשקשה לי, כמו להרבה ילדים בני גילי.

"ילד רגיל משוויץ בהורים שלו, וכשקשה לו – יש לו מקום לפרוק את הכעס שבו, את הפחד שלו. אימא שלי לא עשתה שום דבר בכוונה, היא לא בחרה להיוולד כך – אבל לי לא היה את זה, ולא היה גם למי לבוא בטענות. לי לא היה למי לספר, עם מי להתייעץ ולמי לבכות.  אז המחיר ששילמתי כילד, הוא כעס גדול שהתהווה בי על כל המצב הזה".

למה לא סיפרת למישהו את מה שעובר עליך?

"לא הייתי משתף, כי ראיתי שזה לא מעניין אף אחד. התמודדתי עם הדברים לבד, אבל אז כעסתי על עצמי שאני כזה שונה ולא כמו כולם".

ואז, בהיותו בן 10 בלבד נפטר אביו, ושם קיבלו חייו תפנית חדה כשאימו חיה והוא, עברו להתגורר אצל הסבא והסבתא. "שניהם היו אנשים מדהימים שלימדו אותי המון על החיים, והעניקו לי דברים רבים שהיו חסרים מילדות. עם סבא היה לי קשר מאוד מיוחד, ואהבתי לשוחח איתו", משחזר דיכנר. "אבל כשהיועצת שאלה אותי אם אני רוצה לעבור לפנימייה ולהגיע הביתה אחת לשלושה שבועות – אמרתי שכן".

"הניסיונות שלנו באו ללמד אותנו רק דבר אחד – אלכימיה רגשית"

בפנימייה שררה אווירה אחרת לגמרי, ועד מהרה מצא עצמו דיכנר מסגל חשיבה אחרת לחלוטין בנוגע לאתגרי החיים שלו. פתאום, הם כבר לא נראו לו כמאיימים כל כך, אלא כמשהו שאפשר לצמוח ממנו, ולגדול ביחד איתו. "אחת הדרכים שהכי עזרו לי להתמודד עם האתגרים באותה תקופה הייתה ההתבודדות", הוא מסביר. על אף שהוא אינו מגדיר עצמו כאדם דתי, הקשר עם הישות העליונה שנקראת אלוקים – היה שם תמיד. בהתחלה בגיל 10 כשאביו נפטר, ומאוחר יותר בשמורת הטבע הקסומה של פנימיית 'הדסים'. "אני זוכר שאחרי בית ספר הייתי מניח את התיק בחדר, עובר את הגדר שמובילה החוצה, אל הטבע – ומסתובב בו שעות על גבי שעות. מדבר עם ה', ומספר לו את מה שעובר עליי".

מה למדת מאותן שיחות על עצמך ועל העולם?

"מעל לכל, אני חושב שלמדתי להתבונן, ולהיות קשוב יותר לעצמי ולאחרים. הרגשתי שה' אומר לי: 'אתה לא יכול לבוא אליי בטענות כל הזמן. תשב ותכתוב לעצמך מה אתה רוצה מהחיים, ותשתדל לראות את התמונה המלאה. אתה לא יכול רק לזרוק אליי שברי מילים כמו 'קשה לי' ו'נמאס לי'. תגיד למה אתה מצפה, מה ישמח אותך – תלמד להיות ממוקד.

"זה דבר שהולך איתי עד היום. אני פוגש הרבה אנשים שיש להם כל מיני קשיים, שמתמודדים עם כל מיני חבילות בחיים ויודעים להגיד רק מה לא בסדר. אבל רגע, תעצור. מתי בפעם האחרונה ישבת ודיברת עם הקב"ה התבוננת במה שיש לך והודית על זה? מתי בפעם האחרונה למדת להיכנס פנימה, להתמקד בטוב ולנהוג על ה'פרארי' הזו, שנקראת הנשמה שלך?

"הקב"ה ברא אותנו בצלמו, ויש לנו נשמה אלוקית בקרבנו – אבל הרבה פעמים אנחנו מתעקשים להתמקד דווקא בדברים הקטנים והלא חשובים. אם נוריד את זה למושגים של העולם החומרי, אז זה כמו שאדם רוכב על קורקינט בזמן שיש לו פרארי שמחכה לו בחנייה. הניסיונות שלי, שלנו, באו ללמד אותנו רק דבר אחד – אני קורא לזה אלכימיה רגשית: כדי להיות ראויים לנהוג על הפרארי, אנחנו צריכים ללמוד נהיגה, להכין כלים כדי להיות מסוגלים להכיל את העוצמה הזו. סוג של הכנה כדי לגדול".

"אז נפל לי פתאום האסימון שבאמת הכול קרה לטובה, וזו לא סתם קלישאה"

לשאלתי כיצד הצליח לסגל גישה כל כך סלחנית לחיים ולאנשים סביבו, למרות כל הקשיים שחווה, משיב דיכנר כי היה זה בזכות העובדה שלא ראה שום דבר כמובן מאליו. "עם התחושות של 'למה זה קרה דווקא לי', 'למה אני שונה מכולם', ו'למה אימא לא באה לבקר אותי בפנימייה, כמו שאר האימהות' – הבנתי פתאום שלמרות הכל, תמיד היה שם בחיי מישהו שנשלח כדי לעזור.

"אז נכון שהיו המון רגעים של קושי, כשהבנתי שאני זה שמגדל את אימא ולא להפך. אבל יצא שלא משנה עם איזה קושי נדרשתי להתמודד – אנשים נכונים או רעיונות ותובנות מוצלחות, הגיעו אליי איכשהו, דווקא ברגעים הכי מכוננים".

