ניו יורק - בני ברק

"תגידי, אני יכולה לבחור שם לכתבה שלי, זה אפשרי?".

"על מה חשבת?".

"אני רוצה שתקראי לכתבה עלי ´סומך נופלים´".

"למה?".

"אמנם יש חיים לפני החזרה בתשובה ויש חיים אחרי החזרה בתשובה, אבל גם אחרי החזרה בתשובה אדם עובר מסע גדול בשביל להגיע אל השלמות הפנימית. כל הסיפור שלי אלו ששת השנים האחרונות של התשובה. לא ניו יורק, לא הוליווד ולא לוס אנג´לס. זה כיף, זה נחמד, אבל הסיפור האמיתי מתחיל אחרי. בשש שנים הספקתי לחזור לארץ, לחזור בתשובה, להתחתן, ללדת בן, להתגרש, לחיות כגרושה שנתיים, שוב להתחתן ושוב ללדת בת. תוסיפי לזה גם שינוי מקצוע. ´סומך נופלים´ אלו מילים שקיבלתי מהקב"ה בחלום. בכיתי אליו, וביקשתי ממנו שישלח לי אות שהוא איתי. בלילה ראיתי בחלום את המילים ´סומך נופלים´ כתובות על קלף. את יודעת מה זה בשביל בן אדם שמנותק מסידור במשך כל ימי חייו, פתאום לקבל ´מכתב´ ממלך מלכי המלכים, עם מילים של קודש, אלפית שניה לפני שהוא פוקח את העיניים? אחר כך ראיתי שהרב ארז משה דורון מסביר באחד הספרים שלו, שיש אנשים שזקוקים לקב"ה בבחינת ´סומך נופלים´, כי אצלם אין נפילות קטנות. הם צריכים כל פעם לשבור הכל ולהתחיל מחדש. החיים שלהם לא נעים בגלים קטנים, אלא בצונאמי... נראה שלי שזו ההגדרה הכי מדויקת לחיי שלי".

"לגבי ´סומך נופלים´, אני לא בטוחה שזה רעיון טוב".

"למה?".

"כי אני רוצה שיקראו את הכתבה עליך".

"אההה... זה לא שם מוצלח? טוב, אז מה דעתך שנקרא לכתבה ´ניו-יורק בני ברק´, כמו שם ההרצאה שלי?".

"נשמע יותר טוב".

"מצוין, אז מאיפה נתחיל?",

"נראה לי מניו יורק...".

"נתחיל אפילו קצת לפני...".

* * *

אחרי הצבא עברה יפית משבר לא פשוט שהדאיג את המשפחה שלה. הציפו אותה על החיים שאלות ותהיות שונות, מחשבות לא טובות, ומעין יאוש קיומי, שפרנס לא מעט פסיכולוגים. כשהיא מספרת לי את זה, אני תוהה אם אנחנו מדברים על אותו אדם. העיניים הבורקות שלה, פניה המאירות והזיק השובבי באישון, מעידים כי היום היא נמצאת במקום אחר לגמרי.

"ידעתי שאני צריכה לעשות משהו כדי לצאת מזה, אבל לא ידעתי מה, עד שבאחד הימים ראיתי על המרקע כתבה על "בית השנטי", מעון לילדי רחוב ולנוער במצוקה, שנמצא בנווה צדק בת"א. החלטתי להתנדב שם, ועל הדרך גם לקבל פרופורציה לחיים. האישה שהקימה את "בית השנטי" הינה אישה מיוחדת ולא קונבנציונאלית העונה לשם מריומה. ניתן לומר שהיתה ביננו אהבה ממבט ראשון. יותר משאני עזרתי לה היא עזרה לי. במקביל להתנדבות, ניסיתי להתקבל ללמוד משחק בארץ, אבל אף מוסד לא קיבל אותי. הייתי באודישן בבי"ס למשחק ´ניסן נתיב´, וה-מורה המיתולוגי, ניסן נתיב ז"ל אמר לי משפט ששינה את כל חיי: "את מעניינת ומסקרנת. יש לך נוכחות של אריה, אבל קול של עכבר. לכי תמצאי את האריה שבך". שם התחיל המסע שלי".

חיפוש עצמי בתפוח הגדול

בעידודה של מריומה עשתה יפית מה שאברהם אבינו עשה בזמנו, כדי להתנקות ולהתחבר לה´: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", אבל היעד שלה היה שונה ואף הפוך לחלוטין. בגיל עשרים ארזה את חפציה, אמרה שלום לכולם, והזמינה כרטיס טיסה לארה"ב.

