הרב יצחק יוסף לפרשת בהר: בדין הרהור כדבור דמי, והלכות חג השבועות

הרהור לאו כדבור

א. הארכנו בשיעורים הקודמים בענין הרהור אם הוא כדבור, והבאנו מהגמרא בברכות (כ:) מחלוקת רבינא ורב חסדא, לרבינא הרהור כדבור דמי, ולרב חסדא הרהור לאו כדבור דמי. רוב הראשונים פוסקים כדעת רב חסדא שהרהור לאו כדבור דמי, ולכן צריך להוציא קריאת שמע בשפתיו, וכן בברכת המזון, או בברכות הנהנין ושאר ברכות אם לא הוציא בשפתיו לא יצא ידי חובה. ודעת הרמב"ם (פ"א מהלכות ברכות הלכה ז) והריא"ז (ברכות טו) והסמ"ג (עשין כז) והארחות חיים (הלכות ברכות אות א) - ארבעה מגדולי הראשונים - שהלכה כרבינא שהוא בתרא, שהרהור כדבור דמי, ולדעתם אם אכל ושבע והוא לא יכול לברך ברכת המזון בפיו ובשפתיו, כי ראשו כבד עליו או מאיזו סבה אחרת, יכול להרהר בסידור את ברכת המזון ויוצא בזה ידי חובה. וכן נראה מדברי הרז"ה (פ"ג דברכות) לגבי ברכות דרבנן, שהרהור כדבור דמי.

הרהר ברכת המזון

ב. בדין מי שהרהר ברכת המזון בלבו, לכאורה צריך לפסוק שלא יצא ידי חובה, שהרי ספק דאורייתא לחומרא. ואין לומר בזה 'סב"ל', ספק ברכות להקל, שהרי כאשר אכל ושבע הוא חייב בברכת המזון מהתורה, ודינו כמי שמסופק אם בירך ברכת המזון שדינו מפורש בירושלמי מסכת ברכות (דף הראשון בעמוד השני), שצריך לברך מספק, כי ספק דאורייתא לחומרא. וכן נפסק ברמב"ם (פ"ב מהלכות ברכות הלכה יד) ובשלחן ערוך בשני מקומות (סי' קפד סעיף ד, וסי' רט סעיף ג), שמי שאכל לחם ושבע ואחר כך מסופק אם בירך ברכת המזון, מברך מספק. ומכאן למד בשו"ת יביע אומר ח"ד (חאו"ח סי' ג ד"ה ולענין) לענין מי שהרהר ברכת המזון בלבו שהוא שנוי במחלוקת הפוסקים, ולדעת רוב הפוסקים לא יצא, וצריך לחזור ולברך בפיו, כי אין לומר ספק ברכות להקל בברכה שהיא מהתורה.

מרן חזר בו

ג. לפני שלשים שנה - בשנת תשמ"ה - מרן זצ"ל דבר עמי בענין זה, והיה חוכך בדעתו שמי שהרהר ברכת המזון בלבו לא יחזור לברך, ואינו דומה למי שמסופק אם בירך ברכת המזון. שהרי לכאורה מדוע המסופק אם בירך צריך לברך משום ספק דאורייתא לחומרא, והלא גם אם מברך ברכה לבטלה יש לו ספק דאורייתא של איסור ברכה לבטלה? ואם כן "אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי", "אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר". אלא הסבירו האחרונים, הטעם שהוא מברך מפני שיש לו "חזקת חיוב", כשאכל ושבע התחייב בודאי בברכת המזון, רק השאלה אם בירך ויצא מהחזקה הזו, לכן 'אוקמיה אחזקתיה', תעמיד אותו על חזקתו שלא בירך ויחזור לברך. אבל חזקה זו מועילה רק כשיש 'ספק במציאות', בירך או לא בירך, מה שאין כן כשבירך בהרהור רק שיש 'ספק בדין', הרהור כדבור דמי או לא, לזה מה תועיל החזקה, הלוא אין ויכוח במציאות אלא בהלכה.

משנה אחרונה עיקר

ד. ולכן בילקוט יוסף (החדש סימן רו סעיף יג) כתבנו אחרת ממה שכתוב ביביע אומר חלק ד', אלא הלכה למעשה, מי שהרהר ברכת המזון בלבו לא יחזור לברך, כיון שחוששים לדעת הרמב"ם וסיעתו שהרהור כדבור דמי, ולא תועיל לו ה'חזקת חיוב', אשר על כן שב ואל תעשה עדיף.

