איך נפטרים מהחרדות שהורסות לי את החיים? הטור של הרבנית חגית אמאייב

שאלה לרבנית, אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי! אני סובלת מפחדים ומחרדות, ומרגישה שזה הורס לי את החיים. אני מפחדת שיקרה לי או לבני המשפחה שלי משהו רע, אני דואגת מהמון דברים, ואין לי מנוחה! אני יכולה לשבת סתם ככה ופתאום עולה לי איזושהי מחשבה לראש – ופתאום הדופק מהיר, אני מרגישה מסוחררת, אפילו עולה בי בחילה ועוד כל מיני תחושות מעיקות שמוציאות לי את הטעם מהחיים. אני לא יכולה להמשיך לחיות ככה, זה נורא ואיום! בבקשה תני לי כיוון איך לצאת מזה.

* * *

אישה יקרה, אני קוראת את תיאור דבריך, וליבי איתך. לצערי ולשמחתי אני יכולה להבין את הקושי הגדול שאת חווה. לצערי – כי גם אני התמודדתי (ולעיתים חוזרת ומתמודדת) במשך תקופות מסוימות בחיי עם האתגרים שמזמנים הפחדים, התקפי החרדה והמחשבות הטורדניות. לשמחתי – כי זה הביא אותי למצב בו החלטתי שאני עוזרת לעצמי, ויהי מה, על מנת לא לחיות בתוך מעגל האימים הזה. ההתנסות הזאת אף גרמה לי, כאשת מקצוע, לראות את מי שעומד מולי באור אחר, בצורה אנושית יותר ובעיקר נטולת שיפוטיות.

אני שומעת לא אחת נשים שמדברות ומספרות על חברה, או על אדם קרוב שסובל מחרדות ודיכאון, והמילים שחוזרות על עצמן לעיתים קרובות הן: "היא סתם פחדנית, אין לה שום סיבה לדאגה", או "הוא בטוח 'עושה את עצמו'... לא יכול להיות שזה עד כדי כך", ועוד כהנה וכהנה אמירות למיניהן.

אמירות שכאלה מלמדות שאדם שמשקיף מבחוץ, ולא טעם מטעמה המר של החוויה הקשה הקרויה "חרדה", לא יכול להבין עד כמה ההתמודדות הזאת מבעיתה ומאיימת. על כך ניתן לומר בפשטות: "פחד מוות".

יש לציין שחרדות כמעט תמיד מופיעות ביחד עם ידידן הטוב – הדיכאון. הסיבה לכך היא שכאשר האדם חווה טלטלה והגוף, כמו גם הנפש, נכנסים למצב טראומתי, ממילא צפות ועולות תחושות דכדוך כבדות ומעיקות.

לא בכדי חוזר ומדגיש רבי נחמן מברסלב את הצורך הקיומי להיות בשמחה, שהרי כשאדם שמח, הוא מסוגל להתגבר על מכשולי החיים בקלות רבה יותר מאשר אדם שמתבוסס במעין מרה שחורה דביקה ומייאשת. אבל איך מגיעים לכך?

לעניות דעתי, החלק החשוב ביותר שיכול להוביל שינוי במצב שכזה, הוא הרגע בו אני מחליטה באמת ובתמים, ובעיקר ללא תירוצים על גבי תירוצים, לטפל בבעיה. להחליט ששום דבר בעולם לא יכול למנוע ממני לעזור לעצמי, חוץ ממני.

ובמה דברים אמורים? פנו אלי אנשים ונשים ששאלו מה לעשות עם הבעיות מהן הם סובלים, כשחלקם אומרים שניסו "הכל"... כשאני שואלת האם הלכו לקבל עזרה מקצועית, בד"כ התשובה היא "אין לי כסף לטיפול", "הלכנו פעם אחת וזה לא הסתדר", או "קראנו ספרים בנושא", וכדומה. בשלב זה אני דואגת להבהיר ש"אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", כי אדם שמצוי בתוך בור כזה או אחר, חייב עזרה ממישהו חיצוני שיושיט יד לעזרה.

יתרה מכך, מי שטוען ש"אין לי זמן" או "אין לי כסף" וכו', בסה"כ מספר לעצמו סיפורים שמאפשרים לו לא לקחת אחריות על חייו, ותירוצים שכאלה מוכיחים שהוא לא באמת רוצה לצאת מן המיצר בו הוא נתון.

מופרך עד כמה שזה ישמע, חשוב שנדע שגם חוליים, מחשבות או רגשות שליליים, משרתים איזשהו צורך פנימי עמוק ולא מודע של נפש האדם. ואביא דוגמה לעניין.

