אלהים? מה פתאום!

פעם, נזקק האדם לאלהים. האדם הפרימיטיבי, הקדום, שלא היה לו שום מדע, שלא ידע דבר וחצי דבר על העולם הסובב אותו, ושלא ידע להסביר אפילו מושג פשוט כמו קואנט או בירור טבעי, הוא היה זקוק לאלהים. אבל אנו, ב"ה, לא נזקקים לאלהים. תודה לאל אנחנו אנשים נאורים שיודעים להסביר כל דבר. תודה לאל יש לנו מדע מפותח, ואנחנו יכולים להסביר את העולם בלי להזדקק לשום הסבר שלא כדרך הטבע.

האמנם?

אחד הסממנים של אדם מתקדם, המבדילים אותו מאדם פרימיטיבי, הוא שהאדם המתקדם יודע מה הוא לא יודע, הוא מרגיש בחסר. האדם הפרימיטיבי חושב שהוא יודע הכל. רוב הדברים שאנו יודעים היום ולא ידע האדם שבתקופת האבן, הם דברים שהאדם שבתקופת האבן לא הרגיש כלל בחסרונם, כיון שלא ידע שהם אפשריים. כשם שהמדענים המתקדמים של היום אינם יודעים במה הם פרימיטיביים, אבל הם ודאי יהיו ללעג ולקלס בעיני המדענים שיחיו בעוד שלשת אלפים שנה. המדענים שיחיו בעוד שלשת אלפים שנה בודאי ידמיינו את המדענים של היום כאנשים שחיים בתוך ריק גדול של לא-נודע, בחלל ענק מלא כולו בסימני שאלה, כאנשים אובדי עצות נבערים שחיים בצל אופל גדול מהם ומגששים באפלה. יתכן שהמדענים של היום עצמם יודו שכך הם חשים בתחומים מסוימים ומוגדרים שאותם הם חוקרים, אבל לא כך הם חשים בד"כ. דרכו של המדען היא להתייחס אל עצמו כאל נאור (ודוקינס עושה זאת לכל אורך הספר כפי שנבאר), ואל המדען של תקופה קודמת לו כאל פרימיטיבי, משום שהמדען של היום יודע מה המדען של תקופת האבן לא ידע. המדען של היום לא מתיחס אל עצמו כאל פרימיטיבי, כי הוא לא יודע מה הוא לא יודע. את זה ידע רק המדען שיחיה בעוד שלשת אלפים שנה.

לכן, המחשבה שהאדם בן תקופת האבן הרגיש שהוא חי בתוך עולם מלא סימני שאלה, שהכריחו אותו להמציא את אלהים ולברוא אותו יש מאין, היא מחשבה אוילית שבאה ממקום של גאוה. האדם בן תקופת האבן הרגיש שהוא יודע על העולם הזה כל מה שאפשר לדעת. וכן מרגיש גם המדען של היום.

אחד הענפים שמנסים היום להתמודד עם שאלת ידיעתנו או אי ידיעתנו את כל כחות הטבע, הוא ענף המדע הבדיוני. הענף הזה, מאז ז´ול ורן ועד היום, הצליח לחזות בצורה יפה מאד כמה המצאות ותגליות. אבל, במדה רבה מאד המדע הבדיוני הוא פרודיה על עצמו. בספר "המוסד השמימי" של אסימוב, מתוארת קיסרות השולטת על הגלאקסיה כולה. כוכבים שלמים בה מיושבים בצפיפות בקומות רבות על פני כל הכוכב, והם מקבלים אספקה יומית מכוכבים חקלאיים. אחת השאלות המטרידות כמה חוקרים באוניברסיטאות שם, היא השאלה המעניינת מאיזה כוכב יצא המין האנושי. בספר הזה נסיגה במדע באה לידי ביטוי בכך שבכוכבים מסוימים חזרו להשתמש באנרגיה כימית ולא באנרגיה גרעינית. עד כאן מגיע דמיונו המופלג של הסופר. וזה נראה קצת תמוה בעינינו, כי אנחנו היינו מצפים שבתקופה כזאת גם האנרגיה הגרעינית כבר תהיה פרימיטיבית למדי, ואנשים ישתמשו במקורות אנרגיה אחרים לגמרי. כגון... כגון... כגון מה?

אחת המשימות האבסורדיות היא להביא דוגמא לדבר שעדיין לא חשבו עליו.

כיון שאין לנו דוגמא לדבר שעדיין לא חשבנו עליו, אנחנו בכלל לא מרגישים שאנחנו לא יודעים. נדמה לנו שאנחנו יודעים הכל, כי אנחנו בכלל לא יודעים מה אנחנו לא יודעים. אנחנו אפילו לא יכולים להביא דוגמא לכך. אבל בעתיד, האנשים שידעו, ילעגו מאד לפרימיטיבים כמונו.

אבל משום מה נדמה לנו שאנחנו, מדענים מתקדמים שכמונו, יודעים הכל. ולכן, כיון שאנחנו לא יודעים על אלהים, הוא כנראה לא קיים. כי המדע שלנו מבין הכל.

ההבדל בין המדען של היום למדען של תקופת האבן, ובינם לבין המדען שיחיה בעוד שלשת אלפים שנה, הוא כמותי ולא איכותי. המדען שחי בתקופת האבן (או כל אדם שחי אז, אם לא הבחינו אז בין מדענים לבין פשוטי העם), הכיר בכללים פשוטים של הטבע, הוא ידע היטב מתי תזרח השמש ומתי היא תשקע, הוא ידע מתי יבא החורף ומתי יבא הקיץ, וגם אלו כוכבים יֵראו ברקיע, הוא ידע להסביר את כל זה ברמה שלו, אע"פ שלא הכיר את חוקי קפלר. האם הוא הרגיש בחסרון כלשהו? מסתבר שלא, הוא ידע להסביר את חוקי הטבע היטב: דרכה של השמש לזרוח בבקר ולשקוע בערב. המדען של היום יודע לחשב את חוקי האינרציה והגרביטציה, והוא יודע גם לחשב את המסלול האליפטי של גרמי השמים. חסר לו משהו? שום דבר. הכל מוסבר היטב ע"פ חוקי האינרציה והגרביטציה. אלא שהמדען לא יודע להסביר למה יש אינרציה וגרביטציה.

יום יבוא והמדען יסביר גם את זה, וידחה את הלמה לשאלה הבאה.

וזאת הנקודה החשובה: המדע בעצם טיבו ומהותו יודע להסביר איך נגרמת תופעת טבע מגורם שקדם לה, והוא יכול להסביר איך נגרם הגורם הזה מגורם שקדם לו, וכן הלאה. המדע יכול להסביר איך נוצר חומר כלשהו מחומר שקדם לו, ויוכל להסביר איך נגרם החומר הזה מחומר שקדם לו, וכן הלאה. כל ההסברים האלה יפים כדי להסביר איך נוהג העולם. אין בהם די כדי להסביר את עצם קיומו של העולם.