"את פני קיבל אחי, שהיה תושב ניו יורק. מצאתי מיד דירה בעיר וכבר תוך יומיים התחלתי ללמוד ב"לי שטרסברג", בי"ס למשחק הידוע בניו יורק. פרחתי מיד. שרתי, רקדתי, וליהקו אותי להצגות. אחרי שנה החלטתי להירשם לבית ספר יותר מחייב ומקצועי, ואחרי לימוד אינטנסיבי של שנתיים התקבלתי לתפקיד נחשב בהצגה "מונו". מהר מאוד התחלתי לשמש בה גם כשחקנית ראשית וגם כעוזרת במאי. ההצגה הצליחה מאד וזיכתה אותי בפרסום רב ואפילו בגרין קארד. שנתיים וחצי עבדתי בה ועברו עוד ארבע שנים של חיים מאוד אינטנסיביים בניו יורק. הקריירה החלה לקבל רוח משל עצמה. החלו לזמן אותי לאודישנים לתפקידים גדולים ומאוד מסויימים, הופעתי בהצגה אחר הצגה ואפילו בסרטים, תפקיד קטן, ועוד אחד, וכך מצאתי עצמי משתתפת בחמישה סרטים.

שחקנים ובמאים, שעד אז היו עבורי תמונות ממדורי הרכילות בעיתון, הפכו להיות קולגות לעבודה. בשלב מסויים אף חתמתי חוזה עם סוכן שחקנים חשוב, אותו פגשתי בלוס אנג´לס, וכך התחלתי את דרכי כשחקנית בינלאומית".

ובחזרה לישראל...

זהו. ללוס אנג´לס כבר יכלה לעבור, דרכה המקצועית קיבלה את קפיצת הדרך לה המתינה שנים רבות, אבל היא ידעה שטרם תשתקע שם. היא רצתה לחזור לביקור אחד ארוך בישראל, ולא שיערה עד כמה ארוך הוא יהיה.

"זה היה בתחילת הקיץ. היה לי כרטיס סגור לחודש, ובאתי ´לנשום´ קצת את הארץ. בשונה מחופשות קודמות בארץ, הפעם הגעתי ממקום אחר. הגעתי ממקום הרבה יותר יציב ושמח. כבר לא בחיפוש אחר השלווה. כשלוש שנים לפני כן כבר התחלתי במסע של עבודה פנימית מאוד ממוקדת. התחברתי לקהילה של יוגה, בה עושים הרבה מדיטציה ושרים שירי הלל לבורא עולם, רק לא בשפה העברית, אלא, בסנקסריט (שפה הודית עתיקה). העבודה שם הייתה עבורי מאוד נקייה. היתה לי מורה רוחנית שלימדה אותי איך להשקיט את המחשבות, איך למצוא שקט פנימי, איך להגיע להכרת הטוב, להודיה ולענווה, והייתי מברכת על האוכל במילים שלי, שמחה בחלקי וממלאה את החיים שלי במשמעות. עברתי שם חוויות רוחניות גבוהות מאוד וחשבתי שזה השיא אליו אוכל להגיע. והנה, הגעתי לחופשה כאן בארץ, ולא היה לי מה לעשות... היו לי חברים טובים, מסיבות, בילויים, פאבים, וכל מה שיש לתל אביב להציע לצעירה בת שלושים, אבל עם כל ההנאה, היה לי ברור שאני לא רוצה לבנות את חיי ואת חיי המשפחה שלי בצורה הזאת. חיים שסובבים סביב בילויים, סביב הרדיפה אחרי החומר וההישגיות, לא נראתה לי הדרך בה הייתי רוצה לחנך ילדים. החיים הללו הרגישו לי חסרי גבולות, מלאים ברעשי רקע דיגיטאליים של מסכי טלוויזיה ומחשב, והיה חסר בהם מימד של עדינות ומשמעות.

עם כל זאת, היה לי כיף... ומישהו מלמעלה החליט שאני צריכה להישאר עוד בארץ. סרט בו השתתפתי נפתח בפסטיבל בירושלים, ואחרי חודש סרט אחר נפתח בפסטיבל באילת, וסרט נוסף נפתח בתל אביב. התארחתי בתוכנית של מיכל זוארץ, ועשו עלי כתבה בעיתון "מעריב". ככה, חודש הפך לארבעה חודשים.

אני זוכרת את תשעה באב של אז שקמתי בבוקר ואמרתי לאמא שלי: "אמא, אני מרגישה צער גדול והולכת לצום את הצום הזה". לא ידעתי שמתחילים לצום מהערב שלפני. ככה בתמימות ובתום לב באה לי ההרגשה ובחרתי לצום. ´מה לך, חילונית שכמותך, לצום בתשעה באב?´, לא היתה לי תשובה לזה.

