הרב יצחק יוסף לפרשת אמור: הלכות ספירת העומר

ספירה לכל אחד

א. בגמ' מנחות (סה:) למדו ממה שנאמר בפסוק "וספרתם לכם" שתהא ספירה לכל אחד ואחד. כלומר, לאפוקי שמיטין ויובלות, שנאמר בלשון יחיד "וספרת לך", שם המצוה מסורה לבית דין, ואין מצוה לכל אחד לספור את שנות השמיטה, רק הסנהדרין סופרים שבע שמיטות ומקדשים את היובל, אבל בספירת העומר מצוה על כל אחד לספור.

שומע כעונה

ב. המגן אברהם (סי' תפט ס"ק ב) הסתפק אם יכול אחד להוציא את חבירו בספירת העומר, כי כשם שנאמר בארבעת המינים "ולקחתם לכם", ודרשו חז"ל (בסוכה כז:) שאין אדם יוצא בלולב השאול מחבירו, וכל אחד צריך לולב שלו, או שיקח מחבירו במתנה על מנת להחזיר, כך כאן דרשו מהפסוק "וספרתם לכם" שתהיה ספירה לכל אחד ואחד. אך לבסוף נוטה המגן אברהם לומר שאפשר לצאת ידי חובה בספירת העומר כששומע מחבירו מדין 'שומע כעונה', כמו בכל התורה כולה, והרי זה נחשב כמו שספר בעצמו, ולא שיצא בספירת חבירו.

בברכה

ג. לגבי ברכת הספירה, מפורש בתשובת הרשב"א (ח"א סי' תנח) שמעתיק הבית יוסף (סי' תפט), שאם הצבור רוצים יכולים לצאת ידי חובה מדין שומע כעונה. וכתב עוד המגן אברהם על פי דברי הרשב"א בתשובה (סי' קכו) שגם אם השומע הוא בקי ויודע לספור בעצמו, יכול לצאת בברכת חבירו, וכל הנידון הוא רק על הספירה עצמה.

אף על פי שיצא מוציא

ד. יש דין אחר לגבי שומע כעונה, בכל הברכות אף על פי שיצא מוציא (ראש השנה כט.), אבל בזה אינו מועיל אם השומע בקי. למשל, מי שעשה הבדלה בבית הכנסת, והתכוין לצאת ידי חובה, וכאשר הגיע לביתו עושה שוב הבדלה להוציא את בני ביתו, כותב מרן השלחן ערוך בהלכות קידוש (סי' רעג סעיף ד) שאם עושה קידוש לאחרים ואינו יוצא ידי חובה בקידוש זה, יכול להוציאם בתנאי שהשומעים לא יודעים לעשות קידוש. והוא הדין בהבדלה שאינו יכול להבדיל לאחרים אם כבר הבדיל לעצמו ואינו יוצא ידי חובה בהבדלה זו.

ברכות השבח

ה. המאירי (ראש השנה כט.) כותב: ברכות תפלה וברכות שבח והודאה, כולן הודאה וריצוי הן, ומתוך כך אף על פי שהן חובה אין אדם מוציא את חבירו מהן. כלומר, בברכות השבח אין אומרים דין 'אף על פי שיצא מוציא'. למשל, ברכת 'אשר יצר', בעל תשובה מבקש ממך שתוציא אותו, הוא לא יודע ברכת אשר יצר בעל פה, אם אתה לא צריך לברך ברכת אשר יצר לעצמך, אי אפשר להוציא אותו ידי חובה, כי חייב לברך בעצמו, כיון שהיא ברכת השבח. וכן מי שמגיע לבית הקברות אחת לשלשים יום מברך ברכת 'אשר יצר אתכם בדין', יש בתי קברות - כמו בצפת - שכותבים בכניסה את נוסח הברכה לזכות את הרבים. מי שנוסע מירושלים לתל אביב, ורואה בדרך את הר המנוחות, אפילו שנסע כבר בתוך שלשים יום, אבל נוספו שם עוד קברים יכול לברך. רק שצריך לעמוד סמוך לקברים, זה לא כברכת האילנות שאפשר לברך גם כשרואה מרחוק את האילנות המלבלבים, ואפילו מתוך המכונית יכול לברך גם בלי לפתוח את החלון, אבל בברכת 'אשר יצר אתכם בדין' צריך לברך כשעומד סמוך לקברים. ומי שכבר בירך אינו יכול לחזור ולברך להוציא אחרים ידי חובה, כיון שהיא ברכת השבח.