כי הכלל הבסיסי של המדע הוא ששום דבר לא יכול להגרם בלי שיקדם לו גורם טבעי שיגרום לו, ושום חומר לא יכול להתקיים בלי שיקדם לו הגורם שלו. מכאן עולה מסקנה פשוטה (שכדי להסיק אותה, אין שום הבדל בין מדען בן תקופת האבן, מדען בן תקופתנו, ומדען שיחיה בעוד שלשת אלפים שנה): קיומו של העולם עומד בסתירה חמורה לכל חוקי הטבע. חוקי הטבע מחייבים שלא יהיה עולם ושלא יהיה קיום. שהרי חוקי הטבע קובעים שלא יכול להיות קיים שום דבר אם לא קדם לו גורם קודם יותר. מאין הגיע הגורם הראשון? שום גורם לא יכול להיות קיים אלא אם כן משהו קיים מעצמו, וכיון ששום דבר לא יכול להיות קיים מעצמו, חוקי הטבע מחייבים שהעולם לא יהיה קיים.

העובדה שהעולם בכל זאת קיים, מלמדת שבהכרח יש משהו מחוץ למערכת החומר והזמן, מחוץ למסגרת התלויה בחומר ובזמן. בממלכת החומר הכל תלוי בזמן, הגורם תמיד יבוא בזמן מוקדם יותר מהנגרם, והנגרם הבא יבוא בזמן עוד יותר מאוחר. זוהי מערכת הטבע. אך מדברינו מוכח שבהכרח יש משהו מחוץ לטבע. משהו חזק יותר מחוקי הטבע, משהו שאינו תלוי בזמן, במקום ובחומר, ואינו חלק מהמערכת הזאת, הוא חזק ממנה והוא הגורם המחזיק אותה.

וכך כותב הפילוסוף דוד יום, (דיאלוגים על הדת הטבעית, חלק ב): "אך ודאי הוא, כי בשעה שאנשים סבירים מדיינים בנושאים אלה, לעולם לא תהיה השאלה בדבר הישות של האל, כי אם אך בדבר טבעו. האמת הראשונה, כפי שציינת יפה, אינה עומדת כלל בסימן שאלה, והיא ברורה מאליה. שום דבר אינו קיים ללא סיבה, ולסיבה המקורית של יקום זה, תהא אשר תהא, קוראים אנו אלהים. ובחרדת קדש אנו מייחסים לו שלמות מכל סוג שהוא. מי שמפקפק באמת יסודית זו, ראוי לכל עונש שיש בידי הפילוסופים להטיל, לאמור: הרבה לעג, בוז ודחייה".

והפילוסוף הידוע עמנואל קאנט, (בקורת התבונה הטהורה, הספר השני, פרשה שלישית, פרק שלישי) כותב: "וכך היא דרכה הטבעית של התבונה האנושית. בראשונה, מוכח לה קיום של ישות הכרחית כלשהי, בה היא מכירה קיום ללא תנאי. והנה, היא מחפשת את המושג של מה שאינו תלוי בכל תנאי, והיא מוצאת אותו במה שהוא התנאי המספיק לכל האחר. כלומר: במה שמכיל את הממשות כולה. אולם, הכוליות ללא גבולות היא אחדות מוחלטת, וכרוך בה המושג של ישות יחידה, כלומר: הישות העליונה; וכך מקישה התבונה, כי הישות העליונה, בתורת טעם בראשית לכל הדברים, קיימת דרך הכרח מכל וכל".

ומנין שהעולם בכלל נברא אי פעם?

יטען הטוען: נכון, בריאה היא דבר בלתי אפשרי וסותר את חוקי הטבע. אבל מי אמר שהעולם נברא אי פעם? אולי הוא היה מאז ומעולם? (או בלשון המקובלת: אולי העולם קדמון).

האמת היא שזאת לא טענה חדשה, גם אריסטו טען כך, מפני שלדעתו לא יתכן שעולם יתחיל להתקיים בזמן מסוים. אבל בטענתו זאת הוא לא פתר שום בעיה. השאלה עוד שרירה וקיימת, שהרי לא הסברנו את עובדת היותו של העולם קיים. גם אם העולם היה קיים מאז ומעולם הוא דבר לא מוסבר וסותר את חוקי הטבע. כי ע"פ חוקי הטבע שום דבר לא קיים אלא אם כן קדם לו הגורם לו. מה קדם לקיום העולם ויצר אותו? אם שום דבר לא יכול להתקיים אלא אם כן יקדם לו הגורם שלו, שום דבר לא יכול להיות קיים, כי שום דבר לא יכול לגרום לקיומו של הגורם הראשון (שהרי הוא הראשון ולכן שום דבר לא גרם לקיומו), ובהעדר גורם ראשון שום דבר אחר לא יכול להגרם. גם גורם ראשון שהיה מאז ומעולם אינו מוסבר, כי הוא אינו יכול להתקיים בלי שיקדם לו גורם שגרם לו, וכיון שהוא היה מאז ומעולם הרי ששום דבר אחר לא קדם לו ולא גרם לקיומו. כיצד, אפוא, הוא קיים?

הקושי להשיב על השאלה איך העולם קיים נובע מכך שהתשובה נתקלת ברגרסיה אינסופית. כלומר: אם תשאל מה גרם לקיומו של גורם מסוים והתשובה תהיה גורם אחר, תשאל השאלה מה גרם לגורם הזה. אם נמצצא את הגורם לגורם הזה, תשאל השאלה מה גרם לגורם הזה, וכן הלאה עד אינסוף. גם אמירה שהגורם היה קיים מאז ומעולם, נשענת על אינסופיות. אינסופיות, הן במרחב והן בזמן כמוה כרגרסיה אינסופית של גורמים ונגרמים. (וכאשר אנו מתבוננים בחידה הגדולה הזאת של האינסוף, אנו מגלים שלא רק היוצר הוא חידה, אלא גם עצם הקיום המתמשך. על מה נשען ומסתמך קיומו של העולם לאורך זמן?). האינסופיות היא תמיד מוצא אחרון. אריסטו האמין באדם קדמון ועולם קדמון (למרות שהאמין, בצורה זו או אחרת, באלהים) כי היה לו קשה יותר לסבול את ההשערה שהעולם מתחדש ומשתנה. ברגע שבו היתה למדע שעת כושר, האבולוציה והמפץ הגדול החליפו במהירות את תיאוריית הקדמוניות, המדע שש לזנוח את תאורית העולם הקדמון למען יצירה בדרך כלשהי. כי הקדמוניות היא מפלט לא נוח. ניוטון האמין ביקום אינסופי במרחב הנמדד במטרים (כלומר: לא אינסופי בזמן אלא אינסופי במספר הכוכבים, אינסופי לאורך ולרוחב), אבל גם הפתרון הזה לא החזיק מעמד, והמדע שש לברוח ממנו ברגע שיכול היה. כי החומר הוא סופי, והאינסופיות היא חידה לא פחות מהרגרסיה האינסופית. המוצא הזה מן האלהים הוא מוצא לא טוב. המוצא הזה הוא אמירה בלתי נתפשת בשכל כמו כל אינסוף אחר, הוא איננו מסביר את חידת העולם.