שומע כעונה

ה. מי שבירך ברכת המזון בהרהור שאמרנו שלא יחזור, אם יש מישהו אחר שחייב בברכת המזון, יאמר לו לכוין עליו להוציאו והוא יכוין לצאת בברכתו, ובזה יצא ידי חובה לכל הדעות. אמנם בדרך כלל כל אחד צריך לברך בעצמו ברכת המזון, כמו שכתב הרא"ש (בתשובה כלל ד סי' נט) שבברכות של קריאת שמע - ברכת 'יוצר אור' ו'אהבת עולם' וברכת 'ויציב ונכון' - כל אחד יברך לעצמו ולא יסמכו על 'שומע כעונה', כיון שהן ברכות ארוכות. ואף על פי שבזמן התלמוד השליח צבור היה מוציא את כולם ידי חובה, אבל היום לא עושים כך, אלא כל אחד אומר בעצמו כיון שבדין 'שומע כעונה' צריך לשמוע הכל מילה במילה, ואם חלם באמצע ולא שמע חלק מהברכה לא יצא ידי חובה, ורק בברכות קצרות סומכים על שומע כעונה. ולכן פסק מרן השלחן ערוך (סי' נט סעיף ד, וסי' קפג סעיף ז) שברכות קריאת שמע וברכת המזון כל אחד יברך בעצמו. אבל במקרה של ספק כזה שהרהר ברכת המזון, ישמע מאחר ויתרכז היטב ויקשיב לכל מילה. ואם היה לבדו, 'הוא לבדו יעשה לכם', לא יחזור לברך מספק.

הן נסתר מחמתו

ו. בדעת מרן אם הרהור כדבור דמי, יש סתירה, כי מרן השלחן ערוך בהלכות קריאת שמע (סי' סב סעיף ג) כתב: צריך להשמיע לאזנו מה שמוציא בפיו, ואם לא השמיע לאזנו, יצא, "ובלבד שיוציא בשפתיו". משמע שכל שלא מוציא בשפתיו אלא מהרהר בלבו לא מועיל, וכדעת רוב הראשונים שהרהור לאו כדבור דמי. אבל אחר כך (בסעיף ד) כתב מרן: אם מחמת חולי או אונס אחר קרא קריאת שמע בלבו, יצא. והוסיף הרמ"א וכתב: אף לכתחילה יעשה כן, במקום אונס יהרהר בלבו. ואם מרן פוסק שהרהור לאו כדבור דמי, אם כן מה יועיל במקום אונס שמהרהר בלבו?!

שלשה תירוצים

ז. הרבה אחרונים עומדים על סתירה זו, ונאמרו כמה תירוצים. תירוץ אחד, יש רוצים לומר שגם למאן דאמר הרהור לאו כדבור דמי, זה מדרבנן, חכמים חייבו אותו להוציא בשפתיו, אבל מהתורה הרהור כדבור דמי, ולכן כאן שהוא אנוס ואינו יכול להוציא בפיו, חכמים לא העמידו דבריהם במקום אונס והתירו לו לקרוא בהרהור. לתירוץ זה יוצא שאם קרא בהרהור כשהיה אנוס, גם לאחר שיעבור האונס לא צריך לחזור ולקרוא בפיו, כיון שקרא כדין.

תירוץ שני, יש אומרים שמה שמרן התיר לקרוא קריאת שמע בהרהור כשיש לו אונס, זה רק לצאת ידי חובת הרמב"ם וסיעתו שסוברים הרהור כדבור דמי, שהרי אינו יכול לקרוא בפיו, אז לכל הפחות יעשה כדעת הרמב"ם. כמו שהבן איש חי כתב פתרונות כאלה בכמה מקומות בהלכות ברכות (לדוגמא פרשת וירא אות יג, חיי שרה אות ז, ויצא אות יב, וישב אות ו. ועוד) שבמקום שיש ספק אם צריך לברך יהרהר שם ומלכות בלבו, וכוונתו שירוויח את דעת הפוסקים שהרהור כדבור דמי. ולפי תירוץ זה, אם יעבור לו האונס ועדיין יש זמן קריאת שמע, צריך לחזור ויקרא לצאת ידי חובה לפי ההלכה שהרהור לאו כדבור דמי.

תירוץ שלישי, יש אומרים שמה שכתב מרן שאם מחמת אונס קרא קריאת שמע בלבו 'יצא', אין הפירוש יצא ידי חובתו, שהרי הרהור לאו כדבור דמי, רק שהקדוש ברוך הוא יודע שהוא אנוס, ולכן יתן לו איזה שכר, אבל לא כמו שקורא בפיו. למשל אם כשקורא בפיו מקבל 1,000$, עכשיו שקרא בהרהור יקבל 50$... וגם לפי תירוץ זה יוצא שאם קרא קריאת שמע בהרהור משום אונס, כשיעבור האונס יחזור ויקרא בפיו כדי לצאת ידי חובה כהוגן.

