הציירת של הרבנים: "ברגע בו סיימתי לצייר את הרב עובדיה הטלפון צלצל... ועל הקו היה הרב בעצמו"

52,000 שקלים. זהו הסכום שחתם את המכירה הפומבית שהתקיימה לכבוד הבאבא סאלי לפני מספר שנים ביום ההילולא שלו. הסכום שולם תמורת תמונת דיוקן אומנותית במיוחד שציירה הציירת הילה בן יצחק, אך כששואלים אותה על כך היא מגיבה בפשטות: "אני שמחה בכך שאנשים יודעים להעריך את הציורים שלי ושיש להם ערך, אבל באמת שזה לא ממני. הכל מאתו יתברך".

המשפטים האלו מלווים אותה גם כשהיא ממשיכה ומספרת על הדרך שעברה עליה, בדרכה אל עולם הציור. "כבר מאז שהייתי ילדה אהבתי מאוד לצייר", מספרת הילה, "אבל הדבר המעניין הוא שאני זוכרת את עצמי תמיד מציירת רבנים. זה היה קצת מוזר, כי ילדות בדרך כלל מציירות בובות ופרפרים, אבל אני תמיד המשכתי לצייר רבנים".

בהמשך דרכה בחרה הילה לעסוק דווקא בתחום עיצוב המולטימדיה. "אבל בורא עולם החזיר אותי אל הציורים", היא מוסיפה. "זה היה ממש בהשגחה פרטית, כי לאורך תקופה עבדתי בחברות גדולות, אבל בשלב מסוים עזבתי את העבודה כי רציתי לעבור לחברה אחרת. הייתי בטוחה שאמצא מיד עבודה חדשה, ופתאום לא מצאתי כלום והייתה חצי שנה של שקט. נכנסתי לסוג של ייאוש.

"באותם ימים", היא ממשיכה, "אחותי בדיוק עברה דירה, והיא אמרה לי שהיא רוצה לתלות בבית תמונות שיש בהן אווירה יהודית ולא מוצאת. היא שאלה אותי: 'הרי תמיד ידעת לצייר, מה דעתך שאקנה לך חומרים ואת תציירי בשבילי?'" וכאן הילה אינה מתאפקת מלחייך. "אני זוכרת שעניתי לה בשיא התמימות: 'לא חבל על הכסף של קניית החומרים? הרי אני לא בטוחה שאצליח לצייר'. אבל היא כבר החליטה: 'אני קונה ומה שיצא – יצא'.

"ובאמת, ישבתי וציירתי את הציור הראשון. הוא יצא ממש יפה. אפילו אני התפעלתי. ואז המשכתי וציירתי עוד ועוד. הבית של אחותי התמלא בציורים, אבל עדיין לא הרגשתי שאני באמת מקצועית. מצד שני הרבה אנשים מסביב התלהבו, אז החלטתי שאני רוצה להתמקצע וללמוד את זה".

"אם אני לא מצליחה לצייר מתוך שמחה – אז לא אצייר"

"באחד הימים", מספרת הילה, "הזדמן לי לפגוש מישהי שהראתה לי ציורים שהיא מציירת ומאוד התרשמתי מהם. התפעלתי מכך שהציורים היו ריאליסטיים. כשהסתכלת עליהם הרגשת שאתה ממש נכנס לתוך הציור. זה היה משהו מיוחד שלא רואים בכל יום. שאלתי אותה איפה היא למדה את זה, והיא סיפרה לי שיש צייר הונגרי שמתגורר ברחובות, במרחק הליכה מביתי. אנשים באים אליו מכל הארץ ולומדים אצלו.

"מבחינתי זו הייתה הפתעה גמורה, כי לא האמנתי שאמצא מישהו שמתגורר קרוב ויכול ללמד אותי. התקשרתי אליו והוא הציע לי לבוא לפגישת היכרות. כבר בפעם הראשונה הוא סיפר לי על השיטה שבה הוא עובד – בתחילה הוא מצייר משהו שנראה כמו קשקוש, וממנו הוא מצליח ליצור תמונה. אני חייבת להודות שזה היה נשמע לי מוזר ביותר, כאילו שהוא עובד עליי. אבל היו לו בסטודיו ציורים מדהימים, בין היתר גם של רבנים, וזה מאוד משך אותי. אז החלטתי לנסות ללמוד אצלו בכל זאת, לפחות כדי לשמוע את החכמה שלו, כי הוא נראה אדם חכם מאוד.