אי אפשר להתעלם

ו. בספר ברכת ה' (ח"א פרק ד הערה 16) העמיד את דברי המאירי דוקא בתפלה ובברכות קריאת שמע שהן דרך שבח ובקשה. אבל אי אפשר להתעלם מלשון המאירי שכותב על ברכות השבח וההודאה, שכולן הודאה וריצוי הן, ולכן אף על פי שהריטב"א (ראש השנה כט.) כתב דין זה רק לגבי ברכות קריאת שמע ותפלה, אבל יש לנו לחוש לדברי המאירי שבכל ברכות השבח אין אומרים אף על פי שיצא מוציא, וכל אחד צריך לברך לעצמו.

מעשים בכל יום

ז. מכל מקום בקידוש והבדלה נאמר הדין אף על פי שיצא מוציא, רק שכאמור יש תנאי שהשומע אינו יודע לברך. אלא שראיתי מעשים בכל יום אצל מרן[1] זצ"ל, לפני ארבעים וחמשים שנה מרן זצ"ל היה לו את בית הכנסת בורוכוב ושם הוא היה מתפלל, ואחר כך הוא העביר את בית הכנסת לרבי יעקב. ושם לא ויתרו לו בכל מוצאי שבת ודרשו שמרן יעשה להם הבדלה, כי היה מנגן בהבדלה עם מעברים במקאמים[2], היה שם חזן אחד בשם 'כלפון' שהיה נהנה מאוד מההבדלה של מרן, והצבור היו מלקקים את האצבעות. ואחר כך מרן היה מגיע לבית וחוזר ומבדיל לרבנית ע"ה. וכי הרבנית לא ידעה להבדיל?! היא היתה קוראת את כל התהלים בכל שבת, והלא מרן השלחן ערוך מתנה שהשומע אינו בקי. אלא שיש מפרשים בדברי מרן, שגם כשהשומע יודע לברך יכול לצאת ידי חובה ממי שיצא כבר, שהרי דעת רוב הראשונים שאף על פי שיצא מוציא גם את הבקי, ורק לכתחילה כתב מרן שלא יוציא את מי שיודע, אבל אינו לעיכובא. ולכן כשיש איזה צורך יכול להוציא ידי חובה אף על פי שכבר יצא, ומכיון שקשה לנשים לשתות יין בהבדלה, יכול הבעל לחזור ולהבדיל עבור אשתו. ובפרט שכך המנהג כדעת הפוסקים שאף על פי שיצא מוציא בין את הבקי ובין את שאינו בקי. וכן היה מרן זצ"ל נוהג לקרוא את המגילה בבית הכנסת, ואחר כך חוזר וקורא בבית לנשים והיה מברך בעצמו, אף על פי שהנשים יודעות לברך את ברכות המגילה.

מעשה רב

ח. וכן מי שהוא תוקע טוב, ותקע בשופר בראש השנה במנין 'הנץ', ואחר כך הזמינו אותו לתקוע גם במנין שני, תוקע להם ומברך בעצמו אף על פי שהוא כבר יצא ידי חובה, ולא אומרים לאחד מהקהל שיברך בעצמו [הרמ"א בהגה סי' תקפה סעיף ב. וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"י חאו"ח סי' נה עמ' קפ אות ט]. המטה אפרים (סי' תקפה אות ו) מעתיק אותו המשנה ברורה (בשער הציון סי' תקפה ס"ק טו) מחלק, שבצבור דוקא יכול לברך אף על פי שכבר יצא, כי מן הסתם יש בצבור מי שאינו יודע לברך כראוי, כגון שהוא בולע מילים, אומר 'מֵכוֹלָם' במקום 'מלך העולם'. אבל כאמור, גם ביחיד יכול לברך ולהוציא אף על פי שיצא, וכמנהגו של מרן זצ"ל, ומעשה רב. אמנם בדרך כלל אין ללמוד הלכה למעשה ממה שרואים מעשה אצל איזה רב (בבא בתרא קל:), אבל מעשה שחוזר על עצמו במשך שנים על גבי שנים ניתן ללמוד ממנו.

מנהג נגד מרן

ט. יש אומרים גם כן שהמנהג הוא שאף על פי שיצא מוציא גם את הבקי, ולא כמרן. ובאמת יש לנו קרוב לחמשים מקומות באורח חיים שיש מנהג קדום נגד מרן.