הרהור בדברי תורה

ח. הגאון מוילנא (סי' מז סעיף ד) מקשה עוד סתירה בדברי מרן השלחן ערוך בדין הרהור, כותב מרן השלחן ערוך בהלכות ברכות התורה (שם) שהמהרהר בדברי תורה לא צריך לברך ברכות התורה. למשל, הוא רגיל להתפלל בשעה 7:00, אבל הוא קם מוקדם ב-6:30, ובינתיים עד שתגיע שעת התפלה הוא חושב בלבו מה הוא שמע אתמול בשיעור, "אם הרהור כדבור דמי או לא וכו'", אם היה מוציא בשפתיו היה צריך לברך ברכות התורה, כי שינה עושה הפסק לברכות התורה, וכן אם עבר כל הלילה אפילו לא ישן צריך לברך ברכות התורה, כל שכן כאן שהיה גם שינה וגם עבר לילה שצריך לחזור ולברך ברכות התורה, אבל מותר לו לחשוב בדברי תורה בלי לברך ברכות התורה. וכן אם שומע דברי תורה ממכשיר הטייפ, לא צריך  לברך ברכות התורה. וכן מותר לו להרהר בדברי תורה קודם נטילת ידים. ורק אם רוצה לעיין בספר ימהר ליטול ידיו קודם.

בחלום אדבר בו

ט. סיפרתי לכם כמה פעמים על החלומות של מרן זצ"ל בדברי תורה, לא פעם ולא פעמיים היה לומד תורה בחלום. פעם - לפני כשלשים שנה - הוא דן לגבי דלת חשמלית שיש לה עין אלקטרונית, מה הדין כאשר אדם עבר שם בשבת ולא שם לב שזו דלת חשמלית, ולפתע נפתחו לו הדלתות, אם יכנס שם הדלתות יסגרו, וגם הוא נהנה ממעשה שבת, נהנה מחילול שבת של הפעלת הזרם החשמלי בפתיחת הדלת. אבל יש מקום לומר שאין כאן הנאה גמורה, רק בגדר 'מבריח ארי', כמו שיש אריה ליד הדלת, והוא הבריח את האריה כדי שיוכל להיכנס, גם כאן היתה בעיה צדדית שהסתלקה. מרן זצ"ל חיפש מי מדבר בנושא זה ולא מצא. והנה בחלום הלילה הוא חולם שרואה ספר 'בית אברהם' שמדבר בנושא זה, כשקם בבוקר מיד נטל ידיו[1] ובירך ברכות התורה, ורץ ועלה על הסולם לקחת מהספריה ספר בית אברהם, בחלום הוא ראה גם באיזה מקום בספריה מונח הספר, אבל אחר כך התאכזב, מי זה חיבר ספר בית אברהם? רבי אברהם דאנציג, מחבר ספר 'חיי אדם', היה לפני כ-200 שנה, אז לא היה חשמל ובודאי לא מדבר על הנושא הזה. אמר "חלומות השוא ידברו", בא להחזיר את הספר לספריה אבל הספר לא נכנס, והנה רואה שיש איזה ספר אחר שמפריע, זה היה ספר 'לב אברהם', פתח וראה שהוא מדבר בנושא זה, ממש כפי שראה בחלום...

אנחנו נפסוק ובשמים ישלמו לו

י. אני רק הסתפקתי אם מקיים מצות לימוד תורה על מה שלומד בחלום, שאלתי את מרן זצ"ל על זה, הרב חייך על השאלה. אנחנו נאמר שמקיים מצוה על לימוד תורה בחלום, מה יש להפסיד, אדרבה יקבל שכר על לימוד תורה זה, מעשים בכל יום שמה שאדם לומד ביום חולם את זה בלילה, אחר כך "ויהי בבוקר והנה היא לאה" שוכח הכל, למעלה מתחשבים במה שפוסקים כאן, אנחנו נפסוק שמקיים מצוה בחלום, ולמעלה יתנו לו שכר על זה.

ימשיך לישון במדרכה

יא. לכאורה זה תלוי אם הישן חייב במצוות. בזמנו היו עושים בישיבת 'חברון גאולה' שמחת בית השואבה בחג הסוכות, היו מתחילים מאוחר וגומרים מאוחר בשעה שלש בלילה, היתה להם סוכה גדולה מאוד והיו רוקדים עד שעה מאוחרת, כשסיימו לרקוד היו ישנים בסוכה, כפי הדין שצריך להקפיד לישון בסוכה. והנה הסוכה היתה מלאה עד אפס מקום, נשארו כמה בחורים שאין להם מקום לישון, הרב שלמה זלמן אוירבך הציע שירימו את אחד מהבחורים שישנים שם בלי שירגיש, ויניחו אותו על המדרכה, וימשיך לישון שם עד הבוקר. 'והיה הוא ותמורתו', 'וחליפתו', יתחלף עמו זה שאין לו מקום וישן שם, ואין בזה איסור, כיון שהוא כבר ישן ואינו חייב במצוות. ועוד סברא יש בזה, כיון שמצוות צריכות כוונה, והלא בשעה שישן אינו יכול לכוין לקיים מצוה.

