במחשבה תחילה לפרשת אמור: "תבקש מהרב שלך שיתיר לי את זה"

"מה אתה שם בשניצל שאתה מוכר?", התפלא בעל הדוכן באוזני המתחרה שלו, בניסיון להבין מדוע כל הלקוחות הולכים אליו.

"תשעים אחוזי פירורי לחם, ועשרה אחוזי בשר". המתחרה היה גלוי לב.

הראשון קימט מצח בתהייה: "אה, אתה שם גם בשר?"...

* * *

"פרשת המועדות" הוא התואר שמקבלת פרשתנו כשם נוסף מלבד שמה, "פרשת אמור". זאת, כמובן, על שום הציוויים על מועדי ישראל הכתובים בפרשתנו. את ההקדמה לציווי פותחת התורה במילים: "מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש, אלה הם מועדי".

המתבונן במילות הפסוק לא נזקק למאמץ כדי לתהות: "מועדי ה'... אלה הם מועדי"?! כפילות זו, על שום מה?

מלחמת ששת הימים נסתיימה. שטחים רבים שהיו בירושלים בשליטה ירדנית עד לפני שעות ספורות, נפלו כפרי בשל לידי הלוחמים היהודים, שראו ניסים גלויים על כל צעד ושעל. כעת הגיע תור ההשתלטות: נכסי הירדנים נמכרו לכל המרבה במחיר, בצעדי בזק. תביא מזומן וקח.

אחד השטחים ששימש את הלגיונרים הירדנים לצליפות מכוונות וכואבות היה שטח מעולה לבנייה, ואיל הון שידע שיום אחד הוא ימכור אותו ברווח מפולפל, קנה את השטח על מנת שיצבור ערך נדל"ני.

באזור שכן אחד המוסדות להשכלה גבוהה, שבנייניו היו בשליטה ירדנית מספר שנים. כעת ביקשו ראשי המוסד מהעשיר להשתמש בשטח בהשאלה עד שיגיעו לבניין קבע משלהם. הבקשה נענתה בחיוב.

בטקס חנוכת המתחם ברוב פאר והדר, חשו הנוכחים אופוריה: מהשטח שבו הפגיזו אותנו, אנחנו הולכים להצמיח את הדור הבא של האקדמיה. אחד מהאלופים בצה"ל, שנתכבד לשאת דברים פתח ב"חסדי המקום" (לצערנו הוא לא התכוון דווקא לכינויו של הבורא, הקרוי "מקום"), הרעיף דברי שבח והלל לצבא מדינת ישראל שכבש את המקום, ולאחר מכן עבר להודות לנדיב שהואיל בטובו להשאיל את השטח ללא עלות ולתקופה ארוכה.

כאשר הגיע הנואם לאזכור סתמי של הצבא הירדני, הוא החליט להוסיף קצת כריזמטיות לנאום. "תארו לעצמכם שלפני כמה שבועות כל השטח הזה היה בשליטה ירדנית. כל השטח, היה שייך להם. עם זר, כובש! ועכשיו", עצר האלוף, נטל נשימה עמוקה והכריז בפאתוס: "עכשיו הוא שלנו!...".

"הוא לא שלנו", נשמע מקדמת הבמה קולו של איל ההון שהעמיד בעדינות החלטית דברים על דיוקם, "הוא... שלי!".

קשה לדעת כמה אחוזי אמת מצויים במעשה הזה שהתגלגל לידי, אבל גם כמשל הוא נהדר: מידי פעם נתקלים בבקשה של יהודי רחוק מתורה: "תבקש מהרב שלך שיתיר לי את זה", כשהוא מתכוון לדבר שאסור מהתורה או מדרבנן, אבל המבקש בטוח לגמרי שאם הרב רוצה מאוד – הוא יכול להתיר.

"את מה שאתם רוצים", נשמעים לא פעם קולות מרירים, "אתם יודעים היטב להתיר"...

ישנם שבטוחים שמצוות התורה מצויות בידי הרבנים – ברצותם יתירו וברצותם יאסרו. כדי לחיות טוב ועל פי התורה, עליך רק להיות מקורב לרב הנכון...

הפסוק מציין שמועדי השם נתונים בידי בית דין. הם מקודשים על פי ראיית המולד, ובית הדין יחליט האם יום מסוים יהיה יום כיפור, או שמא סתם יום של חול. כדי למנוע טעות בהבנת הנשמע שבית הדין כביכול רשאי לעשות ככל העולה על רוחו, מדגיש הבורא: "אשר תקראו אותם מקראי קודש", אתם אלו שמקדשים את המועדות, אבל אחרי הכל יש לזכור: "אלה הם מועדי"...

זה לא "שלנו", זה "שלי".

* * *

ברובד הפשוט, שכנראה לא נוגע לרוב-ככל קוראי השורות, ניתן לעשות שימוש להסברה יהודית. אולם ברובד עמוק יותר יש גם הסברה לעצמנו, הסברה חרדית: מועדי ה' נועדו כדי להעניק לנו רוחניות, חידוש וחיבור.

פסח אינו רק חג הניקיון עם קצת מצות ללא התבוננות בביעור החמץ – היצר הרע, שבועות איננו היכל מקושט יחד עם לילה חווייתי ומאכלי חלב, ואפילו סוכות על שלל מצוותיו איננו אוסף חוויות. בכל אלה מזכיר הבורא "אלה הם מועדי". לצד תשעים אחוז "פירורי הלחם", מוכרחים לפחות "עשרה אחוזי בשר".

ל"ג בעומר, אם נרצה אקטואליה, אינו רק נסיעה רחוקה, ריקודים נעלים ואנשים שמתחננים להעניק לך אוכל ופריטים שונים; הוא בעיקר יום של שמחה בגילוי תורת הנסתר, יום של תחינה ותפילה אצל רשב"י הקדוש.

שנפעל כל-טוב ברוחניות ובגשמיות.