ההשקפה שהעולם קדמון מתאימה למדע הקדמון, המדע המודרני גורס שהבנת תופעה היא הכרת הגורם שקדם לה, במדע כזה א"א להאמין שהעולם קדמון, כי א"כ לא הגעת לסוף.

ואולם, גם אם העולם אינסופי, אין זה פוטר אותנו מהצורך לשאול איך יש עולם, מדוע יש קיום (ראה להלן עמ´ 7). על השאלה הזאת תתכנה רק שתי תשובות אפשריות: א. כי אלהים יצר אותו. ב. ככה. שתי התשובות הן, למעשה, אחת. שתיהן תולות את הקיום בכח שמעל להבנתנו.

ע"פ כללי ההגיון עולם לא יכול להתקיים. העובדה שהעולם בכל זאת קיים, מלמדת שבהכרח יש משהו מחוץ למערכת החומר והזמן. משהו מחוץ למסגרת התלויה בחומר ובזמן. משהו חזק יותר מחוקי הטבע, משהו שאינו תלוי בזמן, במקום ובחומר, ואינו חלק מהמערכת הזאת, הוא חזק ממנה והוא הגורם המחזיק אותה.

חז"ל מלמדים אותנו את הרעיון הזה, כשהם מתארים את אברהם אבינו, שבהיותו ילד ראה את השמש ואמר שהיא כנראה אלוה, כשראה שהיא שקעה אמר שאינה אלוה. כשראה את הירח עולה החליט שהוא אלוה, וכשראה אותו שוקע ואת השמש עולה שנית הבין שיש מי שמנהיג את שניהם, ואת העולם כולו. המדרש הזה מתאר בצורה ציורית את העובדה, שאפילו רמה מינימלית של הבנה מדעית, די בה כדי להבין שהמדע לא יוכל להסביר את קיום העולם באמצעות עצמים וגופים מתוך העולם עצמו, וש"אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים". מבחינה זאת אין הבדל בין אדם שהמדע שלו כבר מצא שהשמש זורחת מדי בקר במזרח ושוקעת בערב במערב, לבין אדם שהמדע שלו כבר גלה את חוקי קפלר. בכל מקרה – המדע תמיד מסביר את מה שבתוך הטבע באמצעות גורמים אחרים שגם הם חלק מהטבע, ולכן הוא לעולם לא יוכל לגלות מה יצר את הטבע, את החומר ואת הזמן. מי שמוצא את הפתרון לקיום העולם בשמש, בירח, באבולוציה או במפץ הגדול, לא שאל את השאלה הבסיסית: מה יצר את השמש, הירח, האבולוציה והמפץ הגדול.

תאוריית המפץ הגדול גורסת שהעולם נוצר מתוך פרץ גדול של אנרגיה שהפכה לחומר. מאין הגיעה האנרגיה? מה גרם למפץ? אלה שאלות שא"א לענות עליהן. גם אם המדע ימצא תשובה, הוא רק יעביר את השאלה לגורם החדש שימצא. וכבר אמרו על כך גדולי הפיזיקאים העוסקים במפץ הגדול: "רגע הבריאה נותר בלי הסבר" (א ה גות ופ ג´ שטיינהרט scientific american כרך 250, עמ´ 102). "הרגע הזה הוא מחוץ לחוקי הפיזיקה הידועים" (סטיבן הוקינג וג אליס the large scale structhure of space time קייימברידג´ עמ´ 364). ומסכם יקיר שושני, (בקשר לאלהים, עמ´ 146): "אפילו כיום הפיזיקה אינה יכולה להשיב על שאלות משמעותיות ביותר: כיצד החל היקום להווצר ממש בשבריר השניה הראשון? האם לפני בריאת היקום היו קיימים חוקים שהתוו את הבריאה? אם לא היו חוקים כאלה, הרי שהבריאה היתה תהליך אקראי לחלוטין, כיצד נוצרו מתהליך כזה החוקים שאותם אנו מכירים כיום?"

והקורא חד העין ודאי שם לב לנקודה חשובה שהועלתה כאן: לכולנו ברור שהעולם צריך להתנהל ע"פ חוקי הטבע. אבל כמו שברור לנו שצריך לברר מנין עצם הקיום, כמו כן צריך לברר מנין הגיעו חוקי הטבע? מי קבע ששני חלקיקים לא יכולים להקיף את הגרעין באותו מסלול? מי קבע שגופים ימשכו זה את זה? למה כ"כ ברור לנו שזה כך? ככה!

הוקינג כותב בסוף ספרו "קצור תולדות הזמן" (עמ´ 164): "עד עכשיו, רוב המדענים היו עסוקים בפיתוחן של תיאוריות שיסבירו את המה של היקום, מכדי שישאלו את השאלה מדוע". קצת לפני כן הוא כתב (עמ´ 162): "למעשה, הגדרנו מחדש את משימת המדע כגילוי החוקים שיאפשרו לנו לנבא ארועים... אולם בעינה נותרה השאלה: כיצד ומדוע נבחרו החוקים ומצבו ההתחלי של היקום".

העולם כולו הוא חידה גדולה ללא פתרון בתוך המסגרת של חוקי הטבע. כמו שחוקי הטבע יכולים להסביר רק כיצד נגרם דבר מדבר שקדם לו, ואינם יכולים להסביר את עצם הקיום, כך אין ביכולתם להסביר את עצם קיומם שלהם. אבל אנחנו, משום מה, מסתפקים בהסבר "זה החוק", ונדמה לנו שאנחנו יודעים הכל.

אם כך, האם העולם התחיל אי פעם?

היום הנטיה של המדע היא לומר שאכן כן, העולם התחיל אי פעם, במפץ הגדול שבו כמות  אדירה של אנרגיה יצרה פיצוץ גדול, שבו חלקיקי האנרגיה הפכו לחומר.

מאין באה האנרגיה הזאת? כאמור, על כך אין למדע תשובה, וגם אם תהיה לו, לא יהיה בה אלא הסבר האנרגיה ע"י גורם טבעי קדום יותר. וכאמור לעיל – אם על כל גורם שיעלה המדע, נשאל מהו הגורם שגרם לגורם הזה, בסופו של דבר נצטרך להגיע לגורם שאינו טבעי.

סטיבן הוקינג, בספרו "קיצור תולדות הזמן", מרחיב את היריעה בהסבר המפץ הגדול וראשית העולם. הוקינג (עמ´ 18) הסביר למה המפץ הגדול הוא תחילת העולם. הוא כותב שבתנאים ששררו לפני המפץ הגדול, שבהם היקום דחוס, כל חוקי המדע וכל יכולת לנבא את העתיד יתמוטטו, אם היו ארועים בזמן הזה אין להם שום השלכה על המתרחש בהווה, לכן אפשר להתעלם מקיומם, ולכן אפשר לומר שהמפץ הגדול הוא ראשית הזמן. לכן אין צורך בישות חיצונית כלשהי שתקבע אותו.