לא מצא חן בעיני מרן

יב. כשאמרתי את זה למרן זצ"ל - לפני ארבעים שנה ויותר - לא מצא חן בעיניו, וכי הישן פטור מהמצוות?! יש ראיה מהלכות קריאת שמע שהישן חייב במצוות, מי שהוא ישן ועומד לעבור זמן קריאת שמע של 'הגר"א', כתוב בשלחן ערוך (סי' סג סעיף ה) שמצערים אותו ומעירים אותו שיקרא, יתיז עליו קצת מים כמו 'אפר פרה אדומה'... כשמרן זצ"ל היה מעיר אותנו כשהיינו ילדים קטנים, רק היינו שומעים את הצעדים שלו היינו קמים, מי שלא קם היה צובט אותו שיקום. אם תאמר שישן פטור מהמצוות, מדוע צריך לצער אותו שיקום לקרוא קריאת שמע?!

צריך לצעוק על המנהג הזה

יג. גם בחג השבועות, אם רואים מישהו שנרדם בקריאת שמע, יתיז עליו מעט מים שיתעורר. אבל לא כמו אותם עדות שנוהגים לשפוך דלי של מים אחד על השני, אומרים 'אין מים אלא תורה' וצריך לשפוך מים, יש מזה כמה תקלות, מי ששפכו עליו יכול לבוא לידי סחיטה, וכן שופכים בן על הבת, וכי זו צניעות?! יש מנהגים שצריך לבטל אותם, ולא להתרגש מהמנהג. הריב"ש כותב בכמה מקומות (סי' לה, מד, קכב, שפח, שצ), שמנהג שיש בו שמץ איסור יש לבטלו. ולכן גם מנהג זה ששופכים מים צריך לצעוק עליו ולבטל אותו.

גזל שינה

יד. מי שישן ועובר לו הזמן של ה'מגן אברהם' לא יעיר אותו, הרי יכול לסמוך על זמן של הגר"א, כי גם רבינו סעדיה גאון בסידורו (סוף עמ' יב) מסייע אותו. וכך משמע קצת בתשובת הרמב"ם. אם יעיר אותו הוא יתבע אותו לדין תורה על 'גזל שינה'. האמת שגזל שינה אינו גזל ממש, זה ענין של מדות, של לצער את חבירו.

תפלה ישיבתית

טו. וכן יכול להעיר אותו כדי שיתפלל בישיבה, וישתתף בסדרי הישיבה. בחור ישיבה צריך להתרגל תמיד להתפלל בישיבה. לפני עשרים ושתים שנה כשנפתחה ישיבת 'חזון עובדיה', היה לי בישיבה בחור מתמיד, היה לומד כל הלילה, ואחר כך מתפלל בנץ החמה בבית הכנסת 'אליהו הנביא', הולך לישון קצת אחרי התפלה, ואחר כך היה נכנס לבית המדרש ל'סדר א' ללמוד עם כולם. המתנתי להזדמנות שמרן זצ"ל יגיע אלינו לישיבה[2], ואז לקחתי את אותו בחור למרן ואמרתי לו: הבחור הזה מתפלל אצל אחרים, ואני רוצה שיתפלל אתנו בישיבה. מרן אמר: נכון! תישן לפני התפלה, ותתפלל עם כל הישיבה. ואפילו אם אתה ער בשעת הנץ תמתין שיגיע זמן התפלה בישיבה. זו היתה ההשקפה של מרן זצ"ל. אמנם מרן השלחן ערוך (סי' פט סעיף א) כתב שמצוה מן המובחר להתפלל בהנץ החמה, אבל תפלה בישיבה יש לה עדיפות מיוחדת.

ראיה ברורה

טז. כאמור, מי שישן ועומד להפסיד מצות קריאת שמע ותפלה, מצערים אותו שיקום ויקרא קריאת שמע ויתפלל, מכאן ראיה ברורה שהישן חייב במצוות, ואם כן איך תוציא אותו מהסוכה, אסור לעשות דבר כזה. וגם מה שטען הרב אוירבך שהישן אינו מכוין לקיים מצוה, יש לענות בפשיטות, שהרי כשהלך לישון כיון, וכוונה זו מועילה לו לכל השינה, וכי כשאוכל בסוכה הוא מכוין כל רגע לקיים מצוה?! הלוא בודאי די במה שמכוין בהתחלה, והוא הדין לענין השינה בסוכה, די במה שכיון לקיים מצוה כשהלך לישון. וגם לענין לימוד תורה בשינה, יש לומר שמקיים מצוה במה שלמד בחלום.

