עצמאות או חירות: מה העם היהודי צריך באמת?

"יום העצמאות", הינו מושג מפורסם וידוע בכל מדינה ריבונית. אין לך עם ואומה בעולם כולו, שאינם שואפים לעצמאות, דהיינו, לשלטון עצמי מלא, כלומר: אוטונומיה תרבותית וטריטוריאלית, הכוללת: מערכת שלטון [בדרך כלל ע"י בחירות] על פי מערכת חוקים עצמית המותאמת למנהיגים ומסורת אותנטיים, תוך שליטה בלעדית על חבל ארץ בתוך גבולות ידועים ומוסכמים, כמדינה עצמאית וּמוּכרת בעולם.

הדבר המסמל את ההכרה של מדינה אחת ברעותה הוא הצבת "שגרירות" בתחומה: מציאות המאפשרת קשר של הִדברות הדדית. בזה תולה המדינה שבה מוצבת השגרירות של חברתה את בטחונה, ביציבות יחסי השלום ביניהן.

אמנם, בעולם המודרני, רוב ככל העמים השיגו "עצמאות" זו, ואף מחוברים לארגון הבינלאומי הנקרא: "ארגון האומות המאוחדות" [האו"ם], שמיוסד על בסיס של הסכמה לקיום עצמאי של כל אחת מהמדינות החברות בו, והמאפשר מיסוד של מערכת חוקים בין-לאומית מוסכמת – למען השכנת הסדר בעולם, על בסיס של שלום. ואכן, הגיע העולם המודרני להצלחה בעניין זה, במידת מה. אלא שאסור לשכוח, שלכל מדינה עצמאית עדיין יש תלות בדעת חברותיה, וכל שכן, במעצמות הכלכליות והצבאיות הקיימות בעולם, ולכן למעשה, עצמאותן בעצם אינה מוחלטת; ואפילו המעצמה הגדולה שבתבל – אינה באמת "בת-חורין".

אם נתבונן, נבחין בכך שכל מטרת ה"עצמאות" היא: לאפשר התגשמות רצונות ושאיפות גשמיים, כלומר: תאוות הלב של כל אחד מהעמים – כל אחד על פי "תרבותו" והרגליו. אלא שמטבע היותו, האדם מורכב גם מחלק רוחני, המוליד לאדם – כפרט, ולעם – ככלל, את הצורך בהנאות רוחניות. כדי לתת מענה לצורך זה – ממציאה לה כל חברה "תרבות" משלה, הכוללת אירועים הקשורים לרוחניות, והקרויים "חגים", על פי כושר ההמצאה והדמיון הטובים של מייסדיה ומנהיגיה, כאשר מטרת כל אלה אינה אלא השלמת תמונה של חיים מלאים בעולם הזה, שיעוררו וימלאו גם את הנאת הרגש האנושי והסיפוק רוחני, כגון: "יום העצמאות", "יום האם", "יום האב" וכדו' [ואין צריך לומר, שקיום הערך העליון של כיבוד ההורים יום או יומיים בשנה, הוא מגוחך ביותר, שלא לדבר על הקדשת "יום זיכרון" אחד בשנה, לשם חגיגת זכר הקורבנות של מלחמותיהם – בבתי קרקסיות, בגנים הלאומיים – במאכל, במשתה ובהוללות, או בטיולים משמחים בחיק הטבע].

להבדיל מה"עצמאות" האוטונומית והטריטוריאלית, כשאר אומות העולם בעלות הריבונות העצמית, שזכה בה עם-ישראל מחדש, בחסדי השם יתברך, ביום ה' באייר ה'תש"ח, עם הקמת "מדינת ישראל", לאחר כמעט אלפיים שנות גלות, מצוקה וייסורים, ולאחר השואה האיומה באירופה, שבה אבד כשליש מהעם היהודי רח"ל ע"י צוררים ימש"ו, מיוחד עם ישראל מכל אומות העולם, שזכה ליֵשות שונה בתכלית משאר אומות העולם, שעליה שמר גם במצבים הקשים ביותר, ומאידך, שמרה היא עליו – לאורך כל ההיסטוריה שלא ייטמע בין העמים, למרות אורך הגלות, ועל אף היותו מפוזר ומפורד, רדוף, מוכה, שׂנוי, בזוי מגורש, מטולטל, מושמד וּללא עצמאות מדינית. ישות זו, שרק עם ישראל זכה בה, קרויה: "חירות". כלומר: על אף היותו חסר עצמאות מדינית – היה "בן-חורין".