הוקינג (עמ´ 53-54) כותב: "מכאן נובע שגם אם היו ארועים לפני המפץ הגדול, אי אפשר להתבסס עליהם כדי לקבוע מה יהיה אחר-כך, הואיל ויכולת הניבוי מתמוטטת במפץ הגדול. בה במידה, אם אנו יודעים רק את מה שקרה אחרי המפץ הגדול, וכזהו המצב בפועל, איננו יכולים לקבוע מה קרה לפניו. עד כמה שזה נוגע לנו, לארועים שלפני המפץ הגדול אין שום השלכות, כך שאין להם מקום בדגם מדעי כלשהו של היקום. לכן עלינו לקטוע אותם מהדגם ולומר שלזמן יש התחלה, והיא המפץ הגדול".

שימו לב לקפיצה (שקיימת למרות הנסיונות המרשימים בניסוח לחמוק ממנה),  "עד כמה שזה נוגע לנו" – "לזמן יש התחלה". למעשה, המשמעות של זה היא שישנם דברים שקדמו למפץ הגדול, אבל אין לנו להטריד את עצמנו בהם, כי לעולם לא נוכל לדעת אותם. אנחנו לא נוכל לדעת, אבל הם קיימים, אז איך קפצת מכאן למסקנה שאין צורך בישות חיצונית שתקבע את הקיום? ולמה כ"כ אכפת לך שננסה לברר מה קרה לפני המפץ הגדול?

למרבה ההפתעה, אנו מוצאים דבר דומה ביהדות. המשנה אומרת "כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור", יש שפרשו את דברי המשנה כך שהיא אוסרת לברר מה היה לפני בריאת העולם, פן יבא האדם לידי כפירה. א"כ - למה כ"כ חשוב להוקינג שהאדם לא יסתכל בשאלה מה קדם למפץ הגדול? אולי מפני שהוא עלול, ה´ ירחם, לחשוב שיש בורא לעולם (שגרם למפץ הגדול)?

יש להוקינג כמה דרכים להתמודד עם התחלת העולם. מכאן אפשר ללמוד ש: א. הענין מאד מאד הטריד אותו. ב. התשובות לא מספיק טובות.

בהמשך דבריו (עמ´ 131-132) מביא הוקינג אפשרות לומר שליקום אין גבולות לא במרחב ולא בזמן, הוא מתאר את היקום ע"פ מודל של כדור במרחב-זמן. כלומר: בעוד אנחנו, הפסיכים, חושבים שיש הבדל בין מימד הזמן לבין שלשת מימדי המרחב, (וכל אחד מהם נמדד במדות אחרות) אומר המודל של הוקינג שהזמן אינו אלא מימד רביעי, והיקום הוא מין כדור במרחב בעל ארבעת המימדים, כך שאין לו התחלה או סוף. (ההתייחסות לזמן כאל מימד רביעי אינה רעיון של הוקינג, תורת היחסות של איינשטין כבר מבוססת עליו, אבל העובדה שכך מתייחסים אליו לצורך בניית דגם המסביר את התוצאות, אינה אומרת שהוא זהה למימדים האחרים לכל דבר). אבל גם הפילוסופיה הזאת לא מלמדת כלום. שהרי יש לשאול: א. מנין שאכן יש כדור כזה? (שגם כאן יש לשאול איך מערבים זמן במרחב, זה טוב רק לתאוריה, כמו שנבאר להלן בעמ´ 12). ב. נניח שיש כדור כזה, איך הוא קים? (ראה להלן עמ´ 7), מה מחזיק אותו? מה יצר אותו? מה הגורם לקיומו? הוא אל-טבעי.

האמנם אלהים הוא הפתרון לחידת קיום העולם?

בעמ´ 117-118, מביא דוקינס ראיה דומה לזו שהבאנו בפרק הקודם, ודוחה אותה בכך שאם נאמר שאלהים הוא הגורם שקדם לבריאה והוא היוצר אותה ומנהיג אותה, לא פתרנו שום בעיה, שכן אז תשָאל השאלה על אלהים. אז נצטרך לשאול מה יצר את אלהים. יתרה מכך, טוען דוקינס בפרק 4, אם ההוכחה לקיומו של אלהים היא מכך שהעולם הוא מורכב ומשוכלל ובנוי בתבונה. מי שיוצר במכוון דבר משוכלל ותבוני חייב להיות יותר משוכלל ויותר תבוני מהתוצר. וא"כ – הקושיה והתמיהה רק מתעצמות. אם אלהים יותר משוכלל מהעולם – הרי דבר יותר משוכלל ברא את אלהים, ואת הדבר היותר משוכלל יצר דבר עוד יותר משוכלל, והתמיהה הולכת וגדלה מרגע לרגע.

דוקינס נזקק לשם כך למשל הבואינג 747. דוקינס (בפרק 4) מביא את ההוכחה לקיומו של אלהים מכך שאם עומד לפנינו מטוס בואינג 747, הגיוני שמישהו יצר אותו, לא הגיוני שסופת טורנדו פגעה במחסן גרוטאות ויצרה את המטוס. לא יתכן שהמטוס נוצר במקרה. לכן לא יתכן שעולמנו נוצר במקרה. מכאן ממשיך דוקינס וטוען, אם מישהו יצר את הבואינג, או את העולם, בכוונת מכוון, היוצר הזה ודאי יותר משוכלל מהתוצר, ולא יתכן שהוא נוצר במקרה. הוא נוצר ע"י דבר משוכלל ממנו וכן הלאה. לכן, טוען דוקינס, מוכח שהעולם מתפתח להפך: מן הפשוט אל המשוכלל.

גם בטענה אחרונה זו של דוקינס אין מזור לשאלת קיום העולם. גם אם נניח שהעולם הולך ומתקדם מן הפשוט אל המשוכלל, עדיין לא נוכל להסביר את עצם קיום העולם, מאין הופיע הדבר הראשוני הפשוט, (כפי שהוכחנו לעיל). מבחינת מציאת הסבר לעצם הקיום אנחנו עדיין רחוקים באותה מדה מכל הסבר שהוא.

אבל לא זה הכשל העקרי בטענתו של דוקינס נגד ההוכחה לקיום אלהים. הכשל העקרי הוא שדוקינס בכלל לא הבין את ההוכחה. דוקינס כ"כ שבוי בצורת החשיבה שלו שאיננה מכירה בקיומו של אלהים ובקיומה של ישות שעומדת מחוץ לחומר ומחוץ לחוקי הטבע, שהוא איננו יכול להתמודד עם הטענה שישות כזאת קיימת. הוא בכלל לא מבין על מה אנחנו מדברים.