לא בכל דבר

י. לא בכל דבר אומרים 'מנהג נגד מרן', רק במנהג קדום שמעידים עליו הפוסקים. למשל יש חכם אחד חיבר ספר עטרת שלמה, ושם (ס"ס טו) כתב לברך על הדלקת נרות שבת לאחר ההדלקה, ולא כמו שכתב מרן זצ"ל ביביע אומר (ח"ב חאו"ח סי' טז, וח"ט חאו"ח סי' כה, וח"י חאו"ח סי' כא, ועוד) לברך קודם ההדלקה, ומי שמברכת לאחר ההדלקה הרי זו ברכה לבטלה. והוא טוען שמכיון שהמנהג לברך לאחר ההדלקה, במקום מנהג לא אומרים ספק ברכות להקל, וכמו שכתב התרומת הדשן (סי' לד).

אבל הרי המאמר מרדכי (סי' רסג סק"ד)[3] מבואר בדבריו שמעולם לא היה מנהג כזה לברך לאחר ההדלקה, שהרי הספרדים נהגו כדעת מרן שלא מקבלים שבת בהדלקה, וגם לאחר ההדלקה עושים מלאכה עד סמוך לשקיעה. וכן כתב בספר ויקהל שלמה קמחי (דף כח ע"ב). וכן כתב השתילי זיתים (סי' רסג ס"ק יא) שהמנהג לברך קודם ההדלקה. בילקוט יוסף (הלכות שבת החדש סי' רסג הערה נב) הבאנו שלשים ראשונים שכתבו בפירוש לברך לפני ההדלקה, ויש מהם שכתבו שמי שמברך אחרי ההדלקה זו ברכה לבטלה.

גם במרוקו

יא. גם במרוקו היו נוהגים מתחילה לברך ואחר כך להדליק, ורק אחר כך שינו את המנהג על ידי שלוחי חב"ד ואחרים שהגיעו לשם ללמד תורה ולימדו אותם הכל על פי קיצור שלחן ערוך של הרב גנצפריד, וכמו שכתב בשו"ת יביע אומר ח"ו (חאו"ח סי' מח) בשם הגאון רבי רפאל ברוך טולדנו. וכיוצא בזה כתב הרב יוסף משאש מחיפה בספר מים חיים ח"ב, שבאו האשכנזים ולימדו אותם על פי החיי אדם. חכמי מרוקו שתקו להם, כיון שהעיקר שילמדו תורה, ולא יצאו לתרבות רעה חס ושלום. אבל עדיין אין זה נחשב 'מנהג', אלא אם כן מנהג קדום כמו מנהג ה'כפרות' שעושים בערב כיפור, הוא מנהג קדום ונכון [ע' שו"ת יחוה דעת ח"ב סי' עא]. אבל לא יכול לבוא כל אחד ולקבוע מנהג חדש נגד מרן, הרי קבלנו הוראות מרן, ורק מנהגים קדומים עוד מזמנו של מרן, בזה אנחנו אומרים שמרן עצמו לא בא לעקור מנהגים קדומים. אבל אין לנו להנהיג מנהגים חדשים נגד מרן.

הן נסתר מחמתו

יב. כאמור, בספר עטרת שלמה הנ"ל כותב לברך אחרי ההדלקה, מפני המנהג. אבל הוא בעצמו (במכתבים שבסוף הספר עמ' תרנה) כותב לשנות את מנהג הספרדים שלא עושים 'חדר יחוד' לחופה, וכתב לעשות חדר יחוד כדי שיהיה 'עוֹיבר לעשייוֹיסוֹן' ['עובר לעשייתן'], ולא כמו שכתב ביביע אומר (ח"ה חאה"ע סי' ח). ומה יעשה ב'חופת נדה'? אלא לא צריך 'עובר לעשייתן', כיון שברכות הנישואין הן ברכות השבח. על כל פנים לשיטתו היה לו לומר שאין לחוש לסב"ל מאחר שכך המנהג שלא עושים יחוד.

טוב שלא כתוב עשרת הדברות ביביע אומר

יג. יש לפעמים ספרים עם סתירות שאי אפשר להסביר אותן, העיקר לחלוק. פעם אמר לי מרן זצ"ל על חכם אחד: תראה ספר זה, אין לו קו בהלכה, מה הכללים שלו? מה הקו שלו? בוא אגיד לך מה הקו שלו, לחלוק על יביע אומר! זה הקו שלו. טוב שלא כתוב עשרת הדברות ביביע אומר, כי אז היה חולק גם על זה...