לציור הזה קראתי בשם 'שמחה'. הוא השתתף בתערוכה של הגלריה Creative soul בברוקלין

"אבל אז", ממשיכה הילה, "הוא הזהיר אותי: 'אם את רוצה באמת ללמוד לצייר באופן מקצועי, תצטרכי המון השקעה'. החלטתי שאני מתמסרת לכך, ובאמת למדתי אצלו במשך ארבע שנים. באותה תקופה הייתי רווקה ואפשרתי לעצמי להתאמן המון ולצייר בלי סוף. בעיקר למדתי ממנו איך להעביר את החיות מתוך הציורים".

ומתי החלטת שאת רוצה לעסוק דווקא בציורים של קדושה?

"כבר מהרגע הראשון. במשך השנים שלמדתי אצלו פגשתי שם ציירים מאוד מוכשרים, והרגשתי שיש כאן פספוס. אמרתי לעצמי: 'הקב"ה חנן אותם בכישרון כל כך גדול, האם לא חבל להשתמש בכלי המיוחד הזה של ציור מבלי להעביר בו מסרים?' היה ברור לי כבר מהרגע הראשון שהרעיונות שאעביר דרך הציורים שלי יהיו רעיונות של קדושה. דבר נוסף שהיה ברור לי הוא שאני לא אהיה כמו הציירים שמביעים את הרגשות הפרטיים שלהם דרך  הציור – למשל כשהם עצובים אז הם מציירים ציור עצוב, וכשהם מבולבלים - ציור מבולבל. אני רוצה לצייר ציורים שמחים, לכבוד ה' יתברך, ואם אני לא מצליחה לבוא מתוך המקום של שמחה, אז פשוט לא אצייר באותו יום".

ובאמת, המוטו שעובר בציוריה של הילה כחוט השני, הוא השמחה. "אני מאוד מקפידה על כך", היא מסבירה, "כי אני מציירת רבנים והרי מה שמאפיין את הרבנים שלנו זה השמחה, זה החום בעיניים והאהבה לציבור. במשך השנים יצא לי לראות ציורים רבים של גדולי ישראל בלי הברק והאור הזה, וכשבדקתי גיליתי שאלו שציירו אותם היו ציירים רוסים, גויים. הם אומנם היו מאוד מקצועיים, אבל ברור שגוי לא יכול להעביר אווירת קדושה שמגיעה מתוך הנפש".

אני מרגישה שהקב"ה נכנס לתוך הציור

כמה זמן לוקח לך לצייר כל ציור?

"זה מאוד תלוי", משיבה הילה, "יש למשל את הציור של הרבי מלובביץ'. קראתי לו 'שמחה פורצת גבולות'. את הציור הזה ציירתי בעשר דקות בלבד באמצעות שלוש טכניקות של רישום וצבעי מים. בסופו של דבר הציור הגיע לתערוכה בברוקלין. כשהגשתי אותו לתערוכה, הגשתי יחד אתו גם ציור נוסף שעבדתי עליו במשך חצי שנה, והוא לא התקבל. מה שאומר שהערך של הציור ממש לא משתקף במשך הזמן שאני עובדת עליו.

הציור שציירתי בתוך חמש דקות, ובכל זאת דווקא הוא התקבל לגלריה

"בכלל", היא מוסיפה, "התחושה שלי היא שלא אני מציירת אלא בורא עולם מצייר בשבילי. המורה שלי אמר לי פעם משפט כל כך נכון: 'האומנים הכי גדולים הם המאמינים הכי גדולים', כי באמת, דווקא אני שחווה את תהליך היצירה יכולה להעיד ממש מקרוב שאם הקב"ה רוצה לתת לי ציור מדהים, אז הוא עוזר לי לעשות את זה, ואם לא , אז גם אם אנסה ואשקיע – שום דבר לא יצא. אני לא אומרת את זה מתוך מקום של ענווה מוגזמת, אלא מתוך כך שאני רואה את זה במוחש. כך היה למשל כשציירתי את הרב עובדיה יוסף. ניסיתי לצייר אותו בהרבה מאוד הזדמנויות ללא הצלחה, ואז יום אחד החלטתי לשמוע הרצאות שלו תוך כדי הציור, ופתאום משהו נמס לי בלב ולפתע יצא ציור של הרב. הרב ממש יצא מתוך הציור שלי".