ואם כבר הזכרנו את אברהם אבינו, הרי שדוקינס שבוי לאורך כל הספר בתסבוכת הכפה של אברהם אבינו.

וזאת התסבוכת: מניין שאברהם אבינו חבש כפה? המקור לכך הוא ברור: נאמר בפירוש "וישכם אברהם בבקר", וכיון שלא יעלה על הדעת שאברהם אבינו קם בבקר ולא חבש כפה, הרי לנו הוכחה מוחלטת שאברהם אבינו חבש כפה.

אברהם חבש כפה, כלומר: לא יתכן שום דבר שאינו חלק מהחומר, הזמן וחוקי הטבע. לכן, אם יש אלהים, הוא ודאי חלק מהחומר, הזמן וחוקי הטבע, ולכן יש לשאול מיהו הגורם הגדול יותר והמשוכלל יותר מאלהים, שיצר את אלהים. דוקינס מתעקש שהכל, כולל אלהים, הוא מערכת חוקים אחת, ואם כך הם פני הדברים – אכן צודק דוקינס שקיומו של אלהים לא הגיוני, וודאי שאינו פותר שום בעיה, שהרי אם יש אלהים כזה – מה יצר אותו? אבל אם כך – ממילא מלכתחילה אין הוכחה לקיומו של אלהים. ההוכחה היתה מבוססת על כך שבודאי ובעל כרחנו יש משהו מחוץ לחוקי הטבע, הזמן, הגורם והנגרם. שבעל כרחנו חוקי הטבע אינם יכולים להסביר את הקיום כי מעצם טבעם הם יכולים להסביר רק איך גורם א גרם לגורם ב. הם אינם יכולים להסביר יש מאין. אם דוקינס בא לשלול את קיומו של גורם מוקדם שהוא חלק ממערכת החוקים הזאת והוא אינו אלא גורם חומרי נוסף במערכת, איננו זקוקים למשל הבואינג של דוקינס כדי לשלול אותו. ברור שלא זה הגורם האלהי שעליו דברנו, שהרי ההוכחה שלנו היתה שיש כח על טבעי, מחוץ להגדרות חוקי הטבע, מעל חוקי הטבע, כח שאינו כפוף למגבלות של זמן וחומר וגורם ונגרם וכו´, שכל החוקים האלה אינם חלים עליו, והוא שונה מכל העצמים המוכרים לנו וטבעם, ולכן אין לשאול מה יצר אותו, כי הוא אינו חלק משרשרת הגורמים והנגרמים. כיון שעל דבר כזה אנו מדברים - משל הבואינג של דוקינס איננו רלוונטי כלל.

הטענה שטעננו היא שקיום העולם סותר סתירה מוחלטת את חוקי הטבע. גם אם יסבירו המדענים תופעה כלשהי, כל מה שהם יכולים לעשות הוא להסביר מה גרם לה, ואז - כמו שטוען בצדק דוקינס, תחול השאלה על הגורם הזה. בעל כרחנו עלינו להאמין שיש כח יותר חזק מהקיום, כח שאינו חומר ואינו גוף (שכן אז שוב תשאל השאלה מה גרם לו), ואינו תלוי בזמן ובסדר שבו כל קדום גורם את המאוחר (כנ"ל). הכח הזה הוא המסביר את הקיום בכל רגע ורגע, הוא אינו תלוי בזמן (לכן אפשר לומר שהוא קדם לעולם ויהיה אחריו). הכח הזה לא התחיל ברגע מסוים ולא יגמר ברגע אחר, הוא מחוץ ליקום ומחוץ לגבולות הזמן. במלה אחת: אלהים. אילו היה מדובר על חומר, היה מקום לשאול את שאלת הבואינג, אך יתרה מכך: היה מקום לשאול מה גרם לו ומנין הוא הגיע. לכן בעל כרחנו אנו מדברים על משהו לא חמרי, לא זמני ולא יקומי. על זה לא חל משל הבואינג.

אנחנו לא מדברים על הגורם שקדם לעולם, שצריך לשאול מה קדם לו ומה גרם לו. אנחנו מדברים על הגורם ששום דבר לא גרם לו ולא יצר אותו, הגורם שמעולם לא נוצר. שבעל כרחנו הוא מחוץ לגבולות הזמן והחומר. (על גבולות הזמן ראה להלן עמ´ 10).

אבל דוקינס, שמשוכנע שאברהם חבש כפה, כלומר: שלא יתכן כח מחוץ למגבלות הגורמים והנגרמים, לא יכול להבין את זה.

(אגב, דוקינס דאג לחסן את עצמו מפני התשובה הזאת שעניתי כאן, ולכן כתב (עמ´ 60) "אני יודע שאתם לא מאמינים באיש עם זקן ארוך שיושב על ענן, אז בואו לא נבזבז עליו הרבה זמן". משום מה נדמה לדוקינס שדי בהצהרה הזאת כדי לחסן את עצמו מפני התגובה. אבל הטענות שדוקינס משתמש בהן טובות רק כדי להוכיח שלא יתכן שיש בעולם אלהים פלאי שהוא חלק מעולם החומר, הזמן והיקום. הטענות של דוקינס לא אומרות דבר נגד אלהים שאינו חלק ממערכת הכללים הזאת. ההבדל בין האלהים שדוקינס שולל לבין הזקן היושב על ענן איננו הבדל משמעותי יותר מצבע הזקן. אז למה נדמה לו שאם הוא הצהיר מראש שהוא לא מדבר על אלהים כזה, הוא פתר לעצמו את הבעיה וסתם לי את הפה?)

ומנין שאלהים הוא אכן אלהים?

אלהים אינו תלוי בזמן, כפי שהוכחנו, אבל היקום כן. קיום היקום אינו יכול להתחיל אלא אם כן יקדם לו גורם כלשהו. גם קיומו של הגורם הזה לא יכול להתחיל אם לא יקדם לו גורם כלשהו, לכן מוכרח להיות שהגורם הראשון נוצר ע"י גורם שמחוץ למסגרת הזמן, ומחוץ למסגרת שבה כל דבר נוצר ע"י דבר שקדם לו. ובקצרה: מחוץ למסגרת הזמן. מכאן אפשר להוכיח שאלהים בכל זמן שהוא, הוא הגורם להווצרות היקום ברגע שבו נוצר. מנין שאלהים ממשיך לקיים את היקום בכל רגע ורגע? וכפי שמוסיף ושואל דוקינס (עמ´ 118), מי אמר שאותו כח שגורם לקיום העולם הוא גם כל יכול וכל יודע וטוב לכל? בקצור: מנין שאלהים הוא אכן אלהים?

