מיוחד: חולי סרטן סופני שהחלימו – ושרדו כדי לספר

שני חולי סרטן סופני, שקיבלו מהרופאים תחזית קודרת ביותר ביחס לאורך החיים שנותר להם, מספרים לאתר ynet על גילוי המחלה, על אופן ההחלמה ועל התובנות. סיפורים מעוררי תקווה והשראה.

כשהיתה ויקי לפלמן, 54, בגיל 19, היא גילתה שהיא חולה בסרטן סופני. המחלה היתה בשלב 4, השלב האחרון של המחלה, שמשמעותו שהסרטן התפשט ושלח גרורות למקומות נוספים בגוף, כך שלמעשה, נותרו לה רק כשלושה חודשים לחיות, לדבריהם.

35 שנים חלפו מאז. לפלמן היא אישה בריאה, מלאת אנרגיה ואופטימית. ב-30 השנים האחרונות היא עוסקת בטיפול באמצעות תנועה ואיזון גוף-נפש. בשנה האחרונה היא מלמדת במרכז אלמה לאיזון גוף-נפש-רוח, בבעלותה. קודם לכן היא ניהלה במשך עשר שנים את המחלקה לאיזון גוף-נפש במכללת רידמן, ובשנתיים האחרונות היא גם מנהלת את ”נקודת מפנה”, עמותה לרפואה משולבת וחקר הסרטן, בשיתוף עם ד"ר שחר לב-ארי. העמותה מציעה לחולי סרטן קורסים המיועדים לקדם גישה פעילה בהתמודדות עם המחלה.

לפלמן מאמינה ששום דבר בחיים לא מתרחש במקרה. ”לפני שחליתי, הייתי במצב נפשי קשה”, היא מספרת. ”הרגשתי לכודה בדרך חיים שלא בחרתי, וחשתי שאיני יכולה עוד להמשיך כך. היום ברור לי שהמצב הזה תרם להתפרצות המחלה ולהתפשטות המהירה שלה”.

ויקי החלה לקבל כימותרפיה וטיפולים קונבנציונליים נוספים, אך בו זמנית פתחה בתהליך ריפוי משלה. ”מה שעזר לי יותר מכל היה טיפול בגישת ביו-אנרגיה, שרואה בסרטן תסמין למצב כללי רחב הרבה יותר: פיזי, רגשי ורוחני. עברתי מסע אל הרגשות שבגופי, מסע שבמהלכו התקלפו אט-אט שכבות של טראומה, עצב, כעס ותסכול". היא חיפשה דרכים להביע את רגשותיה. מאחר שאהבה ריקוד, רצתה לעשות זאת באמצעות מחול, אך בשל חולשת גופה היא התחילה לנגן על פסנתר. מאוחר יותר, כשהתחזקה, היא נרשמה לאקדמיה למוזיקה ולמחול, ועסקה בריקוד, בתנועה, בתיאטרון ובמוזיקה.

שלוש וחצי שנים לאחר שהוגדרה כחולה סופנית פתחה לפלמן דף חדש. השלב הבא בתהליך ההבראה היה הגשמת חלומות. מאז היא ממשיכה לרקוד לעבר החיים. "כשהרופאים בישרו לי שאני חולה בסרטן, הם אמרו לי שהמצב שלי מוגדר כשלב 4. שלב 5 איננו קיים. למטופליי אני אומרת שהשלב החמישי הוא לרקוד עם החיים", היא אומרת.

את החוויה והתובנות האישיות שלה מהמחלה ומהדרך להחלמה ולאחריה היא מעניקה כיום למטופליה. "ההבראה שלי הייתה תהליך עמוק, שאיפשר לי לגדול ולהתפתח ולעזור לאחרים. זה היה שווה הרבה פחות אם זה היה רק תהליך ההבראה שלי. המוטו שלי, שאני משננת גם למטופליי, הוא: בואו נעבור מפסיביות לאקטיביות – ממצב של קורבן למצב של יוצר ושותף למצב”.

רועי דגן: "יש לי הסכם עם הסרטן. אני מצחיק אותו והוא עוזב אותי בשקט"

”אני מצטער לומר לך זאת: יש לך גידול סרטני בלבלב”, בישר הרופא בבית החולים לרועי דגן (62) לפני שש שנים, תוך שהוא מעיין בתוצאות הביופסיה שלו. שקט מוחלט השתרר בחדר. דגן היה בהלם מוחלט. "מה לי ולסרטן?", הוא חשב. "אני, שמקפיד על פעילות ספורטיבית מדי יום ועל תזונה בריאה ומעולם עד אז לא חליתי במחלה רצינית. מה לי ולכל הסרט הזה?"

