אלוקים, מה אני בעצם מבקשת ממך? לרוב אני עצמי לא מבינה

אלוקים,

אומרים שלא לומר "רע לי", כי אז אתה אומר: "זה רע בעיניך? אני אראה לך מה זה רע!" (ח"ו  כמובן...).

אבל טוב לי? לא! לתחושה הזאת של לב אכול, של כאב מטורף שלא נותן לי לעמוד על הרגליים, לא קוראים טוב! בפירוש לא! כואב לי! כואב לי! כואב לי!

"אל תבטחו בנדיבים, בבן אדם שאין לו תשועה". נכון, כי לא תמיד אנשים פה, הם לא תמיד זמינים... לא תמיד יש להם זמן, סבלנות, כח...

וגם לי אין! אני מרגישה אבודה. אני מרגישה שאין לי מקום בעולם הזה שבראת, שהוא נפלא – ואני לא מצליחה לראות את זה. לא בגלל שאני עוצמת עיניים, אלא בגלל הכאב, הכאב הזה שמשתק, שלא נותן לי לנשום. ולא, אני לא צריכה שתראה לי מה זה כאב. כואב לי גם ככה.

אני רק רוצה ש... שמה? שתדע? אתה הרי יודע הכל. שתבין? אתה יצרת את הבעיות ואת הפתרונות. אתה היצרן והבורא הכל יכול. והמבין אל כל מעשינו ומחשבותינו ורגשותינו. אז מה אני רוצה? שתקשיב? אתה השומע והמקשיב. גם אם זה ממש ממש בשקט. גם אם זה ממש ממש באלם. גם אם זה לא נשמע.

אז מה אני רוצה? שיהיה טוב? יכול להיות שהטוב האינסופי עצמו יעשה משהו שהוא לא טוב?

לרוב, אני עצמי לא מבינה.

אולי שתרפא את הכאב המייסר, המתעצם, השורף. כל כך שורף, כל כך כואב!

שתחזיק אותי. כי אני נופלת, וקטנה, ושבורה. כל כך קטנה ושבורה. ושבירה. וסדוקה. והלב שלי... הוא שותת דם. מגוחך? מוגזם? אתה יודע שלא. שנינו יודעים. רק אנחנו יודעים עד כמה. ואתה יותר ממני.

"אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום". להכל יש מקום. ושעה. ומשמעות. וחשיבות.                  אז איפה המקום שלי, אבא? מתי השעון יגיע אלי? מה המשמעות, התכלית? ומה... מה החשיבות? יש מה לעשות עם שברי כלים? עם פכים קטנים? עם כוסות רוח למת? מה החשיבות... שלי?

אומרים שדמעות הן תפילות שנשפכות כשנגמרות המילים. ומה עושים כשגם הן יבשו מזמן?

מתלוננת מידי? כנראה. אבל למי אתלונן, אם לא לך? היחיד שיכול להבין, להקשיב ולעזור.

אני בסך הכול רוצה לדעת שיש לי מקום. המקום שלי, שאף אחד לא יכול לקחת לי, כי הוא שלי. וברור ש"אין אדם נוגע במוכן לחברו". אז איפה מה שמוכן לי?

חוסר באמונה? אני מקווה שלא. אבל זה קשה. אני רוצה לדעת שהמקום שלי. שלי, הקטנה. המקום שאני כל כך מרגישה צורך בו, שלא ייקחו לי אותו. שאשאר מה שהייתי תמיד. בלי איומים ובלי צל שמעיב עלי, כי אני קטנה, ונמוכה, ומפחדת. מפחדת מכולם. וכל כך צריכה חיבוק...

אני לא רוצה ליפול. אני לא רוצה להתרסק.

הבת הקטנה והמפחדת שלך, שרק רוצה אושר. שלא רוצה לבכות דמעות של עצב.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.