אמת שלי, אם אני כ"כ טובה וערכית, למה אשאר בבית בשנה הבאה?

אני כותבת מכתב לחלק שבי שאני בחיים לא מדברת איתו.

אני יודעת שאתה שם, מציץ לרגע מידי פעם, ואני מיד מסלקת אותך. אולי אני לא אוהבת שאתה בא לבקר, כי אתה אף פעם לא משקר לי, כי אתה לא יכול לשקר לי. רק לך אני באמת מאמינה. רק אתה יודע כמה קשה, כמה אני שומרת בלב, כמה אני מרגישה אפס אחד גדול לפעמים, כמה אני מרגישה סתם אשליה של בחורה מוצלחת – אבל אני לא באמת מרגישה מוצלחת. אתה יודע כמה קשה לי, וכמה אני רק רוצה לברוח לפעמים ולא לזכור כלום. כולם אומרים לי שאני בחורה מצוינת וערכית, כמה אני צנועה וילדה טובה, כמה אני מחזקת את כולם באמונה כמה אני רגישה. מה יש להגיד, פשוט בחורה טובה. אבל משום מה, בכל פעם שמישהו אומר לי את זה אני מרגישה כאילו מספרים לי על מישהי אחרת.

מישהי שהייתי רוצה להיות, אבל אני לא. אם אני בחורה כל כך טובה, וכל כך מצוינת וערכית, למה אני מרגישה פתטית? למה אף אחד לא מבין אותי כמו שאני מבינה את כולם? למה בשנה הבאה אני נשארת בבית, או הולכת לעבוד בתור איזו קופאית? למה אני מרגישה שהחיים שלי לא מתקדמים? למה אני נשארת בבית בשנה הבאה אם אני בחורה כל כך מצוינת? ואז אתה בא החלק הפנימי הזה בתוכי, שאומר – אולי את לא באמת בחורה טובה? אולי זאת רק אשליה?  אני לא מרגישה כזאת, אני מרגישה לבד. כל כך לבד. אין לי למי לספר כמה אני פוחדת, אין לי את מי לשתף במה שעובר עלי, אין מי שינגב לי את הדמעות שזולגות לי עכשיו על הלחיים. כלפי חוץ אני תמיד חייבת ללבוש חיוך, לשחק אותה מאושרת, בשביל כל אלה שנתמכים בי, בשביל כל אותן בנות שאומרות שאני בחורה מצוינת ושאני עוזרת להן לעבור את ניסיונות החיים שלהן. אבל הניסיונות שלי, מי עוזר לי איתם? למה, לי קל? לא, לא קל. קשה מאוד לעזור לכולם, להאמין בכולם. אבל מי מאמין בך? לעודד, להרגיע, לדבר דברי אמונה. למה לעצמי אני לא מסוגלת להגיד דברים כאלו? לנחם את עצמי עם מוסר?
הקב"ה, אני כל כך אוהבת אותך. רק אתה שם בשבילי.

תמיד היית רק אתה, מקבל אותי למרות כל הפגמים וכל הדברים הלא טובים, אף על פי שאתה יודע מי אני באמת, שאתה יודע שאני לא מי שכולם חושבים שאני. אפילו מי שחושב את זה לא באמת חושב את זה בעמקי ליבו. אפילו חברות שלי נשארות חברות שלי מתוך הרגל, ככה אני מרגישה. אני מרגישה שאני נותנת ונותנת ונותנת, ועוד רגע לא יישאר ממני כלום. הכי קשה לי לחשוב שכל השאיפות והחלומות שבניתי לעצמי על בית יהודי, על משפחה כשרה, על ילדים שיושבים בערב שבת עם אבא ולומדים דף גמרא – הכל מתפוצץ לי בפנים. מי יתחתן איתי אם אני לא הולכת לסמינר? מי יתחתן איתי אם אני נשארת בבית? אין לי סמינר, איזה בית אני אקים?
כל הסמינרים שנבחנתי בהם עד עכשיו, ונבחנתי בכמה, לא קיבלו אותי. השבוע אני הולכת לנסות במקום האחרון לפני ייאוש. אם אני לא מתקבלת לשם, כנראה שזה מה שצריך לקרות.

ומה שהכי מפחיד אותי זה לחשוב שאולי לא כתוב לי סמינר. אולי ככה הקב"ה החליט. ואני סומכת עליו בעיניים עצומות, הוא יודע יותר ממני מה אני צריכה בחיים.

והנה, זאת האמת שמסתתרת עמוק-עמוק בתוכי, שכמעט שאני שוכחת שהיא קיימת. אז הנה, מידי פעם אני שמחה שאת באה, כי אני בוכה, וזה שוטף אותי מבפנים. כל כך מבפנים, שאני מרגישה קצת יותר טוב. עכשיו, אמת שלי, אני מקווה שתהיה ביננו הפוגה קלה, ולא ניפגש בזמן הקרוב, כי אז אני נזכרת מי אני, או לפחות מי אני חושבת שאני.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.