לכולי עלמא

יד. מי ששומע הבדלה בבית הכנסת, ורוצה אחר כך לעשות הבדלה בביתו עבור בני הבית, ורוצה לצאת ידי חובת כל הדעות, טוב שיכוין שלא לצאת ידי חובה בשמיעת ההבדלה, ויענה 'ברוך הוא וברוך שמו' כששומע את ההבדלה. רק שיענה בשקט, כדי שלא לבלבל את הצבור שכן רוצים לצאת ידי חובה, שלא יענו גם הם 'ברוך הוא וברוך שמו'. אבל השליח צבור שמבקשים ממנו להבדיל בבית הכנסת, יסמוך על עיקר הדין שאף על פי שיצא מוציא, גם את הבקי.

האגודה

טו. כאמור, המגן אברהם צידד לומר שניתן לצאת ידי חובת ספירת העומר מדין שומע כעונה, שנחשב כאילו הוא ספר בעצמו. אבל החק יעקב (סי' תפט סק"ד) מביא בשם ספר האגודה, שכל אחד צריך לספור לעצמו, ולא יוצאים ידי חובה בספירת השליח צבור.

תורת שמיעה או דיבור

טז. במה תלוי דין זה? בדין שומע כעונה ישנה מחלוקת בין רש"י להתוס' (ברכות כא: וסוכה לח:) אם תורת שמיעה עליו או תורת דבור. נפקא מינה למי שמתפלל תפלת העמידה ושומע שהשליח צבור הגיע לקדושה[4], הוא בעולם האצילות ולא יכול לענות, לדעת רש"י יעצור ויקשיב לשליח צבור ויצא מדין שומע כעונה, שהרי הוא רק שומע. אבל ר"י ור"ת בעלי התוס' - נכדיו של רש"י - אומרים, שאין לעשות כן, כי זה הפסק באמצע העמידה. הטור שהיה בנו של הרא"ש, שהיה רבם של האשכנזים, פסק כדעת התוס'. אבל מרן הבית יוסף (סי' כה וס"ס קט, ובש"ע סי' קד ס"ז וס"ס קט) פסק כרש"י שישתוק ויכוין להשליח צבור ויהא שומע כעונה. וכך אנחנו נוהגים, אבל לא צריך לכוין לכל הקדושה, אלא רק לפסוקים 'קדוש' 'ברוך' ו'ימלוך'. ולא ירים את הרגליים. כמובן מדובר בשליח צבור קבוע, או שהוא בן תורה ולמד הלכות שליח צבור (בסי' נג), ויודע שצריך לכוין להוציא ידי חובה.

רש"י ותוס' נחלקו בגדר 'שומע כעונה', אם תורת 'שמיעה' עליו, או תורת 'דיבור' עליו, לדעת רש"י תורת שמיעה עליו, כשם שיוצא ידי חובה בדיבור, יכול לצאת ידי חובה גם בשמיעה, מדין שומע כעונה, ואם כן אין כאן הפסק, כי אין הפסק בשמיעה, כמו שאדם מתפלל ושומע לפתע איזה רמקול עובר ברחוב, אין בזה שום הפסק. אבל לדעת התוס' תורת דיבור עליו, שעל ידי שומע כעונה נחשב לו כאילו אמר בעצמו, וממילא הרי זה הפסק. וכאמור, מרן פסק כדעת רש"י, אם כן תורת שמיעה עליו. וכן בדין ספירת העומר, אם נאמר תורת דבור עליו יכול לצאת ידי חובה מדין שומע כעונה, שנחשב לו שספר בעצמו, אבל אם נאמר תורת שמיעה עליו לא נחשב שספר בעצמו.

קשה על זה

יז. אלא שקשה על זה, שהרי בהלכות מגילה יש לנו דין 'קראה על פה לא יצא', ומאידך יכול לצאת ידי חובה כששומע ממי שקורא את המגילה מקלף[5]. ואם כן מוכרח לומר שתורת דבור עליו, ואז נחשב לו שקרא בעצמו.

וכן בפרשת זכור צריך לזכור בפה, שנאמר "לא תשכח" בלב, "זכור" בפה (מגילה יח.). והלא רק הש"ץ קורא בפה, והצבור רק שומע, אלא ודאי ששומע כעונה תורת דבור עליו, ונחשב כמו שהוציאו בפה בעצמם.

