הרגע ששינה את חיי: "ידעתי שכולנו נמות בתוך שניה, עם פיצוץ הבונקר"

נולדתי בארה"ב, לשפל הכלכלי הגדול של שנת 1929. הורי היגרו לארה"ב מספר שנים קודם לכן, בעקבות חובת גיוס לצבא הצארי, משאירים מאחור בפולין את משפחתם החרדית שטענה ש"בארה"ב אפילו הריצוף ברחובות טרף".

אבי, אדם ישר ותמים, דרך ניסה בתחילה לשמור שבת, אך פוטר מכל מקום עבודה כשלא התייצב אליה ביום השביעי. הורי אפילו שלחו אותי במקביל ללימודי החול ללמוד ב"חדר", אך נאלצתי לעזבו בצער רב כמעט מיד, עקב מחלתה של אמי בשחפת. כך גדלתי בבית בו שמרו על מסורת כללית כמו ראש השנה, יום כיפור ופסח, ותו לא.

כדי לעזור בפרנסת המשפחה עבדתי מגיל 14, במקביל ללימודי בבית הספר הכללי. גדלתי כילד אמריקאי לכל דבר.

השנים עברו. במלחמת ארה"ב-קוריאה גויסתי לצבא האמריקני, והוצבתי כלוחם בחזית. עובדת היותי יהודי כמעט לא אמרה לי דבר. אני וחברי הלוחמים אכלנו יחד, בילינו יחד ולבסוף גם נלחמנו יחד.

הוצבתי בחזית והשתתפתי בקרבות עקובים מדם. כל שאני זוכר הוא את חברי נהרגים ונפצעים.

ואז גם אני נפצעתי. איבדתי את ההכרה. התעוררתי לחושך, לשקט מקפיא דם ולחברי השוכבים מתים סביבי. הבנתי שנותרתי לבד. מסביבי שדה קטל, וחיילי אויב קוריאניים וסינים, הסבורים שכולנו מתים.

הכאבים היו חדים, והפחד משתק. אך הבנתי שעלי להתחזות למת כדי לשרוד.

כל הגדרה מילונית למילה "בדידות" לא תשקף את מה שהרגשתי באותם רגעי אימה. ואז, בפעם הראשונה בחיי, התפללתי לאלוקים שבקושי הכרתי. התחננתי שאם יציל אותי מהתופת הנוראה – אהיה דתי. את משמעות הדבר לא ממש הבנתי. כל שידעתי היה שרק כוח עליון יוכל להציל את חיי.

חברי גסס לידי בשתיקה, ואז גנח. פצוע, זחלתי לכיוונו, שוכח לרגע מהאויב. הרעש שהקמתי הביא חייל קוריאני למקום. הוא גרר אותי לבונקר בו שהו כבר מספר שבויים אמריקאיים. אני זוכר בבהירות שלושה חיילים כושים ששכבו לידי. עברה שעה? מספר שעות? אין לי מושג. שכבתי מדמם, עובר מהזיה לשפיות ובחזרה. התעוררתי לחיים מצעקותיו של אחד השומרים, שהתקרב לעברינו ובידו רימון. הוא ביקש לחסל את כולנו לפני שהם נסוגים מהעמדה בעקבות מתקפה ארטילרית כבדה של צבא ארה"ב. אני זוכר אותו זורק את הרימון בקשת לעברנו, ומסתלק מהמקום. ידעתי שכולנו נמות בתוך שנייה, עם פיצוץ הבונקר. התפללתי בכל נפשי ומאודי מעמקי ליבי, שה' הכל יכול יציל אותנו. אז עוד לא הכרתי את מאמר חז"ל, שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים. אני פשוט התפללתי לעזרת ה', בפשטות... וה' עזר.

באורח פלא הצלחתי לתפוס את הרימון שנזרק לעברנו, ולזרוק אותו מחוץ למקום מושבינו.

עלי לציין ששלושת החיילים הכושים ששכבו לידי הלבינו לגמרי, פשוטו כמשמעו. חיי כל השבויים באותו בונקר ניצלו.

הצבא האמריקאי הגיע למקום ופינה את כולנו לבתי חולים. חיי ניתנו לי במתנה, ואף ניצלתי בעור שיני מגורל של שבי ארוך כחייל פצוע.

על תפקודי בקרב זכיתי לצל"ש של צבא ארה"ב.

לאחר שהות בבית חולים שבתי לחיי כבראשונה. זכרתי אותה שניה בה הבטחתי לאלוקים שאהיה דתי, אך לא ידעתי היכן ואיפה להתחיל. יש לציין שתנועת התשובה החלה שנים מאוחר יותר, ולי לא היה שמץ של מושג איך בכלל שומרים תורה ומצוות. אבל רציתי מאד. שאיפת חיי היתה לעלות לארץ, להקים בית יהודי בישראל.

מסתבר, ש"בדרך שאדם רוצה לילך – מוליכין אותו". חבר הכיר לי את אשתי לעתיד, ישראלית שעבדה בקונסוליה הישראלית המקומית. אשה יראת שמים, בת של תלמיד חכם גדול מירושלים. התחתנו ועלינו ארצה. כאן הקמנו את ביתנו ונולדו ילדינו. חמי זצ"ל סידר לי בתחילה חברותות ללימוד. בהמשך השתלבתי במסגרות שונות של שיעורי תורה. כיום, ב"ה ,אני לומד כל יום בשעות הבוקר בישיבה עם בחורים צעירים דוברי אנגלית, ובערב בישיבת נתיבות עולם.

כשאני חושב על דרכי ליהדות, אני חושב על נפלאות דרכי ההשגחה, שבזכותה חזרתי, יחידי מכל משפחתי, לדרך אבותי. אני מבין את ערכה של תפילה פשוטה של יהודי, ועד כמה היא יכולה לשנות גורלות, גם כשנראה שאין מוצא כלל. ואני גם חושב על דבר נוסף: כשאתה נוסע בכביש מהיר בארה"ב ובטעות פיספסת פנייה, אל תראה את זה כסוף העולם. כל שעליך לעשות זה פשוט לרדת בפנייה הבאה ולחזור למקום מבוקשך. חיי מזכירים לי במשהו את הנסיעה בכביש מהיר. כילד רציתי ללמוד בישיבה ולא התאפשר לי. אז אמנם פספסתי את "הפנייה הרצויה", אך בחסדי ה' הזדמנה לי "פנייה נוספת", בה זכיתי ללמוד בגיל מבוגר בישיבות קדושות.

כי כאמור, אף פעם לא מאוחר מדי.

כשאני מסתכל על ילדי שבגרו ועל נכדי המדקדקים על קוצה של הלכה, אני מחייך לעצמי וחושב: מי היה מאמין...

גם אתם אוצרים רגע ששינה את חייכם? שתפו איתנו, ואולי הטור שתכתבו יפורסם באתר הידברות. אנא שלחו באורך 400 עד 1,000 מילה למייל  debi@htv.co.il