פרשת אמור: לכל איש יש מקום מיוחד ובטוח בשבילו

הסיטואציה הבאה מוכרת לרבים מאתנו: הזמינו אותנו לחתונה או לכל אירוע אחר, התארגנו, באנו וגילינו אולם מלא למדי. אנחנו מסתובבים בין השולחנות כדי למצוא מקום פנוי לישיבה, אולם על הכיסאות שמסביבם מונחים תיקים, מעילים או שהכיסא נשען על השולחן, סימן ואות לכך שהמקום איננו פנוי.

אנו ממשיכים באיתור מקום, והנה סוף סוף נדמה לנו שמצאנו, אולם מה רבה אכזבתנו כאשר היושבים בשולחן מודיעים לנו חגיגית שהמקום שמור לבן דודם, או לחבר שיגיע עוד מעט.

כל מי שחווה חוויה שכזאת יודע, שאף על פי שמדובר בסך הכל על מקום ליד שולחן, ועל אף שעל פי רוב בסופו של דבר אנחנו מוצאים מקום, הסיטואציה הזו איננה נעימה במיוחד. לאדם קשה לחשוב – מה, אין לי מקום? אנשים לא רוצים שאשב לידם? זו תחושה של דחייה ובדידות.

ישנם כאלו הנעלבים כל כך מסיטואציה שכזו, עד שהם עוזבים את האולם ושבים לביתם בעצב. 

לחילופין, איזו תחושה טובה יש כאשר אנו מגיעים לאירוע, ולא רק שיש מקום שמור עבורנו, אלא אפילו מונח פתק על השולחן בו מוזכרים השמות שלנו. אה, אנחנו נהנים, חשבו עלינו והכינו לנו מקום. כמה טוב.

התיאור המוזכר הוא ביחס למקום ישיבה באירוע חולף. תחושה דומה וקשה הרבה יותר יכולה לצוץ במקום העבודה, כאשר אדם מרגיש שהוא מיותר, והוא אינו מוצא את "מקומו" כדי להטביע את טביעת האצבע הפרטית שלו.

מחשבות כאלו עלולות להופיע גם באירועים חברתיים שונים, כשחלק מהמשתתפים תוהים בינם לבין עצמם – מה בדיוק תפקידנו כאן? 

התחושות נעשות קשות יותר כאשר אדם מרגיש שאין לו מקום במערך המשפחתי. 

כל אדם מחפש את מקומו בעולמו, ואם חלילה הוא לא מוצא אותו, הוא מרגיש תלוש ומנוכר, והתלישות הזאת עלולה להיות מסוכנת.

כלפי מה הדברים אמורים?

פרשת "אמור" מספרת את סיפורו המפורסם של המקלל:

"וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל..." (ויקרא כ"ד, י').

נורא. איך אדם מסוגל להגיע למצב של קללת השם? מה שמחריף את התמיהה היא העובדה שבשעת הקללה אותו מקלל היה בסביבה רוחנית עם משכן השם, השראת שכינה, ענני כבוד, מן משמים ועוד. הכיצד?

רש"י מרחיב יותר בפרטי האירוע.

כידוע, בתקופת שהותם של בני ישראל במדבר, הם היו מחולקים למחנות שונים, כאשר לכל שבט היה מחנה ואזור משלו – "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ב', ב'), "וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם" (במדבר א', נ"ב).

זהותו וייחוסו של אותו מקלל לא היו ברורים לו מספיק, משום שאביו היה מצרי ואמו הייתה ישראלית משבט דן, כפי שמתאר הפסוק (גם זהותו של אביו לא הייתה ברורה לו), כך שהוא לא ידע היכן לטעת את אוהלו.