לשם כך יש לברר ולהבין את סוד התמדת קיומו של היקום. מדוע היקום קיים לאורך זמן? מה מחזיק אותו? האם זה ברור ומובן מאליו שיקום שנוצר ימשיך להתקיים? המדען עשוי לומר: ברגע שקבלתי לידי את היקום, אינני זקוק עוד לאלהים. תודה אלהים שהבאתני עד הלום, אבל כעת אתה יכול ללכת הביתה, ויפה שעה אחת קודם, שהרי כאן פועלים מעצמם החוקים שקבעת ושאני עמל לנסח. שלום אלהים ולא להתראות.

אמירה זו אפשרית בתנאי שחזרנו להשקפת העולם שהיתה למדען לפני שהכיר את אלהים. השקפה שלפיה הקושי היחיד הוא איך התחיל היקום להתקיים, והוא לא נאלץ להאמין באלהים אלא ברגע המסוים ההוא. ולפי זה, מרגע שיש קיום – הכל מסתדר מאליו ואין עוד כל קושיה. אבל למה לומר כך?

הנטיה של המדען שהוזכר לעיל היא לומר שכל מה שאפשר להסביר ע"פ חוקי הטבע, הזמן והחומר, נסביר ע"פ חוקי הטבע, הזמן והחומר. אם אלצתם אותי, באמצעות ההוכחה דלעיל, להכיר בכך שעצם הקיום הוא על טבעי, אני מסתפק במינימום הדרוש. עצם הקיום ותו לא.

אבל למה, בעצם? לעיל התחמקנו מהאמירה שיש אלהים והוא פועל מחוץ למסגרת הזמן, החומר וחוקי הטבע, כי הנחנו שאין שום דבר שפועל מחוץ למסגרת הזמן, החומר וחוקי הטבע. אבל אחרי שהוכחנו שהנחה הזאת איננה נכונה לגבי אלהים, וכבר אנחנו יודעים שאלהים ישנו, האם לא מסתבר יותר שהוא משפיע על העולם לא רק ברגע התהוותו? סוף סוף, הלא אלהים עצמו איננו מוגבל לרגע אחד, שהרי הוא אינו תלוי במסגרת של זמן.

(לגבי מסגרת הזמן – בכך יעסוק הפרק הבא. (מעמ´ 10 והלאה), ומי שהאמור כאן לא מספיק ברור לו, יעיין בבקשה תחילה בפרק המדובר).

דרכו של המדען, שמוכן לקבל מההוכחה רק את המינימום ההכרחי והוא מניח מראש שכל מה שמעבר למינימום ההכרחי בוודאות לא קיים עד שיוכח אחרת, היא דרך שמתחילה מהסובייקט ולא מהאוביקט, כלומר: מהמדען עצמו ונקודת ראותו ולא מהמציאות הנחקרת. לאמר: אני המדען חי בעולם שבו שולטים החומר, הזמן וחוקי הטבע, ולכן אני מניח שאין בנמצא דבר אחר. עולמי שלי הוא היקום! נכון, הוכחנו לסובייקט (כלומר: למדען) שיש אוביקט שפועל מחוץ למסגרת החיים של המדען, והוא הסכים לאפשר לנו לבחון תחילה את האובייקט, אך ברגע שהיה יכול – דרש לשוב אל מרכז הבמה. מדוע?

יתרה מכך: על עצם הנקודה המינימלית יש לשאול עד כמה היא אכן מינימלית. הוכחנו שעצם הקיום הוא מחוץ לחוקי הטבע, אבל מהו קיום? הקיום הוא פלא לא רק בנקודת ההופעה שלו. הקיום הוא פלא מתמשך (וראה לעיל (עמ´ 4,5), ששאלנו שם מניין שיש קיום, מה מאפשר אותו). נכון שההוכחה מכך שהקיום לא יכול להווצר ללא כח שאין חוקי הטבע חלים עליו, איננה מוכיחה אלא את רגע ההיווצרות. אבל כל זאת דוקא מפני שאנו מניחים מראש שקיום יכול להחזיק את עצמו ולהתמיד. הנחה זו היא תוצאה של תצפיות. אבל את התצפיות האלה עשינו עוד בטרם הבנו את משמעות הקיום. האם כעת אנו מבינים? ספק רב. אבל הוכחנו שעצם הקיום בא מתוך בסיס לא טבעי. האם מוגזם להניח שגם התמדתו של הקיום היא חלק מזה ועומדת על אותו בסיס?

מגבלות הזמן אינן חלות על אלהים. הוא יצר את מסגרת הזמן והחומר, כך שהוא לא כפוף אליהן. נכון, שהיקום החומרי כן כפוף אליהן וכן פועל במסגרת של זמן, ולכן אפשר לומר שמבחינת היקום החומרי, השפעת אלהים חלה עליו רק בנקודה אחת של הזמן שלו. אבל למה שאלהים, יוצר הזמן, יגביל את השפעתו שלו על היקום לנקודת זמן אחת, בשעה שהשפעתו על כל הזמנים אחת היא. אדרבה, ברור שאלהים הוא הגורם לקיום העולם בכל רגע ורגע. הסיבה שבגללה אנחנו מוכרחים להאמין באלהים היא כי אין ביכולת המדע להסביר את עצם הקיום. עצם הקיום בהכרח תלוי בגורם שאינו כפוף למסגרת הזמן, כי אם הוא כפוף למסגרת הזמן נצטרך לשאול מה קדם לו וגרם אותו. הוא יוצר את עצם הקיום, וכיון שהוא עצמו לא תלוי בזמן הרי הוא הגורם לקיום היקום בכל רגע ורגע. אם נגביל את השפעתו על היקום לרגע אחד, שוב אין הוא ההסבר לקיום היקום.

לעיל (עמ´ 6), הזכרנו את טענתו של דוקינס שא"א שאלהים יצר את העולם מפני שמי שיוצר דבר משוכלל חייב להיות עוד יותר משוכלל, וא"כ נשאלת השאלה מי יצר אותו. דחינו את הטענה הזאת (עמ´ 6) בכך שאלהים אינו חלק ממסגרת הגורמים והנגרמים ומחוקי הטבע. אבל אחרי שבררנו שמדובר כאן על גורם שהוא מחוץ לגבולות הזמן והחומר, ושבכח הרוח לגבור על החומר וליצור חומר יש מאין, הבה נקבל את טענתו של דוקינס שהגורם לכל דבר מורכב חייב להיות יותר מורכב ויותר משוכלל. ואפילו הגורם לדבר להיות בעל יכולת להתפתח, או הגורם לכל דבר להכיל אנרגיה מתאימה, צריך להיות גם הוא בעל כח.

יש עוד ראיה להתמדת כח אלהים, ונעסוק בה להלן (עמ´ 14) אחרי שנבאר מהי רוח.

גורמים לא חומריים שולטים ביקום לאורך זמן

כבר הוכחנו לעיל שקיומו של חומר מסוים ביקום סותר את חוקי הטבע, כי ע"פ חוקי הטבע חומר לא יכול להיות קיים אלא אם כן הוא נוצר מחומר ומגורם שקדמו לו. ובעל כרחנו יש משהו על טבעי בעצם הקיום הראשוני. שגורם לקיומו של החומר, הטבע וחוקיו. האם הכלל הזה בהכרח נכון גם לגבי כללים תיאורטיים?