ועל הציור הזה יש לה גם סיפור מיוחד מאוד: "כעבור חודשיים, כשסיימתי לצייר את הציור ולצבוע אותו בצבעי שמן, קראתי תהילים והדלקתי נר לזכרו של הרב . זהו דבר שאני נוהגת לעשות תמיד כשאני מסיימת לצייר רבנים. ואז ניגשתי אל הציור וחתמתי את השם שלי. באותו שבריר שנייה בו חתמתי את השם, צלצל הטלפון ופתאום אני שומעת את הקול של הרב עובדיה על הקו. כמעט התעלפתי. התברר שעמותה של צדקה החליטה לפנות ככה לתורמים, להשמיע את קולו של הרב שמברך ולקש מהם לתרום כסף. מבחינתי זה היה מדהים, הרגשתי שהרב פשוט בא לכאן כדי לברך אותי עם הקול החמים והאהוב שלו".

ציירתי כאן את דוד של בעלי שנהרג במלחמת של

ועל הציור הזה מספרת הילה בסיפוק שהוא נמצא בגלריה בראשון לציון ומוצג שם. "יום אחד התקשר אליי מנהל הגלריה ואמר לי: 'לא תאמיני, הצגתי את הציור שלך בחלון הראווה, ובדיוק עברה במקום הבת של הרב עובדיה. היא נכנסה ואמרה לי כך: זו לא הפעם הראשונה שאני רואה שציירו את אבא שלי, אבל זוהי הפעם הראשונה שעשו זאת הכי יפה שיש'. "שמעתי את הדברים וכל כך שמחתי", מתרגשת הילה, "זה חיזק אותי ועשה לי טוב כשידעתי ששימחתי את האנשים הכי קרובים לרב".

סיפור נוסף ומיוחד זכור להילה מהתקופה שבה היא ציירה את הרב מרדכי אליהו. "כשסיימתי לצייר את הרב הזמנתי לביתי חברה שהיא צלמת. ביקשתי ממנה לצלם את הציור הזה, כדי שיהיה אפשר להדפיס ממנו עותקים. אבל מכיוון שהיא לא דתייה, אמרתי לה בעדינות לפני שהיא הגיעה: 'אשמח אם תוכלי ללבוש חולצה ארוכה וכשאת מגיעה לכאן אל תגידי דברים שליליים אלא רק טובים'. היא הבינה אותי ולגמרי זרמה עם זה. באה וצילמה.

לאחר כמה ימים הגעתי לביתה כדי לראות את התמונות, ועד שהן יעלו על המחשב היא הזמינה אותי לראות תמונות מחתונה כלשהי שהיא צילמה. ישבנו על יד המחשב והסתכלתי בתמונות. הן לא היו צנועות. זה הרגיש לי לא טוב, אבל בכל זאת לא אמרתי כלום, ואז פתאום המחשב שעיבד את התמונות של הרב נתקע. הצלמת מאוד התפלאה על כך. היא אמרה לי: 'זה מחשב חדש, ואין שום סיבה שהוא ייתקע'. הדלקנו וכיבינו אותו וכלום לא זז. חברתי נהייתה כבר לחוצה, אבל אני הרגשתי בליבי שאני יודעת למה זה קורה, וברגע אחד עלה במוחי רעיון. אמרתי לה: 'אני חושבת שיש כאן תמונות לא צנועות, וזה בטח מפריע לרב. אז בואי נסגור את התמונות האלו'. ולאחר מכן לקחתי סוכריה מהתיק וברכתי עליה שהכל נהיה בדברו. זה אולי נשמע הזוי, אבל מאותו רגע המחשב עבד חלק לגמרי. התחושה שלי הייתה מדהימה, כאילו שהרב רצה שהתמונה שלו תודפס בקדושה.  אמרתי לה: 'תראי איזה חוזק יש לרבנים שלנו, גם אחרי שהם נפטרו הם משפיעים'".

והילה מבקשת לציין לסיום שהיא מודה לבורא עולם על הכישרון שהוא נתן לה לקשט ולהאיר את עולמו, ליוסף בעלה שמחזק, תומך ומבקר את עבודתה ועוזר לה לשאוף ולהתקדם, ולהוריה ובני משפחתה היקרים שמאמינים ותומכים בה לאורך כל הדרך.