זמן קצר לאחר מכן הייתה פרימיירה לסרט שנקרא "מחילות", בו השתתפתי. הצגת הבכורה נערכה בסינמטק תל אביב. שעה קלה לפני כן הייתי בברית של חברה, שהתקיימה אצלה בבית, הגעתי לבושה במיטב בגדי, כי מבחינתי הברית הייתה רק תחנת מעבר בדרך לפרימיירה, אבל השמחה אצלה הייתה כל כך גדולה ואמיתית, שהרגשתי ששם אני רוצה להישאר. כך מצאתי עצמי מוותרת על הפרמיירה. היא לא האמינה, "מה? זאת הקריירה שלך!", אמרה. "תקשיבי, הכל שטויות", אמרתי לה, "אני רוצה להישאר בשמחה שלך".

עד היום כשאנחנו נזכרות בזה היא חושבת שהשתגעתי. המדהים הוא שאני מבינה שבדיעבד הצורך להתפרסם לא רדף אותי אף פעם. פשוט הייתי צריכה לעבור כזאת דרך ארוכה של להבריא את הנפש שלי ולבדוק מה היא רוצה באמת. במה, עבורי, היתה המקום להתבטא, לפרק רגשות, לקבל הכרה והוקרה, שיסתכלו על האריה ויקשיבו לעכבר שבי. הייתי צריכה את זה עד לשלב מסויים בו מילאתי את עצמי".

תשובה בעשרת ימי תשובה

בכל אופן, הכרטיס חזרה לניו יורק כבר הגיע לקיצו ויפית הייתה מבולבלת. "כל הזמן הזה בארץ נהניתי מחופש מוחלט. היה לי כסף, רכב, סוכנים, חברים, מסיבות - אבל מה עושים הלאה? חוזרים לארץ? נשארים בניו יורק? עוברים ללוס אנג´לס? בגלל שאני תמיד בהתבוננות על עצמי הלכתי לקואוצ´רית. הייתי צריכה שמישהו יעשה לי קצת סדר בראש בין ים המחשבות המבולבלות שלי".

היא הושיבה אותי על הכסא ושאלה "איזה דימוי עולה לך בראש ל´יפית השחקנית´?".

"בולדוזר", עניתי לה.

"וליפית האדם?".

אופס, כאן היא התקילה אותי. חשבתי קצת ועניתי לה "מים".

אני זוכרת שיום אחד הסתכלתי לשמים ואמרתי "אתה רוצה שאשאר בארץ? תמצא לי רוחניות!". ככה, באלו המילים דיברתי לבורא עולם, שעד לאותו רגע לא הבנתי שיש קשר בינו ובין תורת משה וישראל. מה זו הרוחניות שביקשתי? לא ידעתי מה אני מבקשת. הרוחניות שהייתה לי בארה"ב הייתה רוחניות בסגנון אחר לגמרי, שרחוקה מהיהדות, אבל אז היא נראתה לי לא רעה בכלל.

והנה, באחד הימים טיילתי על חוף הים. לפתע ראיתי מישהי יושבת על כסא נוח ומפצחת גרעינים. את קליפות הגרעינים היא השליכה על החול, וזה הטריד אותי. הייתי נוהגת להסתובב עם שקית ביד ולנקות את החופים. לפתע מצאתי את עצמי פונה אליה ואומרת לה, בטון הכי נחמד ואמפתי שיכולתי לגייס, "חבל שאת מלכלכת, לא חבל שהחוף לא יישאר נקי?", הפנייה הפתיעה אותה, אבל הטון בו השתמשתי גרם לה להקשיב לי. היא הרגישה כל כך נבוכה שהתחילה להתנצל, ניסתה להסביר לי עד כמה גם היא רוחנית וחשובה לה איכות הסביבה. היא שאלה "תגידי, איפה את ביום כיפור, רוצה לבוא לעשות מדיטציה בהרי הצפון?...". מדיטציה? ביום כיפור? הנה, זו בטח הרוחניות שחיפשתי.

הייתה לה תוכנית מסודרת: חמישי בערב הרצאה של איזה גורו רוחני, א"כ סליחות בקבר חוני המעגל, שבת אצל משפחה בצפון, ומשם ליום הכיפורים - למדיטציה. נסענו. בדרך עברתי מקווה בספסופה וטבלתי 12 פעם במים קפואים, ומשם הלכנו לשיעור של המורה הרוחני, שהיה למעשה הרב יובל הכהן אשורוב. נכנסתי להרצאה ולא האמנתי - הנושא עליו בחר לדבר היה ´מים´. על כך שהתורה נמשלה למים, על הסגוליות הגדולה של המים, ועל משה רבינו שמסתבר שנולדתי בתאריך הלידה שלו, ז´ באדר. היה ברור לי שהוא מדבר אלי. ההרצאה הייתה מרתקת, ופתאום נפתח לי צוהר אל רוחניות אחרת.