ישנו אדם צעיר וחולני שמגיע בכל מספר ימים לבתי רפואה, כשבכל פעם צץ בגופו חולי חדש. את רוב זמנו הוא "מבלה" על מיטת בית החולים. אחיות בית החולים שכבר רגילות לנוכחותו של האיש, מטפלות בו במסירות ובעקביות. בשלב מסוים הוחלט לשלוח גם פסיכיאטר, שיתן חוות דעת בנוגע לתופעה.

עד מהרה התברר שהאיש גדל לתוך מציאות חיים מורכבת למדי, ובעצם פיתח מחלות פסיכוסומאטיות, שגורמות לו להתאשפז, ובכך בעצם לקבל את היחס האנושי לו הוא כ"כ משווע.

מחלה פסיכוסומאטית היא מחלה שבאה לידי ביטוי בגוף, אך מקורה נובע מקשיים נפשיים ורגשיים. לאחר טיפול מתאים החלים האיש, והפסיק לפקוד את המסדרונות של קופות ובתי החולים.

וחזרה לענייננו, חשוב שנדע שקבלת עזרה מקצועית אין משמעותה לרוץ לפסיכיאטרים, משום  שקיימות שיטות טיפול רבות ושונות שיכולות לעזור לנו לצאת מהביצה הטובענית אליה שקענו. שיטה מצוינת ומוכחת לטיפול בחרדות היא שיטת פסיכותרפיה הנקראת – CBT (Cognitive behavioral therapy– טיפול התנהגותי קוגניטיבי). כמו כן ישנן שיטות עדינות רבות לטיפול והעצמה רגשית, ששווה לבדוק ולבחון – עד למציאת המענה המתאים ביותר. לא התחברנו למטפלת או לשיטה מסוימת? לא נורא... נחפש משהו אחר, עד שנמצא את שיטת הטיפול או המטפלת המתאימה לנו ביותר.

מה שבטוח הוא, שבדור התחרותי והלחוץ בו אנו חיים, עלינו לזכור את ציווי הבורא שקורא לנו: "ונִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" (דברים ד'). וישנה קושיה על הפסוק, כי מדוע לא נכתב: "ונשמרתם מאוד לגופכם ולנפשותיכם", אלא מצוינת דווקא השמירה על נפש האדם?

התשובה היא שכאשר כואב הגוף, מיד רצים כולנו לקבלת טיפול רפואי. אולם כשכואבת הנפש ומתחננת לעזרה, מעדיפים אנו לטמון ראשנו בחול ולא להודות שישנה בעיה, כי הודאה בבעיה מחייבת אותנו להתעמת ולהתמודד איתה. בעיקר כשאף אחד לא רוצה לחשוב שאולי ישנו חולי כזה או אחר בנפשו. אז יש לדעת שכולנו חולים בנפשנו! אחרת לא היינו מצווים לתקן את מחשבותינו ומידותינו הרעות, שנובעות מפגמי הנפש, אותה נשלחנו לתקן בזה העולם.

אומר הרמב"ם "נפש בריאה בגוף בריא" – כלומר בריאות הגוף והנפש זוהי יחידה אחת שלא ניתנת להפרדה, ולכן הטיפול בנפש המיוסרת חשוב באותה מידה, ואולי אף יותר, מטיפול בחוליי הגוף. וכאמור, כל סיבה או תירוץ לכך שאיננו מטפלים המועקות הנפש, מובילים אותנו לחיי אומללות ולהחמצה של מטרת חיינו ושליחותנו בזה העולם.

ולכן אני ממליצה לכל מי שרוצה לזכות בחיים של בריאות, שמחה, רוגע ויישוב הדעת, להשפיל את הגאווה הסרוחה שמספרת שאצלנו "הכל בסדר" (גם מה שרחוק מאוד מלהיות בסדר), ולגשת לטפל בעצמה על מנת לקחת אחריות על חייה, וכל אדם שבאמת משתדל ומתייגע כדי לעזור לעצמו, משמיים מסייעים לו! ואין זמן טוב יותר להחליט ולפעול מאשר ברגע זה ממש.

ברכה והצלחה בכל מכל כל,

חגית אמאייב.

חגית אמאייב הנה יועצת בכירה מטעם מחלקת שלום בית בהידברות. לפניות למחלקה - 073-222-1310 או במייל shimonb@htv.co.il

לרכישת הספר וקלפי הטיפול של הרבנית חגית אמאייב בהידברות שופס, לחצו כאן.