מיוחד: החתן הסכים לבטל את השידוך ובלבד שלא לבייש את חברו

התקופה שבין פסח לעצרת הם ימי ספירת העומר. העניין העיקרי של ימי ספירת העומר הוא אהבת הזולת, שכן בימים אלו אנו מתאבלים על פטירתם של תלמידי ר' עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה. "ראוי לכל אחד להיות חפץ בטובתו של חברו, ועינו טובה בטובת חברו, וכבודו יהיה חביב עליו כשלו, שהרי הוא ממש כגוף אחד עמו", כך כותב הרמ"ק.

סיפור מיוחד מסופר על רבי עקיבא אייגר זצ"ל. גאונותו המופלגת בתורה התפרסמה בגיל צעיר מאד. כאשר היה בן 12 בלבד, כבר כתב חידושים על מסכת חולין, בלומדו בישיבת דודו רבי וואלף אייגר. בגיל 15 בלבד כבר השמיע בה שיעורים.

הגביר רבי איציק מליסא שמע על העילוי הצעיר ורצה לזכות בו כחתן לבתו. הגיע הגביר לישיבה עם שני תלמידי חכמים מופלגים על מנת לבוחנו. החלו הללו לדבר אתו בלימוד, ורבי עקיבא שותק. התאכזבו, וכמוהם התאכזב החותן – לעתיד. אמרו לשוב על עקבותיהם, ולחזור כלעומת שבאו.

תמה דודו של רבי עקיבא, ראש הישיבה, ושאלו, מדוע לא השבתם להם?" אמר לו: "הייתי אמור לענות להם, שמאחד מהם נעלמו דברי התוספות והשני שכח גמרא מפורשת… אמרתי לעצמי, מוטב שיתבטל השידוך ולא אלבין פניהם ברבים". התפעל רבי וואלף ממידותיו של הבחור, לא פחות מאשר מלימודו, ואמר לו: "יודע הנך מה? הבה נזמין אותם שוב, ולא תתפלפל עמם בלימוד אלא תשמיע להם את דברי תורתך בלבד". לכך הסכים. חזרו השלושה – החותן לעתיד ושני תלמידי החכמים שעמו – לישיבה, ושם השמיע להם רבי עקיבא אייגר פלפול עמוק ומקיף, שגילה טיפה מים בקיאותו בתורה כולה. התפעמו, ומיד נסגר השידוך.

ובליסא, סיפר החותן לכולם על החתן בו זכה, פאר והאדיר את שמו, וכולם ציפו בקוצר רוח לבואו של החתן הצעיר אל העיר. ואכן, באחד הימים הגיע החתן לביתו של חותנו, ותלמידי החכמים של העיר כולה ציפו בדריכות רבה לבואו של העילוי לבית המדרש, על מנת לשמוע את פלפוליו הגאוניים ולהתבשם מעומק לימודו. הגיע החתן, וכולם מקיפים אותו ומבקשים לשמוע את סברותיו, והוא מחריש. התקיפוהו בשאלות, והוא שותק. שואלים לחוות דעתו בעניין קטע תוספות זה, או בגמרא אחרת, והוא אינו מגיב. התאכזבו מרות, והחותן שומע, ולבו מלא טרוניה וכעס, הכך יעלה בגורלו? את בתו כלילת המעלות, שעושר אביה יכול לפרנס את בעלת התלמיד חכם, ייתן לעם הארץ זה?! שאינו יודע להשיב דבר לשואליו?! את הפלפול ההוא ששמע בישיבה, מן הסתם למד מאחר, אבל מעצמו אינו יודע  דבר… מן הדין לפרק את השידוך!

רמז לחתנו שישוב לישיבה. לא רצה להודיעו מיד שהוא מבטל את השידוך, אלא אחרי שכבר יהיה בישיבה, ישלח אליו שליח שיודיע לו על פירוק התנאים. רבי עקיבא ביקש להישאר עוד מעט בליסא. תמה החותן, אבל הבליג ושתק.

