סוד הנישואין: ביקורת בין בני הזוג

החכם באדם הכריז ואמר: "מָוֶת וְחַיִּים - בְּיַד לָשׁוֹן!" (משלי יח, כא). לא ביד היד האוחזת באקדח - נתון המוות, ולא ביד היד האוחזת בתרופת פלא - נתונים החיים. אלא שניהם - ביד הלשון.

אדם המשתמש בלשונו באופן נכון: מחמיא כראוי בזמן, מעודד, משתתף בצער הזולת, ומנסח ביקורת באופן מושכל, יוצר סביבו אווירה נעימה, וממילא חייו וחיי סובביו טובים ומאושרים. אולם, המשתמש בלשונו לעוקצנות ולביקורת חסרת גבולות, ומאידך נמנע מלהחמיא ומלהביע דברי נחמה ועידוד, לשון זו תוביל אותו לחיים מרים כמוות.

יסוד זה נכון לא רק בתקשורת שבין בני הזוג, אלא בכל תקשורת בין אנושית: בין הורים לילדים, בין עובד למעביד, בין שכנים, ואפילו בין שניים שלא הכירו זה את זה עד היום. אולם בין בני זוג, משקלה של הלשון גדול מכולם.

אם נבדוק בעומק את שהתרחש בקרב הזוגות שהגיעו למצב הנורא של גירושין, מה גרם לרובם להתגרש? התשובה המפתיעה תהיה: הלשון! אם השימוש בלשון היה נכון, ברוב המקרים לא הייתה מתפתחת ההתדרדרות במגוון המסלולים שהובילו לגט הכואב.

על פי טבע הבריאה, חייבים להיות חילוקי דעות בין שני בני אדם, שהרי "כשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דעתם שווה" (תנחומא, פנחס, פרשה י), אולם יש לדעת כיצד למתוח ביקורת כאשר הדעות חלוקות וצד אחד חש פגוע.

הכלל הגדול בביקורת הוא: להעביר מסר אודות מה שמפריע, מבלי לבזות ולהשפיל, ומבלי להצית תבערה. וכפי שנפרט להלן.

באותה מידה יש לדעת כיצד לנהל ויכוח. על בני הזוג לזכור בעת שמתעוררת מתיחות ביניהם, שאפילו במלחמות בין מדינות ישנה אמנה בין לאומית כיצד מנהלים מלחמה. קל וחומר בין שני צדדים אוהבים, ולא באויבים. בין בני זוג שבחרו לחיות יחד בהרמוניה זוגית, ולא באיבה הדדית. ובסך הכל מדובר בויכוח, לא במלחמה.

התנהלות בני הזוג צריכה להיות מתוך מכובדות עצמית גם בעת ויכוח, ולא כאותם שכלפי אחרים נראים מכובדים ומתנהגים במכובדות גם בעת חילוקי דעות עם מכריהם, ואילו בבית, בינם בין עצמם, התנהגותם ירודה בטון קולני וצעקני, בדיבור בוטה ולעגני, ובגישה הדדית מזלזלת.

רבותינו ז"ל למדו מהכהן הגדול שהיה נכנס אל הקודש עם שבעים ושנים פעמונים, משום דרך ארץ, כדי להכריז על ביאתו קודם כניסתו, שלא יכנס האדם לביתו בפתאומיות. 

ולכאורה, איך אפשר ללמוד מהנהגת בית-המקדש לביתו הפרטי של האדם? אותה שאלה עומדת בעניין השולחן שהאדם סועד עליו, וחז"ל מדמים אותו למזבח שבבית המקדש (ברכות נה ע"א). והדבר אינו מובן לכאורה, מה פשר הדמיון ביניהם?

אולם רואים בדברי חז״ל שהתייחסותם לבית היא כאל בית-המקדש, ולשולחן כאל מזבח, וזאת משום שהם ז"ל ראו את העולם במבט האמיתי, וראו את המשמעות הרוחנית הקיימת בביתו של כל יהודי ובשולחנו. הבית שבו חי היהודי ועובד את ה' הוא בבחינת בית המקדש שבו עם ישראל עבד את ה', והשולחן עליו אוכל היהודי את מזונו לעכלו בגופו למען יהיה לו כוח לעבודת ה', הוא בבחינת המזבח המעכל את בשר הזבח בבית המקדש.

ומעתה, ישאל הבעל את עצמו והאשה את עצמה: "אילו הייתי עכשיו בבית המקדש או אפילו בבית כנסת, האם הייתי מגביה את קולי ואומר את כל ה"פנינים" העולים בדעתי בעת ויכוח? והרי ביתי – בית המקדש הוא!"   

ובפרט כשיש ילדים בבית המעתיקים כל פרט בהתנהגות הורית. על ההורה לחוש ליד ילדיו כאורח בעת סעודת החתונה, כאשר המצלמה מופנית אל עבר שולחנו. עד כמה הוא נזהר בהבעת פניו, בטון ותוכן דיבורו, ואפילו בצורת אכילתו.

בשבוע הבא נביא אי"ה עצות מעשיות במתיחת ביקורת בין בני זוג.

את הספר 'המדריך המלא לנישואין מאושרים' של הרב זמיר כהן אפשר להשיג בחנויות המובחרות ובהידברות שופס.