מרוב ויכוחים קם עייף

יז. כמה פעמים מרן זצ"ל היה קם מתוך דברי תורה, פעם אחת בשנים האחרונות קרה שקם משנתו, ואמר: התווכחתי הרבה עם חכם בן ציון בהלכה, מרוב ויכוחים בחלום הוא קם עייף, והיה צריך עוד לישון...

רק בתורה שלנו

יח. כאמור, מי שקם והוא מהרהר בדברי תורה לא צריך לברך ברכות התורה, וכמו שכתב מרן השלחן ערוך (סעיף ד), אבל לפני זה כתב מרן (בסעיף ג) שהכותב דברי תורה צריך לברך. מה ההבדל, הרי גם הכותב לא מוציא דברי תורה מפיו. זו קושיית הגאון מוילנא. יש כמה תירוצים. תראו כמה התורה שלנו יפה, יש סתירות ותירוצים מתוקים מדבש, זה רק בתורה, אין דברים כאלה להבדיל אלף אלפי הבדלות ב'קוראן' או ב'ברית החדשה'. התורה שלנו היא תורת חיים, תורה מתוקה.

והגית בו יומם ולילה

יט. עוד מקשה הגר"א, המהרהר בדברי תורה מדוע לא יברך, וכי לא מקיים מצות לימוד תורה בהרהור? פעמים שרואה איזו קושיא ברמב"ם, סוגר את העינים וחושב עד שמוצא תירוץ, או שרואה איזה תוס' קשה, יושב וחושב עד שמבין, האם לא מקיים לימוד תורה? הרי אנחנו אומרים בברכות קריאת שמע על התורה: "ובהם נהגה יומם ולילה", וכן נאמר "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח), ונאמר "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך" (תהלים יט, טו), כלומר הגיון זה בלב, ויש מצוה להגות בתורה גם בלב.

זכרונו של מרן

כ. מרן סיפר לי: עד גיל 35 היה לי זכרון טוב, כשהייתי כותב תשובה על ענין מסויים, הייתי מעביר נגד עיני את כל הש"ס דף אחרי דף, כמו קובץ PDF[3], ומעיין לראות אם יש איזו ראיה לנידון שלי, אחר גיל 35 ירד לי קצת הזכרון. אבל באמת גם אחר כך כל מה שדברנו עמו ידע, לא היה נושא שלא ידע, היה יושב בכל מיני מסיבות או להבדיל לוויות, ואחר כך היה אומר "לא שמעתי מה מדברים שם", היה יושב וחוזר בעל פה על תשובות שלימות בהלכה, לא מענין אותו מה מדבר המנחה, ומה אמר פלוני. כשהוא חושב בדברי תורה בודאי מקיים מצות לימוד תורה, ולמה לא יברך?

הלומד בהרהור שוכח

כא. הנשמת אדם (כלל ט סימן ד) מתרץ את קושיית הגר"א, כי הנה בברכות (כא.) אמרו: אמר רב יהודה [האמורא, לא התנא], מנין לברכות התורה מן התורה, שנאמר "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו", מסביר המהרש"א: שכל התורה היא שמות של הקדוש ברוך הוא, וכשלומד תורה קורא בשמו של ה', "הבו גודל לאלהינו" צריך לברך. ומכיון שנאמר "אקרא", לא שייך קריאה בלב אלא בפה דוקא. אמנם בהרהור מקיים מצות לימוד תורה, אבל יש עוד מצוה, "ושננתם לבניך", שיהיו דברי תורה מחודדים "בפיך" (קידושין ל.), וכן נאמר "ולמדתם אותם", שצריך ללמד לאחרים, מי שלומד תורה ולא מלמדה לאחרים אמרו עליו בגמרא (סנהדרין צט.) שעליו נאמר הפסוק (במדבר טו, לא) "כי דבר ה' בזה". וזה שייך דוקא כשמוציא בפיו ומלמד לאחרים. לכן הלומד בהרהור לא תיקנו על לימוד כזה ברכה. וכן במשנה אבות (פרק ג משנה ו) אמרו: שנים שיושבים ועוסקים בתורה שכינה שרויה ביניהם, שנאמר "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע", ומנין אפילו אחד, שנאמר "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", "אזכיר" בפה, השכינה אתו. אדם שמהרהר בלבד הוא גם לא זוכר את הלימוד, ועל לימוד כזה לא תיקנו ברכות התורה, שהרי בברכות התורה נאמר "והערב נא ה' אלהינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל". בחורי ישיבות צריכים להתרגל להוציא את הלימוד בפה, הגרי"ש אלישיב זצ"ל כל ימיו היה מוציא את לימודו בפה, ומשמיע לאוזניו.

