"איך אפגע בה? והלא היא אלמנה..."

גבאי הצדקה המיתולוגי, ר' דוד לייב שוורץ, נודע בשערים כאדם רחום המתרים נדיבי עם למען העניים. מערכת נוספת של חסד היתה מונחת על צווארו של הצדיק: חתימת ערבות להלוואות. המלווים, בעלי גמחי"ם או סתם בעלי ממון, שהיו מעוניינים להרוויח מצות חסד, שפירותיה גם בעולם הזה – העריכו את חתימת ידו של ר' דוד לייב כערב. הם  ידעו כי הוא ערב נאמן שידאג כי כספי ההלוואה יחזרו עד תומם. "מקסימום", חשבו לעצמם המלווים, "ר' דוד לייב ישלם את הכסף מכיס הצדקה, או שיעשה שנור מיוחד לעניין זה, וההלוואה תוחזר"...

ר' דוד לייב, מצידו, לא העלה על דעתו להשתמש בכספי צדקה לתשלום הערבויות, הרי הכסף מיועד לאנשים נזקקים. עם זאת, שמח מאוד על הזדמנות פז נוספת שנפלה בחלקו, לקיום מצות חסד גדולה שכזו: לסייע לבני אדם, שאין להם מכרים וידידים שמוכנים לחתום להם על ערבות.

ר' דוד לייב הרבה לחתום ערבויות. ואכן חתימתו היתה סיכון פיננסי ממדרגה ראשונה. מפעם לפעם צצו החלטות שרירותיות של לווים: "שר' דוד לייב יחזיר את הכסף מהצדקה", אמרו בליבם ונעלמו מהאופק. היו יחידים, שנקלעו למצב חריג ביותר לא צפוי ולא היה להם להשיב, אך היו גם נעלמו מהאופק והטילו את כובד חובתם הכספית על גבו החלש.

בכל פעם שאירע מקרה בו הלווה לא שילם את ערבותו, מיהר ר' דוד לייב לשלם את הכסף למלווה. מיד לאחר מכן היה תובע בחוזקה מהלווה להשיב את החוב.

חששו הגדול של ר' דוד לייב היה שאנשים ינצלו את קופת הצדקה לרעה, ועל כן סירב בכל תוקף, כמובן, לשלם מכספי הצדקה את חובותיהם של הלווים. לעיתים נזקק לערוך מלחמה נגד הלווה גם אם הוא לא היה אשם ישירות באי החזרת ההלוואה, עד שהחזיר את חובו. ומדוע ערך מלחמות? כדי שתהיה לו אפשרות להמשיך ולחתום ערבויות.

אגב, באחד הלילות כשהלך מבית לבית ומכתובת לכתובת להלום על ראשם של הנמנעים מלהשיב, דילג על כתובת מסוימת.

"מה קרה לך שהחלטת לדלג על בית זה? האם אתה פוחד?!" תמה ושאל אחד המלווים את ר' דוד לייב, "לה יש עורך דין טוב", השיב "היא אלמנה… הקב"ה"…

אך כאמור, ר' דוד לייב לא חמק ממילוי חובתו הגמורה של הערב לשלם את החוב. רק לאחר ששילם את החוב במלואו, ניגש להסביר ללווה שעליו להחזיר בהקדם את ההלוואה שנטל.

על ישרותו העצומה של ר' דוד לייב בענייני ממונות ועל יראת השמים שלו, מספר תלמיד חכם מבני ברק, בעל גמ"ח גדול: "את האמינות רכש ר' דוד לייב בסיפור הבא: פעם אחת סיפרתי לו על לווה שלא השיב את חובו, וציינתי כי הוא חתום כערב. ר' דוד לייב ביקש לדעת את סכום ההלוואה, הוציא עט, רשם על נייר את כל הפרטים, הכניס את הפיתקא בביטנת הכובע (שם הניח ניירות של דברים חשובים, בכיסים אחרים לא היה מקום, היו שם מטבעות ושטרות…)

חלפו ימים ספורים, ור' דוד לייב ניצב בפתח ביתי, ובידו כל הסכום. "תודה רבה! יישר כח!", בירכתי אותו, "חסכת לי טירחה גדולה, שילמת מיד את הערבות".

"לשמע הדברים נסער ר' דוד לייב, היה נראה, שהוא כמעט משתומם, ארשת פניו לבשה רצינות: 'יישר כח מגיע לי? האם לי צריך להגיד 'יישר כח'?! הלא אם לא הייתי עושה כך, הייתי נידון כגנב וכגזלן, הרי חתמתי על ערבות! ואדרבה', המשיך ואמר, "אם לא הייתי משיב הייתי גרוע מהלווה, ומדוע? הלווה שאין לו כסף – מעריך בשעת ההלוואה, שעד זמן הפירעון ודאי יהיה לו כסף להשיב. בסופו של דבר אמנם לא היה לו. אבל אני, חתמתי ערבות לא מתוך אילוץ כספי, הרי אף לא אחד מאלץ את הערב לחתום, והערב יודע גם יודע שעליו סומכים! אם הוא אינו משיב את הכסף כחיובו – גרוע הוא מהלווה". כך דיבר בסערת נפש.

בעל הגמ"ח מספר את הדברים בהתפעלות, בציינו כי "לא התפעלתי מעצם הדברים, כי הרי פשוט, שהערב חייב לשלם ממש כמו הלווה! (הגם שיש אנשים שמזלזלים בדבר, רח"ל). אני התפעלתי מהטון, מהנימה ומהפחד, שהיו שזורים בכל מילה שלו. ישרות ממון דיברה מתוך גרונו. הוא רכש בלבי אמינות בלתי ניתנת לערעור".

מתוך 'בחוזק יד', באדיבות אתר 'דרשו'.