ולא פעם, היה זה בזכות אמו חיה. לפני החתונה שלו למשל, איכשהו מצאה אמו דרך לדבר עם אשתו של התעשיין סטף ורטהיימר (גרושתו כיום, המכהנת כמנכ"לית של הכפר 'כישורית', שאימו של צחי נמצאת בו) וסיפרה לה על החתונה של בנה. 'תגידי לצחי שיפנה אלינו לכל מה שהוא צריך', זו הייתה התגובה (מחממת הלב) מצדה. "וזו לא הייתה הפעם היחידה. בזמן שאני הייתי מתחבט בשאלות, אימא הייתה מוצאת פתרונות – בדרכה שלה".

עם השנים וככל שחומת הזמן גבהה, הלך הקשר ביניהם והתחזק עד שכיום הוא אומר: "אימא הפכה להיות המורה הרוחנית שלי. הייתה תקופה בחיי שלא ידעתי איפה אניח את ראשי ביום הבא, ואימא דאגה לי לפינה החמה שכל כך הייתי זקוק לה – חדר משלי בדירה השכורה שגרה בה, בכרמיאל. זו הייתה הפעם הראשונה שזכיתי להרגיש אימא. בשבתות שעשינו יחד, אני קידשתי ואימא דאגה לאוכל חם. שרנו, דיברנו ופתאום היה את זה הרגע הזה שהתבוננתי לה בעיניים,  והבנתי שפספסתי משהו. רק אז נפל לי פתאום האסימון שבאמת הכול קרה לטובה, וזו לא סתם קלישאה".

במסעותיהם המשותפים כיום, חיה מברכת אנשים – והם בוכים מהתרגשות. "אימא הייתה שם בשבילי תמיד, אבל אני לא ראיתי את זה, כי הייתי עסוק בשאלה 'איך להיות ההורה שלה'. הפרארי הייתה בחנייה כל הזמן, רק הייתי צריך לפקוח את העיניים ולראות את זה. וזה דבר שלמדתי על בשרי באשר לאנשים מוגבלים, או כל אדם אחר שזקוק לעזרה ותמיכה מהחברה – יותר מהאחרים. אם אנחנו עוזרים לאנשים מוגבלים להשתלב בינינו או תומכים באלמנות ויתומים – אנחנו מרוויחים מזה. אלה האחים שלנו. אם אנחנו מפנים את המבט לצד השני, ומסרבים לראות אותם, אנחנו פוגעים בעצמנו, ולא באף אחד אחר. מה שאתה מוציא החוצה ואיך שאתה מתנהג לאחר, זה מה שאתה מקבל בחזרה. זה חוזר אליך כמו בומרנג".

אלו תגובות אתה מקבל על הפעילות המשותפת והייחודית שלכם, כאימא ובן?

"המטרה של המפגשים שלנו עם אנשים אחרים, זה לעשות טוב ולהיטיב דרך הסיפור האישי שלנו. אנשים שואבים כוח מהסיפור שלנו, כי זה סיפור שבתוכו שזורה תובנת היהלום – שכל אחד יכול ללמוד ממנה משהו על עצמו ועל חייו. והתגובות לשמחתי, הן מאוד מרגשות.

"הדבר הראשון שהרבה נשים מרגישות כשאימא מדברת ומברכת את כולם, זה שהן רוצות לחבק אותה ולהודות לה על מי שהיא".

לסיום, מה העצה שלך לאנשים שמתמודדים עם ניסיון זהה, ומתקשים לקבל את הוריהם כמות שהם?

"אחת התובנות שקיבלתי בעניין ביום כיפור – היא מהות הסליחה. הבנתי שהורה שפוגע, הוא בעצם מבוגר שפועל ממקום של ילד פגוע. אף אחד לא נברא במקום הזה, במהות של רוצה לפגוע בשני. אנשים שפוגעים הם ילדים פגועים בעצמם, שעושים את זה כי זו הדרך שהם מכירים. הפגיעה במי שחלש מהם נעשית מכיוון שאין להם כוחות להתמודד עם מה שהם עברו.

"העצה שלי, וזה דבר שאני אומר אותו גם לילדים שלי היא שנכון שאם אתה רוצה שהחיים שלך יהיו יותר מלאים וטובים – אתה חייב לסלוח למי שפגע בך, ולדון אותו לכף זכות. כשתבין שהוא פגע בך מתוך מקום של חולשה, אתה כבר לא תכעס יותר וזו המטרה. הכעס הוא אנרגיה שלילית שמשלטת על כל החלקים הטובים שבנו, ואנחנו לא רוצים אותו שם. הוא רק מקלקל אותנו מבפנים.

"הסליחה לעומת זאת, מיטיבה לא רק עם זה שפגע אלא גם עם הסולח – שחייו יהפכו ליותר שלווים ומכילים. בידיים שלנו להחליט 'ויהי אור', וזה מה שיכניס אותנו לגן עדן כי הקב"ה לא עושה שום דבר סתם. אם מישהו פגע בך, זה משום שאתה צריך להגדיל את האהבה בעולם ולעזור לו להתפתח. לעזור לו ולך, לגדול. זה בדיוק מה שעושים איתנו הצדיקים, כי הרי לא יכול להיות שהם לא נפגעו מאיש אף פעם. ההבדל הוא שהם המירו את הפגיעה והכעס, להכלה ואהבה אינסופית כלפי הפוגע – והיטיבו עם עצמם גם בעולם הזה, וגם לעולם הבא. זה בדיוק מה שאנחנו צריכים ללמוד וליישם".