והנה, לקראת סוף השבוע, שב החתן לבית המדרש, וביקש לשוחח עם תלמידי החכמים הגדולים שבו. פנה ושאל, התקיף והשמיע, פלפל ודרש – לא היה גבול להתפעלותם. כל העילויים והמתמידים הגדולים של העיר שבו והתקבצו סביבו, והשמיעם מדברותיו, ולא שבעו מהתנצחותם עמו. הכל יצאו מגדרם מרוב התפעלות, והודו ואמרו: אכן זכה רבי איציק פרנס בגאון הגאונים! כל כתר לא גדול מדי עבור תהילת לימודו!

פנה אליו חותנו ואמר לו, "ומדוע ציערתני בתחילת השבוע כל כך? למה גרמת לכולם – ולי בכללם – לחשוב שמקח טעות עשיתי, וכי הדיבורים אודותיך היו מוגזמים ומופרכים? על מה ולמה גזרת עליי עוגמת נפש כזו?"

השיבו החתן הצעיר ואמר לו: "כשהגעתי לעיר, גיליתי שישנו כאן חתן נוסף שחותנו מתפאר בו. תלמידי החכמים משוחחים עמו בלימוד, ובאמת תלמיד חכם עצום הוא. חותנו התגאה בו ורווה נחת מדבריהם של תלמידי החכמים אודותיו. חששתי ופחדתי, שמא לימודי ופלפוליי יאפילו על החתן השני…"

העדיף לסבול את הבושה, את ביטול השידוך וכל הכרוך בזה, על מנת לא לגרום לפגיעה במעמדו של אחר!

את הסיפור מסר הרב אהרן כהן בשם המגיד הרב יעקב גלינסקי זצ"ל, ומחדד את הדברים: "וכל זה, ממי למד? ממשה רבנו. על משה רבנו נאמר, שהצטער צער רב בשעבוד הגלות, ביחד עם אחיו היהודים. על כל צער של כל אחד מהם היה מצטער ואומר: "מי ייתן מותי תחתיך" (שמות רבה א כז) והיה מסייע להם בעבודתם הקשה, ולבו מר עם כל אחד ואחד מישראל.

"והנה הגיע שעתם של עמו להיגאל", ממשיך הרב גלינסקי בדבריו. "עמד הקדוש ברוך הוא וביקש ממנו, מן הסנה הבוער, שילך ויגאל את העם!

"מה היה על משה לעשות? ברור: לרוץ ולגאול אותם! לא לחשוב אף רגע! הן כל כך הצטער בצערם, נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם! מה לו משתהה?!

"אך משה משתהה. מתווכח. לא רוצה. מתנגד. אמר לו הקדוש ברוך הוא, "ואם אין אתה גואלם, אין אחר גואלם" (שמות רבה ג ג). היה עליו, על פי ההיגיון, לשים רגליו כאיילות, בלי שאלות ובלי טענות – לרוץ למצרים ולגאלם! אין אחר שיגאלם! אם יסרב, יישארו בגלות, חלילה!!!

"והוא אינו הולך. ומדוע? כי עד אותה עת התנבא אהרן במצרים. אמר משה: "עכשיו אכנס בתחומו של אחי ויהא מצר בשביל כך" (שמות רבה ג' ט"ז משמואל-א ב כז) רק אחרי שהבטיח לו הקדוש ברוך הוא על אהרן אחיו, "וראך ושמח בלבו" (שמות ד, יד) רק אז נאות לחזור למצרים ולגאול את העם שכל כך כמה לגאול".

מסכם הרב גלינסקי את מוסר ההשכל מן הדברים: לא להתכבד בקלונו של אחר. שלא לדבר על לא להעליב ולפגוע. זו הייתה דרכו של משה רבנו. ומהי דרכנו?…

באדיבות אתר 'דרשו'.