"חירות" זו זכתה להערכה רבה מצד אומות העולם ומנהיגיה, על אף שנאתם אותנו, וכבר אמר-כתב על זה גדול הסופרים הרוסיים – לב טולסטוי, בזו הלשון (תרגום מרוסית):

"היהודי הוא אותו יצור עלוב [הערה: כאן ניכרת "אהבתו" לעם ישראל], שהורד מאש התמיד הבוערת בשמים, והאיר בה את העולם כולו. הוא המקור, האביב, והמעיין; ממנו שאבו שאר האומות כולן את אמונותיהן ואת דתיהן. היהודי הוא החלוץ לפני המחנה בראשה של "החירות". היהודי הוא החלוץ לפני המחנה בראשה של התרבות האנושית. היהודי הוא סמל הנצחיות", ע"כ.

כאן המקום להעיר, שאף על פי שלב טולסטוי הוא אדם חכם [חכמה בגויים תאמין (איכה רבה פרשה ב')] – אין תורת ישראל זקוקה, ח"ו, להסכמתו או לאישורו. אלא, שחכמתו הביאה אותו להבנה הנשגבה הזו, ובעל כורחו הודה במציאות.

 ב"חירות" זו זכינו – אנו, "עם ישראל" הקדוש והמיוחד והנעלה, בזכות אבותינו הקדושים: אברהם יצחק ויעקב, ב"מעמד הר-סיני", עם קבלת התורה הקדושהמבורא העולם יתברך, בכבודו ובעצמו.

המעניין ב"חירות" זו הוא, כפי שהגדירו חז"ל במסכת אבות (ו' ב'), וז"ל: שאין לך בן-חורין – אלא מי שעוסק בתלמוד תורה, עכ"ל; וכפי שכתב משוררנו הלאומי – ר' יהודה הלוי ע"ה: "עבדי זמן – עבדי עבדים הם, עבד ה' – הוא לבד חופשי", ע"כ. כלומר: לימוד התורה וקיום מצוותיה הוא התנאי הבלעדי לזכייה ב"חירות" זו; ורק קיום התנאי הזה אִפשֵׁר לעם ישראל לשרוד את התופת של הגלות הארוכה והמרה, כפי שהוכיחה ההיסטוריה, ואין צריך לומר, שכל הפורשִׁיִם מהדבקות ב"חירות" זו – נטמעו בין הגויים ואין זכר למציאותם.

מתוך האמור לעיל מוכח, שניתן לחיות במדינה עצמאית – תוך אוטונומיה תרבותית וטריטוריאלית, כאמור, ולזכות למערכת שלטון על פי מערכת חוקים עצמית, אך ללא "חירות", והמציאות במדינת ישראל מוכיחה זאת: שהרי בכל עבר מתנוססים שלטים בלשונות עמים זרים, אופנות הלבוש מיוסדות על חיקוי עמי-העולם ותרבויותיהם, עד שבמקרים רבים, כבר קשה להבדיל בין מבקרים זרים לבין בני עמנו.

בנוסף, על אף ה"עצמאות" המדומה בה אנו חיים, העובדה שאנו תלויים במידה רבה בדעת-הקהל העולמית, בחסדי אומות העולם, וכל שכן – המעצמות שביניהן: הן מבחינה כלכלית, הן מבחינה צבאית והן מבחינה מדינית – אינה מאפשרת לנו לפעול לביטחוננו באופן חופשי [עד שאפילו שוטרים וחיילים חוששים להפעיל את נשקם נגד תוקפים, ולא אחת איבדו חייהם בשל כך] – מציאות המעידה כאלף עדים, שעדיין לא זכינו מחדש ל"חירות אמִתית".

ההיסטוריה מעידה, שלמרות היותנו עם קטן שבעמים, בזמן מלכי-ישראל הדגולים: דוד ושלמה ע"ה, כאשר עם ישראל שכן בטח על אדמתו – מעבר לשגשוג הכלכלי, מתאר דוד המלך ע"ה את המצב המדיני (תהלים י"ח מ"ד-מ"ה): "עַם לֹא-יָדַעְתִּי יַֽעַבְדֽוּנִי: לְשֵׁמַֽע אֹזֶן יִשָּׁמְעוּלִי", ע"כ. וכפי שמתואר בנביא (מלכים א', י' כ"ג-כ"ד): וַיִּגְדַּל֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה מִכֹּ֖ל מַלְכֵ֣י הָאָ֑רֶץ לְעֹ֖שֶׁר וּלְחָכְמָֽה: וְכָ֨ל-הָאָ֔רֶץ מְבַקְשִׁ֖ים אֶת-פְּנֵ֣י שְׁלֹמֹ֑ה לִשְׁמֹ֙עַ֙ אֶת-חָכְמָת֔וֹ אֲשֶׁר-נָתַ֥ן אֱלֹקִ֖ים בְּלִבּֽוֹ", ע"כ. כך שלכל הדעות היווה עם ישראל את "המעצמה האדירה שבתבל", שכל אומות העולם חרדו מהתגרות בו, על אף היותנו עם קטן בעולם, מבחינה מספרית.