כואבת לי היד

כב. הכתיבה גם היא כמו חזרה על הלימוד ועל ידה זוכר את הלימוד. כשהיינו נבחנים אצל מרן זצ"ל, היה בוחן אותנו בכתב, והיה שואל שאלות מורכבות, ודורש שנכתוב לו תשובות ארוכות ומפורטות, המבחן היה ברצף מהשעה 9:00 עד השעה 18:00, ובצהריים מרן היה שולח שיקנו לנו פלאפל לאכול, והיה שואל למשל: תבאר דין 'כתובה' דאורייתא או דרבנן, ומאי נפקא מינה. וכן מי מוחזק ב"מזונות" האיש או האשה. וכן שאלות מורכבות בדיני עגונות. באחד המבחנים כתבתי מחברת שלימה של ארבעים דף, לבסוף כתבתי: "כבר כואבת לי היד"... פעם שאלתי את מרן זצ"ל: למה אתה שואל שאלות כאלו, תשאל חידות "כיצד יתכן כך וכך", אמר לי: אני לא שואל חידות, אני רוצה שתסכמו את השיטות, מה אומר הבית יוסף, הש"ך, הסמ"ע וכו'[4]. לאחר מבחן כזה הכל כמי שמונח בכיסו, לכן הכותב דברי תורה מברך, אבל המהרהר לא מברך שהרי הוא שוכח את לימודו, גם שוכח וגם יברך על זה?!...

זיתים מרוקאים

כג. במשנה (פ"ג דאבות משנה ח) אמרו: כל השוכח דבר ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו. האם זה נאמר גם על מי שאוכל זיתים? הרי האוכל זיתים משכח תלמודו, כמו שאמרו בסוף מסכת הוריות[5] (יג:) שהזית משכח לימוד של שבעים שנה, והשמן זית מחזיר לימוד של שבעים שנה. והיום אוכלים זיתים חמוצים, וכן המרוקאים עושים זיתים מבושלים עם רוטב ואוכלים אותם עם אורז, והלא זה משכח תלמודו? אמנם היעב"ץ (מור וקציעה סי' קע) כתב שאין איסור אלא בזיתים חיים, אבל זיתים כבושים לא משכחים. אבל זה חידוש, כי מי אוכל זיתים חיים. אלא שכבר כתבו האחרונים, שאם אוכל זיתים ומשכח אין בזה איסור של משכח תלמודו, כיון שזה נעשה בדרך גרמא, ולא אסרו עד שיסירם מלבו, שרוצה לשכוח תלמודו. [ע' בשו"ת יביע אומר ח"ב חיו"ד סימן ח].

למה שלא יאכל?

כד. רבי יהודה החסיד בספר חסידים (סי' תתרח) כותב בפירוש, על מה שאמרו בהוריות שהאוכל מלחם שאכל ממנו עכבר שגורם לשכחה, ושאלו את רבי יהודה החסיד אם יש איסור לאכול לחם זה, וענה להם: למה שלא יאכל? שלא מתחייב בנפשו כיון שלא יושב ומסירם מלבו. וכן המניח בגדיו תחת מראשותיו, אם יש כרית הפסק אינו משכח, רק כשמניח ממש תחת ראשו משכח, אבל אין בזה איסור.

לימוד זכות על כיפה קטנה

כה. וכן מי שצריך ליטול ידיו ולא נטל, כגון ההולך לבית הקברות, או שנכנס לבית המרחץ, או לבית הכסא, צריך ליטול ידיו, מי שמסתפר או מתגלח לא צריך ליטול ידיו אם לא נגע בשער במקומות המכוסים. אם יש לו כיפה גדולה כל מקום שתחת הכיפה אם נוגע שם צריך ליטול ידיו, אולי זה הטעם של הלובשים כיפה קטנה, לא רוצים שיהיה להם הרבה רוח רעה... וכתוב בשלחן ערוך (סי' ד סעיף יח) שמי שהיה צריך ליטול ידיו על אחת מאלה ולא נטל, אם תלמיד חכם הוא תלמודו משתכח. האם נאמר שמתחייב בנפשו? זה רק גרמא של שכחה, ומה שאמרו שמתחייב בנפשו זהו דוקא כשלא מענין אותו התורה שלמד ורוצה לשכוח, והתורה אמרה "פן יסורו מלבבך", וכל מקום שנאמר 'השמר' 'פן' ו'אל' זהו 'לאו' (מכות יג:).