אותו מקלל החליט על דעת עצמו לטעת את אוהלו בתוך מחנה שבט דן, שהרי אמו הייתה משבט דן. בני שבט דן לא הסכימו למעשיו, והם טענו שמה קובע הוא מוצא האב ולא מוצא האם, וכיוון שאביו מצרי ואין לו ייחוס, עליו להיות במחנה הגרים. אותו אדם לא וויתר, והם הלכו לבית דינו של משה. כמובן שגם שם נאמרה לו ההוראה שאופן החניה והישיבה במדבר נקבע לפי מוצא האב בלבד – "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם", כך שעליו לעזוב את מחנה שבט דן וללכת למחנה הגרים.  

ההוראה הזו הכעיסה את אותו אדם, עד כדי קללה וגידוף של השם יתברך.   

אותו מקלל בא על עונשו, ואל לנו להקל בחומרת מעשיו, אולם מוסר השכל חשוב למדנו ממנו: תחושות של חוסר שייכות, איבוד מקום וחוויה של דחיה הן חזקות כל כך, עד כדי גידוף הבורא. 

כשהסביבה והחברה אינה נותנת לאדם את מקומו (גם אם הדבר נעשה בצדק), אותו אדם עלול לא לתת בליבו מקום לכלום, אפילו לא לבורא עולם.

לכל אחד אמור להיות מקום בטוח, בו הוא יכול להניח בבטחה את ראשו ולהרגיש שהוא עומד יציב על קרקע מוצקה. הבית שלו. ההורים שלו. איש לאשתו, אישה לבעלה והורים לילדיהם.

כל כך חשוב לתת לילד את התחושה – יש לך תמיד מקום בבית. עדים אנו למקרים בהם הילד מתבגר ויוצא לפנימייה, וכשהוא שב כעבור מספר שבועות לימי חופשה, הוא מגלה להפתעתו שבני המשפחה לקחו לו את המגירה הקבועה שלו, את המדפים, את המיטה וכדומה. כך הילד מרגיש שכולם שמחו על כך ש"רווח" להם ויש יותר מקום פנוי בבית. עלינו לתת לכל אחד את מקומו, גם במובן הפיזי, והכי חשוב – במובן הרגשי.

פעמים רבות, כשאנו רואים אנשים במצב של גידוף השם, חלילה, יתכן שזה "יושב" על מקום אחר לגמרי – תחושה של חוסר שייכות.

גם אם קורה שלאדם אין זהות וייחוס, עליו "להמציא את הגלגל", ולבנות את זהותו בעשר אצבעותיו. נשוב לאותו איש מצרי. גם אם לא ברור לו במאה אחוז מיהו אביו, וכשהובהר לו שהוא לא שייך לשבט דן, היה עליו לקבל את הדברים ולהתמודד עם האמת. לך למחנה הגרים ותבנה את הזהות שלך. נשים לב שהתורה קוראת לו "בן איש מצרי" – הוא עדיין מגדיר עצמו בן איש מצרי ללא יכולת להשתחרר מהעבר.

כמה חבל. הבט קדימה.

אסור לנו לשכוח נקודה חשובה. אין דבר כזה אדם שאין לו מקום: "אַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם, וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר, שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה וְאֵין לְךָ דָבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם" (אבות ד'). הקדוש ברוך הוא, הוא "מקומו של עולם". אין לך אדם שאין לו מקום אצל הקדוש ברוך הוא.

עלינו להתחזק בנקודה הזאת. בואו ניתן לכל אחד את המקום שלו, וניתן לו תחושה שהוא הכי חשוב בעולם. כל אחד בונה את האישיות שלו סביב מקומו, ואל לנו לפרוץ את חומות מבצריו.

זהו עומק כוונתו של רש"י בפירושו הראשון על המילים "וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית" – "מהיכן יצא? מעולמו יצא". המקלל יצא מהעולם האישי שלו. הוא חיפש עולמות אחרים. "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא, שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו" (מסילת ישרים פרק א'). לכל אחד עולם משלו, ואל לו לרעות בשדות זרים.  

בואו נמנע מעגלים נוספים של מקללים, ונבנה מעגלים-מעגלים של בעלי זהויות.