וכן בקידוש צריך לזכור בפה, ואדם יוצא ידי חובה בקידוש מדין שומע כעונה, ואם תורת שמיעה עליו איך יוצא ידי חובתו?

גדול העונה אמן

יח. הדבר מבואר על פי מה שכתב הרמב"ם (פ"א מהלכות ברכות הי"א): כל השומע ברכה מתחלתה ועד סופה ונתכוין לצאת בה ידי חובתו יצא, ואף על פי שלא ענה אמן, וכל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך. כלומר, כל שלא אמר אמן אין כאן חיבור גמור, אבל כשאומר אמן יש חיבור ביניהם, ונחשב לו כאילו אמר בעצמו. וכפי שראינו בפרשת סוטה, "ואמרה האשה אמן אמן", ונחשב כאילו אמרה כל מה שאמר הכהן. וניתן גם להעמיס הסבר זה בדברי הכסף משנה שם. ולכן בקידוש שעונה אמן נחשב לו כאילו אמר בעצמו.

הסבר מבריק

יט. ויש מסבירים בדרך 'הברקה', שלדעת רש"י ומרן השלחן ערוך מה שלא נחשב לו הקדושה הפסק בעמידה, הוא משום שמחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, ומחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה (קידושין מ.), ולכן בקדושה זו שיש בה צד טוב של עניית הקדושה, וצד לא טוב של הפסק, הצד הטוב מצטרף למעשה ויוצא ידי חובת הקדושה, אבל הצד השלילי של הפסק לא נחשב לו.

המסקנא

כ. המסקנא היא, שגם לדעת מרן, אם עונה אמן יכול להוציא את חבירו בספירת העומר, בין בברכה ובין בספירה, כיון שתורת דיבור עליו.

הרהור לאו כדיבור

כא. כל זה דוקא מדין שומע כעונה, אבל אם ספר את העומר בהרהור בלבד לא יצא. בברכות (כ סע"ב) נחלקו רבינא ורב חסדא, לרבינא הרהור כדיבור דמי, ורב חסדא חולק וסובר הרהור לאו כדיבור דמי. הגמרא מביאה קושיא על רב חסדא, ומתרצת. יש לנו כלל, כשיש קושיא על מאן דאמר והגמרא טורחת לתרץ אותו הלכה כמוהו, ואכן עשרים ראשונים כתבו שהרהור לאו כדיבור דמי. מרן השלחן ערוך פסק בשני מקומות (סי' מז סעיף ד, וסי' סב סעיף ג) שהרהור לאו כדיבור דמי. אבל הרמב"ם וסמ"ג וריא"ז פסקו שהרהור כדיבור דמי, כיון שרבינא אחרון יותר מרב חסדא, והלכה כבתראי[6]. ולדעת הרמב"ם אם אחד ספר את העומר בהרהור יצא, כשם שאם בירך ברכות הנהנין בהרהור יצא.

ברוך שם

כב. להלכה, מי שהרהר איזו ברכה בלבו, יאמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", ויברך בשפתיו. כך כתב ביביע אומר ח"ד (סי' ג). והרב מחלק, שבברכה אחרונה לא יכול לעשות כן, על קפה חם לא מברך ברכה אחרונה, ואפילו קפה פושר ששתאו בבת אחת לא מברך כי בטלה דעתו אצל כל אדם, אף אחד לא שותה קפה קר, אבל תה פושר ששתה ממנו רביעית מברך עליו ברכה אחרונה, כי דרך העולם לשתות כך. וכל שכן אם שתה רביעית טמפו או סודה, שצריך לברך ברכה אחרונה. והנה אם בירך בהרהור, לא יחזור ויברך בשפתיו, כי יש לנו לחוש לדעת הרמב"ם וסיעתו שכבר יצא, ולדעתם כבר בירך ברכה אחרונה. ואם כן צריך להבין מה ההבדל בין ברכה ראשונה לאחרונה, הרי לדעת הרמב"ם גם בברכה ראשונה אם הוא חוזר ומברך בפיו זו ברכה לבטלה, כי כבר יצא ידי חובתו בהרהור? מותר להקשות כדי להבין. כשכתבנו בילקוט יוסף (סי' קפה סעיף ג) את החילוק הזה בין ברכה ראשונה לאחרונה, היו כאלה שלא הבינו, חכם אחד מטבריה שלח לי מכתב וכתב לי שיש טעות סופר. אבל אין כאן טעות, רק צריך להסביר החילוק.

