לאה פריד: "כתיבת הספרים על הילדה נאן היא מסע על פני תקופות עבורי"

ז'אנר מוכר ואהוב בספרות הילדים הקלאסית הוא זה המוקדש לסיפורים על ילד יתום, רגיש וטוב לב במיוחד, שמתמודד לבדו מול כל העולם – ויכול לו, בזכות אישיות מיוחדת המפוגגת את עוינות המבוגרים. ספרים כאלה כבר כמעט ולא נכתבים היום, אבל לפני עשר שנים, מדפי הספרות החרדית התעשרו בספר אחד כזה, בניחוח של פעם: 'המסע הארוך של נאן'. נאן היא ילדה קטנה מברלין, שיש לה אם יהודיה בתקופה שבה הורה יהודי הוא גורם סיכון למוות בייסורים. המסע הארוך שלה אמור להוביל אותה אל חוף המבטחים בשוויץ. אבל אם שוויץ היא סופו הטוב של 'המסע הארוך של נאן', היא אינה סוף עלילותיה הספרותיות של הילדה הקטנה והתמימה הזו.

הסופרת לאה פריד לא התכוונה, מלכתחילה, ליצור סדרת ספרים שלמה סביב הילדה נאן, אבל לחץ הקוראים עשה את שלו. אם בספר הראשון נאן היתה ילדה קטנה המתמודדת בימי המלחמה הגדולה, בספר השני היה חיה בארץ ישראל בימי המנדט הבריטי, עד מלחמת השחרור ועד בכלל. ובימים אלה יוצא הספר השלישי בסדרה, 'תקוותה הגדולה של נאן'. נאן היא כבר אם בישראל, ביתה תיקי דומה לה להפליא, והעבר עוד מטיל את צלליו על חיי ההווה, בשנות השישים המוקדמות של המאה הקודמת.

"כתיבת הספרים הללו היתה מסע על פני תקופות עבורי", אומרת פריד. "את הספר הראשון כתבתי כי עניין אותי מאד איך נראו החיים של אמא שלי וחברותיה כילדות של שואה – היא אמנם לא חוותה את ליל הבדולח כפי שמתואר בספר, אבל עלית הנאציזם אירעה בהיותה ילדה. הספר השני גם הוא דרש ממני לחקור ובעצם לחוות שנים שלא היכרתי עם עלית ההמונים ארצה למדינה החדשה שבדרך. אבל הספר הנוכחי, על נאן כאם, מתאר למעשה את שנות ילדותי שלי".

שלושה ספרים כבר יש, אבל לא מדובר בטרילוגיה. פריד מתכננת להוציא לפחות עוד ספר אחד על נאן: "אני רוצה לכתוב על התקופה שבין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור", היא אומרת.

ספרי נאן הקודמים

איך את מסבירה את העובדה שילדים בני זמנינו מגלים עניין כל כך רב בילדה של פעם?

"אני חושבת שהספרים מאד מאפשרים לנשום את החיים והמנטאליות של אותן תקופות. הילדים שלנו חיים היום בסוג של פינוק שאני בסך הכל בעדו, והספרים האלה חושפים אותם לחיים פשוטים וצנועים מאד, לא כהטפה וחובה חינוכית אלא כחלק זורם ואיטגראלי של החיים. הוא פותח להם צוהר לצורך של ילדה קטנה להתמודד לבדה מול אטימות, עוינות וחוסר הבנה. נראה לי שהספרים הללו בהחלט גורמים להם לראות דברים קצת אחרת. זה לפחות מה שאני רואה כשאני עוקבת אחרי נכדותיי בנות העשר הקוראות את הספרים".

ספרי 'נאן' הם למעשה ספרי ילדים, אבל מבוגרים רבים קוראים אותם. כפי שכתב הסופר ש. ברקוביץ בביקורת על החלק החדש בסדרה: "לספר יש תום ילדותי מושך, גם כאשר הוא 'עולה' מעט ומדבר רק על נאן כאם,הוא שומר על אופיו ואינו בורח לכיוונים שאינם מתאימים לקורא הצעיר… הסופרת מצליחה לאורך כל הדרך ללהטט באומנות כך שהספר כתוב בשנירבדים: הרובד לילדים והרובד למבוגרים".