נערווין

כו. היה בחור אצלנו בישיבה שהיה יוצא הרבה פעמים מבית המדרש באמצע ה'סדר', שאלתי לאן הוא יוצא כל כך הרבה, אמר לי: פעם ראשונה יצא לשירותים אחר כך היה מפחד אולי הנעל שלו נגע במי רגלים והיה יוצא לנקות הנעל, אחר כך היה מפחד אולי נגע בנעל והיה יוצא ליטול ידיו, וכן על זה הדרך. אמרתי לו: זה 'נערווין', זה כמו שיגעון, צריך פסיכולוג. יש כאלה נתפסים לחומרות וחסידויות מיותרות, במקום שיתפללו מהר, חושבים כל הזמן אולי לא כיונתי וחוזרים על התפלה, 'תפלתם מהרה באהבה תקבל ברצון'. הוא תוקע בשופר וחושב שלא יצא ידי חובה, וחוזר ותוקע עד שיוצא לו דם... ה'סטייפלר' יש לו ספר קריינא דאיגרתא, ושם (ח"א מכתב רעג, רפב) הוא כותב לאיזה בחור שנתפס לכל מיני חסידות, שזה מיותר, ועליו להתנהג כמו כל העולם.

שפתותיו דובבות

כז. כאמור, החילוק בין מהרהר לכותב, שהמהרהר שוכח והכותב זוכר. וגם שהכותב יכול ללמד לאחרים בכתיבתו. כמה מרן זצ"ל מזכה את כולנו בספריו, גם היום - שמרן כבר נפטר לחיי העולם הבא - כולם לומדים בספריו, ויש כאלה שעושים מבחנים על הלימוד בספרים שלו, ומחלקים פרסים לזוכים. אין רגע אחד ביום שלא לומדים בספריו ברחבי העולם, וכל מי שאומרים הלכה בשמו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר (סנהדרין צ:), הוא לומד גם בעולם הבא.

מקושיא לא מתים

כח. הגאון מוילנא חלק על מרן השלחן ערוך, ופסק שהמהרהר בדברי תורה צריך לברך ברכות התורה. לא צריך לומר לכם מי זה היה הגאון מוילנא, אבל גם לא צריך לומר מי היה מרן השלחן ערוך... אמנם הוא מקשה עליו, אבל מקושיא לא מתים... ואמרנו את החילוק בין הדברים. יש עוד חילוק בין הרהור לכתיבה, שבכתיבה בדרך כלל אדם מוציא כמה מלים מהפה שלו תוך כדי כתיבה, ולכן תיקנו ברכה על כתיבה.

תמימות תהיינה

כט. בענין חג השבועות. בשו"ת משאת בנימין (בחידושי דינים שבסוף הספר, אורח חיים סימן ד) כותב חידוש, שאין לעשות קידוש בליל שבועות עד צאת הכוכבים, כיון שנאמר "שבע שבתות תמימות תהיינה", ואם יקדש מוקדם מחסיר מעט ממ"ט ימי העומר. והעתיקו דין זה המגן אברהם (סי' תצד ס"ק א) והאליה רבה והפרי חדש. אבל מרן זצ"ל כתב בספריו (ע' יחוה דעת ח"ו סי' ל, ועוד) שאין זה מוכרח, ובפרט בחוצה לארץ שצאת הכוכבים שם מאוחר מאוד, וקשה להמתין כל כך.

תפלין לאחר תפלת ערבית

ל. דין זה תלוי בחקירה אם התוספת מחול על הקודש היא לכל הענינים, או רק לקדושת שבת ויום טוב, שלא יעשה מלאכות האסורות. למשל, כתוב בשלחן ערוך (סי' ל סעיף ה) שמי שהתפלל ערבית מוקדם מפלג המנחה, לדעת מרן שעה ורבע קודם צאת הכוכבים, למשל התפלל בימים אלה בשעה 18:45, שהוא שעה ורבע קודם צאת הכוכבים, ולאחר שהתפלל ערבית נזכר שלא הניח היום תפלין, לא יניח תפלין. ובילקוט יוסף הלכות תפלין (החדש סי' ל סעיף ו) כתבנו שבמקרה זה יניח תפלין בלי ברכה. איך כתבנו נגד מרן? תמיד מרן זצ"ל היה צועק: "קבלנו הוראות מרן". אלא שמרן השלחן ערוך מדבר על פלג המנחה של רבינו תם, שהוא כשלש דקות לפני השקיעה שלנו, בשעה 18:45 זה בכלל לא פלג המנחה לפי שיטת רבינו תם, ומרן השלחן ערוך (בסי' רסא סעיף ב), הולך גם כן בשיטת רבינו תם, ולשיטתו מה שהתפלל ערבית זה לפני הזמן והכל ברכות לבטלה, ובודאי שיכול אחר כך להניח תפלין, ומה שאנחנו נוהגים להתפלל ערבית יותר מוקדם, זה משום שהמנהג כהגאונים, ולכן לגבי תפלין אומרים ספק דאורייתא לחומרא, שמא עדיין יש זמן הנחת תפלין, ויניח לאחר שהתפלל ערבית בפלג המנחה.