השאלה העולה מאליה, בעקבות הנתונים דלעיל, היא: מה ההבדל בין תקופת מלכי ישראל האמורים, לבין התקופה בה אנו חיים היום?

התשובה היא: ה"שגרירות" שהיתה מוצבת בארץ ישראל, בזמנם, ושבעוונותינו הרבים, חרבה, ומאז ועד היום טרם נבנתה מחדש. שגרירות זו אינה אלא משכן העדות, או בית המקדש, שהחליף אותו, שבו היתה "השראת שכינתו של בורא העולם יתברך שמו", וכמאמר הנביא זכריה (ד' ו'): "לֹ֤א בְחַ֙יִל֙ וְלֹ֣א בְכֹ֔חַ כִּ֣י אִם־בְּרוּחִ֔י אָמַ֖ר ה' צְ-בָאֽוֹת", המתאפשרת רק כאשר עם ישראל מקיים את חוקי תורתנו הקדושה ואת מצוותיה, ככתוב (דברים כ"ח, א', ט'-י'): (א) "וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמַע֙ בְּקוֹל֙ ה' אֱלֹקֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם וּנְתָ֨נְךָ֜ ה' אֱלֹקֶ֙יךָ֙ עֶלְי֔וֹן עַ֖ל כָּל־גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ": (ט) "יְקִֽימְךָ֙ ה' לוֹ֙ לְעַ֣ם קָד֔וֹשׁ כַּאֲשֶׁ֖ר נִֽשְׁבַּֽע־לָ֑ךְ כִּ֣י תִשְׁמֹ֗ר אֶת־מִצְוֹת֙ ה' אֱלֹקֶ֔יךָ וְהָלַכְתָּ֖ בִּדְרָכָֽיו: (י) וְרָאוּ֙ כָּל־עַמֵּ֣י הָאָ֔רֶץ כִּ֛י שֵׁ֥ם ה' נִקְרָ֣א עָלֶ֑יךָ וְיָֽרְא֖וּ מִמֶּֽךָּ", ע"כ.

זאת ה"חירות" האמִתית, ולזו אנו שואפים ומייחלים, והדבר תלוי רק בנו. אלא, שמחמת אי קיום חוקות התורה ומשפטיה כראוי – חָרַב בית מקדשנו, חֶרֶב עברה בארצנו וגלינו מעל אדמתנו. ועל אף העובדה שחלק מעם ישראל כבר שב לארצו – עדיין לא נבנה "בית-המקדש" מחדש, בעוונותינו, ולא זכינו להשראת השכינה בתוכנו כבזמנם של "מלכי ישראל" האמורים. וכבר אמרו חז"ל (תלמוד ירושלמי יומא פ"א ה"א), וז"ל: כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו – כאילו נחרב בימיו, עכ"ל.

לשמחתנו, גל התשובה המציף את העולם היהודי, בכל מקומות מושבותיו, ובפרט בארץ הקודש – מוכיח שעם ישראל חי וחיו יחיה. יהי רצון שנזכה לראות בשִׁיבת ציון – הרוחנית והפיסית כאחד – ובהתגשמות דברי הנביא יואל (פרק ד' פס' י"ח-כ'): (יח) וְהָיָה֩ בַיּ֨וֹם הַה֜וּא יִטְּפ֧וּ הֶהָרִ֣ים עָסִ֗יס וְהַגְּבָעוֹת֙ תֵּלַ֣כְנָה חָלָ֔ב וְכָל־אֲפִיקֵ֥י יְהוּדָ֖ה יֵ֣לְכוּ מָ֑יִם וּמַעְיָ֗ן מִבֵּ֤ית ה' יֵצֵ֔א וְהִשְׁקָ֖ה אֶת־נַ֥חַל הַשִּׁטִּֽים: (יט) מִצְרַ֙יִם֙ לִשְׁמָמָ֣ה תִֽהְיֶ֔ה וֶאֱד֕וֹם לְמִדְבַּ֥ר שְׁמָמָ֖ה תִּֽהְיֶ֑ה מֵֽחֲמַס֙ בְּנֵ֣י יְהוּדָ֔ה אֲשֶׁר־שָׁפְכ֥וּ דָם־נָקִ֖יא בְּאַרְצָֽם: (כ) וִיהוּדָ֖ה לְעוֹלָ֣ם תֵּשֵׁ֑ב וִירוּשָׁלִַ֖ם לְד֥וֹר וָדֽוֹר", במהרה בימינו, אמן ואמן.