"גם כשהסיפור התפרסם לראשונה בעיתון הילדים זרקור, ההורים קראו את הספר ולא רק הילדים", אומרת פריד. "אני מניחה שיש לכך שתי סיבות: קודם כל הספר מדבר על דברים רלוונטיים בכל גיל: בדידות, התמודדות עם קשיים, סוף הצדק לנצח. והסיבה השניה – אכן, הספר באמתכתוב בשני רבדים. בזמן שאני כותבת אני בהחלט רואה גם את המבוגר מול העיניים. יש קטעים בעלי משמעות שאני יודעת כי יעברו כביכול מעל ראשו של הילד בעוד המבוגר יקלוט אותם היטב" כדוגמה, היא נותנת את מערכת היחסים בין נאן ובעלה. "בנות הדור ההוא נישאו בדרך כלל לגברים מבוגרים מהם ומבוססים כי הם חיפשו יציבות וביטחון בחייהן. בין בני זוג כאלה היו לא מעט פערי מנטאליות שיצרו מתחים ואי הבנות, אבל הנטייה היתה להתמודד עם זה, לא לברוח. כך למשל אפשר לראות בספר איך נאן לא מסכימה עם יחסו של בעלה לביתם, תיקי, ובכל זאת מקפידה לכבד אותו ולשמור על כבודו ואפילו לתווך אותו לילדה באופן הנכון. בפירוש נתתי כאן מעין איתות למבוגרים. הילד שקורא מבין רק את מערכת היחסים בין האבא לבת, אבל הקוראים המבוגרים מבינים גם מה מתחולל בין ההורים. או דוגמה אחרת: יש קטע בספר שנאן נעלבת מאד עבור ביתה וחותכת לה מערכת יחסים משמעותית בחייה, למעשה בגלל נגיעה אישית. ושוב, הילדים רואים ביחס המגונן הזה אהבה הורית, אבל המבוגרים שקוראים רואים גם את המניע הנסתר ומעורבות היתר המזיקה".

פריד מציינת במיוחד קוראת מבוגרת אחת שאהבה את הספר: "בסוף ימיה, אימי זיכרונה לברכה התקשתה להירדם בלילות. אחרי שיצא הספר הראשון על נאן, היא נהגה לקרוא אותו כשתקפו אותה נדודי שינה. היא הייתה אומרת לי שהיא אוהבת את הדמות התמימה והרכה הזו, והקריאה עליה מרגיעה אותה. זה, כמובן, שימח אותי מאד".

את פעילה כבר ארבעה עשורים בספרות הילדים החרדית. איך את מתארת את מצבה כיום?

"הספרות החרדית גדלה באופן שלא יכולנו בכלל לתאר לעצמנו פעם. אם בודקים איזה ז'אנרים הכי הולכים בשוק הזה, ברור שמה שהכי נמכר אלה ספרי הקומיקס, אם נרצה ואם לא. אחרי זה, יש חלוקה כלשהיבין בנים ובנות. בנים אוהבים ספרי צדיקים, אגדות חז"ל, וסיפורים מעובדים מהמקורות, וכמובן גם מתח. בנות אוהבות יותר סיפורי רגש וחברה, סיפורים שמתמקדים במערכות יחסים ובהתמודדויות אישיות וחברתיות., סיפורי חבורה אגב, פופולאריים גם אצל בנים וגם אצל בנות. הבנים נהנים מאלמנט המתח, והבנות מהממד החברתי שיש בכל חבורה. עוד ז'אנר שהפך פופולארי לאחרונה הוא ספרות ילדים על רקע היסטורי, שמספרת סיפורים על רקע תקופות עבר".

נראה שכמעט כל ספר ילדים היה קודם סדרה בהמשכים. היית אומרת למישהי שחולמת להוציא ספר לילדים שהוא חייב להתפרסם קודם כסיפור בהמשכים?

"זה נכון שרוב הספרים פורסמו קודם כל בעיתונים כסיפורים בהמשכים, אבל זה בעיקר לתועלת הסופרת: רוב הסופרות הן אימהות עסוקות לילדים והדדליין השבועי לפרקי הסיפור מכריח אותן לשבת ולכתוב. ככה הן גם זוכות למשוב רציף ומעורבות של עורכות. וכמובן –גם מרוויחים פעמיים על ספר. אבל זו בהחלט לא חובה לפרסם קודם בהמשכים: רותי טננולד, למשל, היא סופרת שמוציאה ישירות את הספרים שלה ומצליחה מאד. אגב, אני מקווה לעשות כך עם הספר הבא על נאן ולא לפרסם כסיפור בהמשכים, אם כי אני כבר עכשיו מאד חוששת איך אמצא לכך את הזמן בלי לחץ הדדליין..."

מה נקרא ספר ילדים מצליח? אל תצפו להתעשר מאחד כזה. "התחרות כיום גדולה מאד, ויש שפע של ספרים. הציבור לא גדול ואנשים משאילים ספרים זה לזה כל הזמן, מה שעוד יותר מקטין את המכירות. בעיקרון, ספר שמכר אלף עותקים – הסופרת מרגישה טוב. לפחות היא לא יצאה בהפסדים וקצת הרוויחה. ספר שנמכר באלפיים עותקים זו כבר הצלחה. משם והלאה, נשאר רק למחוא כפיים".