נגן הקלרינט של מירון: "אני מנגן ובוכה, בוכה ומנגן, ולא יכול לעצור את ההתרגשות"

"תן קצת יותר אפקט למיקרופון, אני צריך שהצליל יחדור אל תוך הנשמה של כל מי שנמצא ברדיוס של קילומטר", אלו הן המילים המהדהדות שבכל שנה מחדש עוברות על יד אוזניו של הנגן דוד הלר, וגורמות לו לנגן בקלרינט שבידיו במלוא הכוח ובעוצמות מחודשות, כדי לשמח את רבבות עם ישראל שהגיעו למירון, וכדי לחדור אל תוך כל לב יהודי, במטרה להצית את הנקודה העמוקה ביותר שתבעיר את האש בנשמה.

מזה 17 שנה שדוד הלר מגיע בקביעות בל"ג בעומר לבמת המנגנים של מירון. שם הוא נעמד, מוציא את הקלרינט מנרתיקו ופותח בניגונים מלאי שמחה ואושר. "בתחילה, בשנים הראשונות בהן ניגנתי", הוא מספר, "לא היה מישהו מסוים שארגן את זה בצורה ברורה. אז הייתי בא ונעמד על הבמה, ולעתים מנגן במשך כמעט כל היום והלילה, עד שיימצא מישהו אחר שיחליף אותי. לא הייתי מרגיש אז לא את הידיים ולא את הפה. עבדתי כמו על אוטומט. אבל במשך עשר השנים האחרונות יש את אלו שדואגים לסדר את הכל בצורה מאורגנת יותר. אז כל אחד מהנגנים מוזמן מראש בערך לשעתיים או שלוש, בהן הוא משתתף בתזמורת, ואחר כך מחליף אותו נגן אחר".

(צילום: פלאש 90)

ואת ההרגשה, של לעמוד בלב ליבם של המעגלים, כאשר אתה מוקף בטריבונות (פרנצ'ס) בגובה של בערך 20 מדרגות, מתאר הלר כמרגשת עד אין שיעור. "אני משתדל תמיד להיות שם ברגע שההילולא נפתחת", הוא מספר, "אנחנו תמיד פותחים אותה בשיר 'בר יוחאי נמשחת אשריך' והשמחה פשוט פורצת גבולות. אחר כך אנו ממשיכים על פי הסדר לשירים הבאים – 'ואמרתם כה לחי, רבי שמעון בר יוחאי', ואז: 'לכבוד התנא אלוקיי רבי שמעון בר יוחאי'.  וכמובן שלאחר מכן מגיעים ניגוני מירון נוספים – כל מיני הורות מלפני מאה וחמישים שנה, ניגונים מוכרים שמשתמרים מדור לדור, וניגונים של חסידויות מסוימות בזמן שהאדמו"רים שלהם מדליקים את האש".

מידי שעה עגולה, אומר הלר שחוזרים שוב אל "בר יוחאי נמשחת אשריך", ואז שוב את כל השירים על פי הסדר, וחוזר חלילה.

המקום הכי קרוב לעולם התשובה

כאשר הלר חוזר בזיכרונותיו אל הפעם הראשונה בה הוא זכה לעמוד על הבמה במירון, הוא אומר שהכל היה נראה לגמרי שונה מכפי שהוא היום. "בתחילה, לפני 17 שנה, הבמה הייתה מאוד קטנה, בערך בגודל של כמה שולחנות. היו אורגן ותופים ואולי גם גיטרה, וגם אני שניגנתי בקלרינט".

האם אתם, כחברי תזמורת, התאמנתם מראש על הנגינה?

"מה פתאום? אנחנו אף פעם לא מתאמנים. אלו שירים מוכרים מאוד, ואין מי שלא יודע לנגן אותם. אבל מה שכן – זה באמת מאוד-מאוד מאמץ, כי צריך לנגן בכל הכוח. אני זוכר את עצמי בשנים הראשונות, אחרי שעות ארוכות של ניגון, מובל אל אחד הבתים של המושב ופשוט מתמוטט על אחת המיטות ונרדם. אבל גם תוך כדי השינה המשכתי לחלום על הניגונים. הלב שלך פשוט מתפוצץ מהתרגשות".

ומהו הדבר שהכי מרגש אותך בכל האירוע?