ההסבר הוא, כשמברך ברכה אחרונה בהרהור כבר יצא ידי חובתו להרמב"ם, ואין לו אפשרות לשוב ולחייב עצמו. אבל בברכה ראשונה הרי יכול לעשות היסח הדעת, וכשמתחרט ואומר 'ברוך שם' הרי זה כמו שהסיח דעתו מהברכה וחייב לשוב ולברך. וההרהור שהרהר לא נחשב לו ברכה לבטלה, שהרי אין איסור ברכה לבטלה בהרהור, כי בפסוק נאמר "לא תשא", מלשון "ובל אשא את שמותם על שפתי", דהיינו בפה דוקא.

אחרי הראש ולא אחרי הספר

כג. השבוע יחול ל"ג לעומר, אנחנו הספרדים מחמירים לא להסתפר עד ל"ד לעומר, והאשכנזים מסתפרים כבר, אבל לא הולכים אחרי הספָּר, אלא אחרי הראש... וכן לגבי נישואין הספרדים לא מתחתנים עד יום ששי בבוקר. היה מקרה אחד שקבעו כבר חתונה ליום חמישי, והרשם נישואין לא הסכים לרשום אותם, ובאו אלי, ומכיון שהיה בדבר הפסד מרובה ושעת הדחק, פסקתי להקל להם.

ראה את המציאה ונפל עליה

כד. יש הרבה שנוסעים למירון בל"ג לעומר, וכך הרבה כוללים נסגרים ביום זה. אמנם מהרח"ו מספר שהאריז"ל עשה שם חלאקה לבנו. אבל יתכן שנסע רק פעם אחת, ולא נסע כל שנה. ויש אומרים שזה יום פטירתו של רשב"י, כך כתב בספר פרי עץ חיים, אבל בשו"ת רב פעלים ח"א (חלק אורח חיים ר"ס יא) כותב שידוע שיש בפרי עץ חיים דברים לא מדוייקים. ובאמת אין ראיה ברורה שרשב"י נפטר בל"ג לעומר, רק זה יום ההילולא שלו. יש אחד ש'מצא' שכתוב בזוהר שיום ל"ג לעומר הוא יום ההילולא של רשב"י, 'ראה את המציאה ונפל עליה', אבל זו השאלה, מה זה 'הילולא'? 'הילולא' זו 'שמחה', ואולי השמחה היא על שבאותו יום התגלו סודות הזוהר. או שבאותו יום פסקו למות תלמידי רבי עקיבא, ורשב"י התחיל ללמוד אצל רבי עקיבא.

אם היינו שואלים את רשב"י

אכן יש מקור לעלות לציון רשב"י בל"ג לעומר, אבל האם זה נעשה כמו מצות היום? כמו שצריך ליטול לולב בסוכות? אם היינו שואלים את רשב"י מה עדיף, ללמוד דף גמרא או סימן בבית יוסף, או לנסוע למירון, בודאי היה מעדיף שילמדו תורה. רק מי שיש לו איזה צורך להתפלל על איזה חולה שיסע, אבל אין חובה לנסוע, עדיף לעסוק בתורה. אני זוכר שפעם היו הכוללים מלאים בל"ג לעומר, ובשנים האחרונות נעשה רפיון, ויש מהדרים ונוסעים כמה ימים קודם ומקימים אוהל...

חס ושלום

לפני הרבה שנים כשהיה כולל חזון עובדיה, הרבנית ע"ה היתה חולה בלי הכרה, ומרן זצ"ל היה בצער גדול, וכשהגיע ל"ג לעומר רצו האברכים לנסוע למירון להתפלל על הרבנית, אמרתי למרן שהאברכים רוצים לנסוע למירון להתפלל, מרן ענה לי: חס ושלום! תלמדו לרפואתה בתענית דבור, בשעת הלימוד, בשעת האוכל אין צורך לעשות תענית דיבור. אבל לא לנסוע, זה ביטול תורה.

רק פעם אחת

מרן זצ"ל נסע רק פעם אחת לתהלוכה של בית עבו בצפת, בתוקף תפקידו כרב ראשי. יש חברות הסעות שעושים פרסומות למשוך את כולם למירון, מי שאין לו צורך מיוחד לא יתפתה להם, אלא יעסוק בתורה.