על פי הסטטיסטיקות הרפואיות, סיכויי ההחלמה מסרטן הלבלב נמוכים ביותר. הגידול שהתגלה אצל דגן נחשב לקטלני במיוחד.

שניות ארוכות חלפו בטרם חלחל המידע המפתיע והקשה הזה לתודעתו. הוא יצא המום מחדרו של הרופא, פנה לחדר שבו אושפז במחלקה, סגר את הדלת, כיבה את האור והתיישב על המיטה. אבל מהר מאוד הוא התעשת. 16 שנים קודם לכן הוא עשה תפנית חדה בחייו והפך מעורך דין קרייריסטי ואיש עסקים בינלאומי שהתגורר בניו יורק והרוויח הרבה מאוד כסף, למאמן אישי המתמקד בצמיחת התודעה ומרצה על הומור. עכשיו, ברגע האמת, החליט שלמרות פחד המוות והשיתוק שהשתלטו עליו, הוא לא יברח להכחשה או להדחקה. "באותו הרגע עשיתי מדיטציה, ואט-אט פסק זרם המחשבות, ושלווה עמוקה נחתה עלי", הוא מספר. "בתודעתי צפה ועלתה אפשרות אחרת, שאני לא חייב בעצם למות. שגם המוות הוא עניין של בחירה, ושהוא אינו הכרחי, לפחות בשלב זה של חיי".

כשיצא ממצב המדיטציה, הייתה הרגשתו קלה יותר. בהחלטה של רגע הוא פשט את פיג’מת בית החולים, לבש את בגדיו, עלה על הקטנוע שלו שחנה מחוץ לבניין והצטרף לאימון ספינינג בקאנטרי קלאב שבו נהג להתאמן. "רציתי להוכיח לעצמי שאני עדיין יכול לעבור אימון במאמץ גבוה ושהחיים נמשכים כרגיל. שאני לא מת".

אחרי הניתוח שעבר בהצלחה ולאחר סדרת טיפולים כימותרפיים התאושש דגן באופן מדהים ובמשך שנתיים ניהל אורח חיים כמעט רגיל, כולל פעילות ספורטיבית יומית. בתום שנתיים גילתה בדיקה שגרתית גרורות סרטניות בריאות, ומצבו הוגדר כ"שלב 4". "מעבר להלם הראשוני חוויתי אכזבה עמוקה ותחושה קשה של בגידת הגוף", הוא משחזר. "התחלתי להבין שהפעם מדובר בהתמודדות לאורך זמן. הבנתי גם שהפתרון אינו ניתוח אחד וגמרנו. אם ברצוני להמשיך לחיות, אצטרך לקחת אחריות מלאה ועמוקה יותר על חיי".

מאז חלפו ארבע שנים נוספות, ודגן כבר שבר מזמן את כל הסטטיסטיקות. במהלך הזמן הזה חזר הסרטן פעם נוספת, ולאחר טיפולים כימותרפיים הוא נמצא בנסיגה מחודשת. הוא אימץ לעצמו מוטו: "הגוף שיצר – הוא הגוף שיכול להחלים". "אין מצב גופני או בריאותי מבחינתי שאיננו הפיך", הוא מסביר. "אני מאמין בכל לבי שבכוח התודעה אפשר לחולל נסים". את המוטו הזה הוא מיישם הלכה למעשה. "למדתי להיות יותר נוכח בכאן ובעכשיו, להעריך את מה שיש לי בחיים ולא לקחת שום דבר כמובן מאליו". הוא ממשיך לעסוק מדי ערב במשך כשעתיים בפעילות ספורטיבית ובמדיטציה.

דגן ממשיך להרצות על הומור. ”יש לי הסכם עם הסרטן, שאני מצחיק אותו והוא עוזב אותי בשקט”, הוא מחייך. באימון האישי הוא מתמקד כיום בעיקר בניסיון לעזור לחולי סרטן בהתמודדותם עם החרדות ועם הפחד ממוגבלות, מכאבים ומחזרת  המחלה. "העובדה שאני יכול לתת מעצמי לאנשים, לחזק אותם ולעזור להם לצמוח מהמחלה למקומות נפלאים ממלאת אותי בתחושת שליחות עמוקה".