גם זה הסבר טוב

לא. מרן זצ"ל הסביר לי טעם אחר להורות להניח תפלין לאחר שהתפלל ערבית מבעוד יום, נגד דעת מרן, כי איך אפשר שיעבור עליו יום בלי תפלין, שלא יהיה בבחינת 'קרקפתא דלא מנח תפלין'. אבל אמרתי לו כאמור, שאין זה מוכרח שהוא נגד מרן, כי מדובר על פלג המנחה שלנו. אמר לי: בסדר, אין הכי נמי, גם זה הסבר טוב.

תשב כמה דקות

לב. לפני כ-40 שנה כשהיינו בישיבה בקטמון, היתה אשה מבוגרת צדקת, שבאה כל הזמן לבית הכנסת להתפלל, ואחיה נפטר בצרפת וקברו אותו בערב חג הסוכות, ועדיין לא הודיעו לה, וביקשו שנודיע לה, אם היא תשב שעה אחת, כמה דקות לפני החג, היא יוצאת בזה מגזרת שבעה, כי מצות שמחה של הרבים דוחה מצות אבל של יחיד, ואם לא תשב לפני החג, היא תצטרך לשבת אחרי החג כל השבעה ימים. אבל התברר שהיא כבר הלכה מוקדם לבית הכנסת וקיבלה עליה את החג, האם יכולה לשבת באבלות לאחר שקיבלה את החג מבעוד יום? תלוי בחקירה הזו, אם נאמר שהקבלה היא לכל הענינים, אין מה לעשות, ותשב שבעה לאחר החג, אבל אם הקבלה היא רק לגבי מלאכות החג, יכולה לצאת ידי חובת האבלות, כי השמחה היא בחג ממש דוקא. ועוד שיש אומרים שמצות שמחה היא דוקא ביום ולא בליל החג. ומאחר שיש בזה כמה ספקות, פסקנו לה שתשב כמה דקות ותצא בזה מגזרת שבעה.

שמועה קרובה ושמועה רחוקה

לג. כאמור, כשאמרו שישב "שעה אחת" לפני הרגל, לאו דוקא שעה[6], וכן הדין לגבי 'שמועה רחוקה', כמה שאלות שבאים לפנינו על אנשים שנעלמים ויש ראיות שמתו, ורוצים להתיר את אשתו. וכן אם הוא רווק שאין אשה עגונה, אבל יש סימנים שנהרג ורוצים לשבת שבעה, אם 'התייאשו מלקוברו' יושבים שבעה, אבל אם עברו שלשים יום ממותו זה בגדר 'שמועה רחוקה', ויושב שעה אחת בלבד. הרבנית ע"ה היה לה אח בשם אביגדור, שהוא נהרג במלחמת השחרור, אז מרן זיע"א היה במצרים וקיבל טלגרמה עם ההודעה שנהרג, הרב לא הודיע לרבנית על כך, זה לא טוב לבשר בשורות רעות. וגם, אם הרבנית תשב שבעה, מי יטפל בכל צרכי הבית?! לאחר שלש שנים חזרו לארץ וביקרו אצל המשפחה, והנה היא שומעת שאחיה נפטר, היא הצטערה שלא סיפרו לה עד עכשיו, אבל מרן אמר לה לשבת שעה אחת ודי.

ברא מזכה אבא

לד. לבן של הנפטר כדאי לספר, כי 'ברא מזכה אבא' (סנהדרין קד.), והבן יכול לומר קדיש וללמוד תורה ולהוסיף זכויות לאביו. אבל לאחרים לא טוב לספר, כי "מוציא דִבָּה הוא כסיל" (משלי י, יח). אחד הטעמים ששופכים מים בשכונת המת כי אסור לומר בפה שיש מת, וכשרואים ששופכים מים, מבינים שיש מת, וכי זה חג השבועות ששופכים מים?! יש אומרים שמותר לתלות מודעות, כיון שנאמר "מוציא דבה", וזה דוקא כשמוציא בפה.

16 נפקא מינה

לה. בחקירה הנ"ל יש 16 נפקא מינה! למשל מי שהתפלל ערבית מבעוד יום, ונזכר שאתמול לא ספר את העומר, האם יכול לספור את ספירת העומר של אתמול לאחר שהתפלל ערבית? אם נאמר שקבלת שבת היא לכל מילי, לא יוכל לספור את העומר לאחר תפלת ערבית וקבלת שבת. הגאון רבי ישמעאל הכהן בשו"ת זרע אמת[7] (חאו"ח סי' סו) דן בחקירה הזו.