"יש הרבה מאוד דברים שמרגשים אותי. אני עומד ומנגן ורואה מול עיניי כל כך הרבה אנשים שמוכרים לי כשהם עומדים ושרים. באחת השנים פגשתי במירון את אחד מידידיי שהתעוור לאחרונה ובכל זאת ראיתי אותו שר ורוקד כשעיניו, שכבר לא רואות, נשואות אל עבר המדורה. אני זוכר שזה היה מצמרר מאוד. במקרה אחר היה יהודי שרקד מולנו, תוך כדי בכי מאוד גדול וסערת רגשות. אחר כך הסביר לי אחד המנגנים בתזמורת שאותו אדם לא זכה לילדים, אבל למרות זאת - במשך שנים על גבי שנים הוא האדם הכי שמח במירון, והוא נמנה על הרקדנים הראשיים בהילולא בל"ג בעומר. אני רואה את כל המראות הללו ולא מסוגל שלא לבכות. אני מנגן ובוכה, בוכה ומנגן, לא מסוגל שלא".

אבל הרגע הגדול ביותר הוא ללא ספק הרגע בו מכינים את הפח על בימת המדורה – פח שמלא בסחבות ספוגות בשמן זית למאור. "אנשים עולים כמו במסוע כדי לשפוך שמן זית ולהזכיר את עצמם ואת בני משפחותיהם. אחר כך הרבי לוקח את לפיד האש ומקרב אותו אל עבר הסחבות הספוגות שמן, הניצוץ נתפס ודקה לאחר מכן כבר אש ולהבה. אי אפשר לתאר את השמחה, מעגלים אינסופיים של ריקודי שמחה שלא מהעולם הזה".

אבל רגע לאחר מכן, כשהמנגינה כבר פורצת, דוד כבר אינו רואה את כל המראות האלו שמסביב. "אני בהתחלה מנגן בעצימת עיניים כי רוצה להתרכז רק בניגון, אחרי כמה דקות אני פוקח את עיניי ואז אני לא כל כך מצליח לזהות את האנשים, אלא בעיקר רואה סביבי שחור ולבן שמתחלפים מידי פעם בצבעים לא מוגדרים. מגיע שלב בו אני בכלל לא מרגיש שאני זה שמנגן את הניגון, אני כאילו יוצא מעצמי ונכנס לעולם אחר. עולם הנגינה".

יום כיפור בפנים, שמחת תורה בחוץ

במהלך הניגונים מציין הלר שהוא מצליח לחוות התעלות מיוחדת. "היו רבים שציינו שעולם הנגינה קרוב מאוד מאוד לעולם התשובה", הוא מציין, "וידוע שעל ידי הנגינה אתה יכול להגיע לדרגות הכי גבוהות ולחזור בתשובה שלמה. ובאמת, בכל פעם במהלך הניגון, עולות בי כל מיני מחשבות על מעשים הצורכים תיקון, ואני לוקח על עצמי לתקן את העבירות הללו ולחזור בתשובה שלמה.

"אנשים כנראה מודעים לחשיבות הגדולה שיש בנגינה מול רבי שמעון, ובכל שנה מחדש חבריי המנגנים ואני מקבלים קוויטעלך עם שמות, כדי להתפלל עליהם. בין ניגון לניגון אנו משתדלים להתפלל על כל השמות הרשומים בהם".

(צילום: פלאש 90)

ומהן התוכניות שלך לשנה זו?

"גם השנה אהיה כמובן על הבמה", הוא משיב בטבעיות, "זו הזכות שלי לשמח את ההמונים שמגיעים לשמוח, ובעזרת ה' אמשיך לעשות זאת כל עוד שאהיה מסוגל. הצדיק ר' ישראל מרוז'ין זיע"א הגדיר את מירון בל"ג בעומר יום כיפור בפנים (במערה) ושמחת תורה בחוץ (בחצר). אני חושב שעל נגני מירון אפשר לומר את אותו הדבר - יום כיפור בפנים (בלב יש התרגשויות ורגשות) ושמחת תורה בחוץ".

והוא גם מוסיף בגילוי לב – "כשאני רואה את השמחה העצומה הזו, אני לא יכול שלא לחשוב על השמחה שעומדת להיות בזמן הגאולה. הלוואי שאזכה גם אז להיות מהמנגנים שיבואו ראשונים לקבל את פניו של משיח צדקנו, במהרה בימינו אמן".