על תקפותם של החוקים התיאורטיים צריך לשאול שתי שאלות: השאלה הראשונה היא האם יש להם קיום עצמאי גם בלי קשר לקיומו של היקום: נניח שאין בריאה ואין חומר ואין יקום. האם עדיין נכון באופן תיאורטי ש 1+1=2? שaxb=bxa? שדרך שתי נקודות תיאורטיות עובר ישר תיאורטי אחד ורק אחד? האם המשפט האחרון של פרמה נכון גם בלי שקיים יקום בפועל? השאלה השניה, החשובה יותר – האם כל החוקים האלה יכולים להיות קיימים בפני עצמם, או שגם הם אינם קיימים אלא מפני שישות חזקה מהם יצרה אותם? האם גם לגביהם, כמו לגבי הקיום החומרי, אנחנו נטריד את עצמנו בשאלה מהי נקודת ההתחלה של חלות החוקים האלה, כלומר: ממתי הם בתוקף ומה גרם להם להתקיים?

כמדומני שכל מתמטיקאי ישיב על השאלה הראשונה בחיוב, ללא הרהור וללא פקפוק. לגבי השאלה השניה – הבה נאמר בשלב זה שעוד אין לנו הוכחה לשום כוון. בינתים אני עוד רואה את האתיאיסט הנצחי נאחז בצפרניו בקרנות מזבח האתיאיזם, ומעלה לו קרבנות בדמות הטענה שלא הוכחתי אלא שהחומר אינו יכול להתקיים בלי גורם קדמון שאינו חומרי שיצר אותו, אבל הבה נקבל מיד האלהים רק את מה שאנחנו באמת מוכרחים, ואח"כ נשלח אותו הביתה (או לעזאזל, לפי הטעם).

אתיאיסט יקר, לו יהי כדבריך. אתה הרי מודה שיש כללים תיאורטיים לא חומריים, והכללים האלה יותר חזקים מהחומר, הם שולטים בחומר שלטון ללא מצרים. הם קיימים בלי החומר, והחומר אינו יכול להיות קיים בלעדיהם אפילו רגע אחד. יתרה מזאת, החומר לעולם לא יוכל להמרות את פיהם ואפילו בדבר קטן. הם שולטים בחומר כיון שהדברים שאינם חומריים יותר חזקים מהחומר. לגבי החוקים האלה – איש לא יבא וישאל את שאלת הבואינג של דוקינס. ברור שהחוקים האלה שולטים בעולם החומר, משוכללים יותר מהחומר, וקיומם חזק יותר מקיומו של החומר. איש אינו שואל מיהו הדבר המשוכלל יותר שיצר אותם. גם אלהים שאנחנו מדברים עליו הוא ישות לא חומרית חזקה לא פחות מהם. למעשה, יותר מהם, כי אלהים יכול גם ליצור את החומר יש מאין. לכן מסתבר שהוא יצר גם את החוקים האלה. (אינני יודע אם נכון להשתמש במלה "יצר", בלשון עבר, כיון שגם הוא וגם הם אינם תלויים בזמן, אולי יותר נכון לנסח שהוא הגורם להם והבסיס הקבוע לקיומם) בין כך ובין כך, כיון שהוא חזק מיתר החוקים התיאורטיים, ברור שהוא, לא פחות מהם, מנהיג את העולם בכל רגע ורגע ולא רק ברגע היצירה.

הדברים הרוחניים קיימים יותר ואמתיים יותר מקיומם של הדברים החומריים. כבר שאלו פילוסופים רבים מנין שהעולם אכן קיים, אולי אינו אלא דמיון (דוקינס עצמו כותב על דבר דומה שאין לו הוכחה נגד). אולי העולם הוא רק אשליה, (ואז אולי גם אין צורך להאמין באלהים שיצר אותו! יש!!! יש אלהים!). נניח לרגע (ולמסקנה גם לא אכפת לי לקבל שבמדה מסוימת זה נכון, כמו שנתאר להלן) שהעולם הוא אכן אשליה:

כדי להסביר את הדבר, (ובשלב זה אני לא מוכיח את דברי, אלא רק ממחיש ומדגים את הדבר שאותו אני רוצה להוכיח), נניח שאני יושב כעת והוגה בעומק בעלילותיו של ארנב כחול ששמו נחום, שעוקב ברגע זה ממש אחרי ג´ירף חום מנומר בלבן ששמו בצלאל, שזומם לשדוד את הבנק המרכזי של הבדספים (מין יצורים אינטלגנטים בעלי ראש עגול ושטוח ו11.34 זרועות). האם נחום, בצלאל והבדספים אכן קיימים? התשובה היא שהם קיימים בדמיוני. הם יצורים תיאורטיים שקיומם מותנה בקיומו של המדמה. יחסית למדמה וחבריו (כלומר: יחסית אלי ואל יתר בני האדם) הם אינם קיימים. באותה מדה עלינו לומר שכיון שאנחנו יצוריו וברואיו של אלהים, שהוא הגורם לקיומנו, יחסי היקום בינינו לבין אלהים הם כמו יחס הקיום ביני לבין בצלאל ונחום. במשוואה בינינו לבין אלהים עובד היחס הזה לטובת אלהים.

יש עולם? האשליה הגדולה של אלהים.

הסופר הנס כריסטיאן אנדרסן, אמר פעם שחיי האדם הם אגדה כתובה בידי האלוהים. יש להוסיף שלא רק חיי האדם, העולם כולו הוא יצירה ספרותית יפהפיה שנכתבה ע"י אלהים.

בקיצור, גם אם נניח שהעולם הוא אכן אשליה, יש לשאול איך קרה שהוא קיים כאשליה. אשליה של מי? מיהו היוצר של העולם כאשליה? קיומו של יוצר כזה מנוגד לחוקי הטבע, כי ע"פ חוקי הטבע לא יכול להופיע שום גורם אם לא יקדם לו הגורם שגרם לו. בעל כרחנו קיים משהו מעבר לחוקי הטבע!

כמובן, אפשר שהכל כולל אני וכולל אלהים הם אשליה שלי, אבל אם כך – אני קיים, ואם כך – מה יצר אותי? וכאן אנו חוזרים להוכחה שהבאנו בתחילת הספר: העובדה שקיים בעולם דבר כלשהו, ואפילו כאשליה, מלמדת שיש גורם ראשוני לקיום העולם, והגורם הזה יותר חזק ויותר קיים מהנגרם. קיומו של הגורם אינו מותנה בקיומו של הנגרם אך קיומו של הנגרם מותנה בקיומו של הגורם. למה כ"כ ברור לכולנו שאני יותר קיים מאשר נחום, בצלאל והבדספים? כיון שאני הגורם לקיומם. גם ברמה שבה הם קיימים, הם אינם קיימים אלא רק כל עוד אני יושב והוגה בהם. מה גרם לקיומו של החומר? האשליה שנקראת חומר והאשליה שנקראת זמן, איננה יכולה להיות קיימת אלא אם כן יצר אותה גורם שאינו חלק ממנה. גורם שיחס הקיום ביניהם הוא כיחס בין קיומי שלי לבין קיומם של נחום, בצלאל והבדספים.

קיומם של החיים ושל התבונה

כאמור לעיל, גם אם נסביר היטב את התהליך הכימי והפיזיקלי היוצר את החיים, נצטרך לענות על השאלה מניין הרוח? איך נוצר יצור חי, ולמעלה מזה: איך תהליך דטרמניסטי יכול להוליד יצור לא דטרמניסטי שחושב בכחות עצמו? ובכלל, מניין מגיעים רצון ותבונה?

כידוע, ישנו זמן מסוים שבו הגוף אולי עדיין שלם לגמרי, אך שום דבר כבר לא יחזיר אותו לחיים. למה? מה הדבר הזה שחסר בו? הפיזיקה והכימיה עוד יכולים לפעול.

בעניין זה נהלתי שיחה עם פרופסור ח´ שהוא מומחה ידוע לביולוגיה. שאלתי אותו האם יש לביולוגיה הסבר לשאלת החיים והוא ענה "הכל כימיה".

שאלתי אותו האם אפשרי שהאדם ייצור גוף חי באופן מלאכותי, תוך שימוש בחומר סינתטי זהה לחומר החי, והוא השיב שא"א כי יש יותר מדי סוגי מולקולות בתא. שאלתי אותו אם באופן עקרוני זה אפשרי והוא השיב שכמדען הוא לא שולל שום אפשרות.

שאלתי אותו אם יש לכימיה הסבר או תשובה לשאלה מהו רצון, מה גורם ליצור חי לפנות ימינה ולא שמאלה, ותשובתו היתה "הכל כימיה".

שאלתי אותו מה מניע את התהליך הכימי והוא השיב שהיצור רואה בצד ימין גרגר אוכל.

שאלתי אותו אם הכימיה יכולה ליצור יצור מלאכותי שיהיה לו רצון משלו, והוא השיב שכמדען הוא לא פוסל שום אפשרות.

אז גם אני נאלץ לא לפסול שום אפשרות, אם התפקיד של האבולוציה הוא לומר שיש אפשרות שהכל נוצר ע"י בירור טבעי, אז האבולוציה עמדה בכך (אם כי בדוחק. האמת היא שיש הרבה קושיות ובעיות בתאוריה הזאת, אבל לצורך העניין נניח לרגע שעם הזמן ילמדו האבולוציוניסטים להסביר גם את כל הדברים שעדיין נראים בלתי סבירים בעליל). כל מה שהמדע הוכיח, וכל מה שהוא מבסס, הוא שאין לפסול את האפשרות. יכריע הקורא האם באמת אין לפסול את האפשרות. אבל אחרי שלא פסלנו, איזו סבה יש לנו להכשיר, מלבד הסבה שאנו מעונינים לומר שהמדע מחזיק את עצמו. ומדוע אתה המדען, שלא מוכן לפסול שום אפשרות, פוסל כ"כ בקלות את האפשרות שגורם מתכנן ותבוני התערב כאן? וכן מדוע אתה פוסל בלי לחשוב פעמיים (ואני מסופק אם הוא חשב פעם אחת) את האפשרות שלא הכל כימיה, ושאין שום הסבר כימי או פיזיקלי לרצון האנושי, כמו גם לרצון של כל יצור חי אחר? ואגב, האם העובדה שאתה סובר שהכל כימיה, גם היא נגרמה כתוצאה מתהליך כימי שגרם לך לחשוב שהכל תהליך כימי שגורם לך לחשוב שהכל כימי?נכון, זה תפקידו של המדען, תפקידו של המדען הוא להסביר את חוקי הטבע, אך מי קבע את חוקי הטבע?

אמיל דה בואה רימו, האיש שהאמין שאפשר להסביר את כל תופעות החיים באמצעות הפיזיקה והכימיה, אמר על התודעה "אין אנו יודעים ולעולם לא נדע". את זה א"א להסביר באמצעים פיזיקליים.

ריצ´רד טיילור, בספרו "מטפיזיקה" (עמ´ 63) כותב: "מכל מקום, בשני דברים על אודות עצמי אני בטוח למדי... הדבר האחד הוא שלעיתים אני שוקל בדעתי לפני שאני מחליט לעשות כך או אחרת. השני הוא שבין אם אני שוקל בדעתי ובין אם לאו, מעשי לעיתים תלויים בי. כמובן, יתכן שכל זה אינו אלא אשליה, אך באותו אופן יתכן שכל תאוריה פילוסופית שהיא, כגון התאוריה הדטרמניסטית, היא שקרית. בכל זאת קשה לי הרבה יותר להטיל ספק כי לעתים אני שוקל בדעתי וכי מעשי לעיתים תלויים בי, מאשר להטיל ספק בתיאוריה פילוסופית כלשהי, לרבות הדטרמניזם. על כן, אם ברצוננו להיות אי-פעם חכמים יותר, שומה עלינו להתאים את התיאוריות שלנו לנתונים ולא לנסות להתאים את הנתונים לתיאוריות...".

וגם אם באמת הכל כימיה, מה גורם לה לפעול דוקא כפי שהיא פועלת? האם באמת אין תבונה מאחורי הכימיה? יקיר שושני, (בקשר לאלהים, עמ´ 60) מתייחס לשאלה האם העובדה שהמדע יודע להסביר באיזה אזור במוח מתנהלת החשיבה, היא ראיה לכך שהחשיבה והתודעה אינן אלא פעילויות כימיות. וכך הוא כותב: "המתאם בין פעולות קוגניטיביות ידועות ואזורים מוגדרים במוח שבהם מתרחשת פעילות פיזיקלית אינו בבחינת הוכחה המאפשרת להסביר את פעילות התודעה וכישוריה באמצעות התהליכים המתרחשים במוח. לכל היותר ניתן לומר שהתהליכים האלה הם תנאי הכרחי, אך לא מספיק, לקיומה של התודעה". כלומר: גלינו באיזה תהליך פיזיקלי משתמשת התודעה כדי לפעול, אך האם הפעילות הזאת היא עצמה התודעה? (וראה עוד בדברינו להלן עמ´22, ושם בארנו שהדבר נכון בכלל, כלפי כל הסבר מדעי: העובדה שהצלחנו להסביר את התהליך אינה מלמדת שאין כוונת מכוון מאחורי התהליך).

על ההשקפה הגורסת שהתהליכים הפיזיקלים מניעים את העולם, ולא יתכן כח שאינו פיזי שיפעל על המציאות הפיזיקלית והכימית. כותב ריצ´רד טיילור בספרו מטאפיזיקה,