באותה שבת נשארתי אצל המשפחה הדתית בצפון, שאצלה התקיימה ההרצאה, ולמדתי שם עשרות דברים חדשים. אפילו לשאלות המטופשות, כמו "למה נוטלים ידיים דווקא שלש פעמים?", קיבלתי תשובה. זו הייתה הפעם הראשונה ששמרתי שבת כהלכתה.

היה משהו מאד שלם ורגוע בבית הזה. מאד אהבתי את הטקסים הדתיים ואת השקט שהיה. פתאום שבת אחת בלי טלוויזיה, בלי פלאפונים, עם דיבורים של קדושה, עם משפחה, עם ניגונים של שבת ועם מחשבה והתבוננות.

הם הכירו לי את ספר "המהפך" של הרב זמיר כהן, והספר הזה הדהים אותי. מצאתי עצמי קוראת בו במשך שעות רצופות. כבר לא רציתי לנסוע למדיטציה בהרים. הרגשתי ששם, אצל המשפחה הזו, אני רוצה להישאר. ביקשתי מהם להתארח אצלם גם ביום כיפור, והם אכן אירחו אותי בכבוד. בימי כיפור שלפניו התפללתי ב"בית כנסת של השחקנים" בניו יורק - בית כנסת מעורב של כל מיני סלבס יהודים, לא דתיים, שרוצים לחוות תפילה. כשמגיעים שם לחלק של "מודים אנחנו לך", הרבאיי שם אומר ´שכל אחד יודה לאיזה אל שהוא רוצה...´. זה יום הכיפורים שהכרתי בניו יורק, כך שלחוות יום כיפור כהלכתו, היה משהו חדש ושונה, שהרגיש לי הרבה יותר אמיתי. הרגשתי שכל מה שחיפשתי, כל הרוחניות שחיפשתי - זה שם, בצפון".

זיווג ראשון

אחרי יום כיפור החליטה יפית שהיא רוצה להתחיל ללמוד באלימה, בי"ס של הרב יובל הכהן אשורוב. זאת לא לפני ששערכה ביקור קצר בניו יורק, בן עשרה ימים, בו נפרדה מהחברים ומהעולם הישן שלה שם. היא אמרה שלום לכולם, וחזרה לפתוח בחיים חדשים.

"אז, למעשה, הבנתי שאני יהודיה ויש לי תפקיד וייעוד. הבנתי שכל הניו אייג´ שחיפשתי מגיע כל כולו מהתורה. כל האיזון הנפשי-רגשי-משפחתי מגיע מדרך ההלכה של בית שומר שבת, כשרות וטהרה. אבל, ה´אורות´ בהם חזרתי מהשהות בצפון, לא נשארו לנצח. תפתחי כל עיתון של דתיים, כמה מודעות ופרסומות יש שם לטיפול אישי, לעבודה עצמית, למודעות, לחינוך ילדים... כשאתה חוזר בתשובה אתה מבין שזה השביל, אבל עכשיו צריך לדעת איך לצעוד בו, לאן, עם אלו כלים רוחניים. היו עוד הרבה שאלות שניסיתי לפתור, לכן נרשמתי למדרשה. מכל מקום, במקביל ללימודים, התחלתי לחפש לעצמי... חתן.

התחלתי ללמוד במדרשת "מודעות" בנווה צדק, שם למדתי להעמיק מהו סוד האהבה היהודית, ועד כמה היא שונה מהאהבות שידעתי בעבר. במקביל, למדתי באלימה במשך שנה. זהו מסלול של לימודי רפואה סינית, שיאצו, תיקון המידות עפ"י הקבלה ודמיון מודרך. חלק מהדברים הכרתי מהעבר, אבל הפעם זו הייתה מסגרת יהודית - מסגרת של בנות. עושים צ´י-קונג בחיק הטבע, אבל בקדושה ובצניעות.

זמן קצר לאחר מכן הכרתי את בעלי הראשון. הנישואים הראשונים שלי היו בהשגחה פרטית מוחלטת, וכך גם הגירושים. זה קרה חמישה חודשים אחרי שחזרתי בתשובה. התחלתי את תהליך ההתחזקות בעשרת ימי תשובה, בחנוכה פגשתי אותו, בט"ו בשבט התארסנו ובפסח התחתנו. עוד בפורים רציתי לבטל את האירוסין, כי הרגשתי שההחלטה להתחתן צריכה להיות יותר שלמה ומאושרת, ולא כזו קשה, אבל כך רצה בורא עולם. בדיעבד, היום אני מבינה שהייתי צריכה לעבור את הנישואין האלה כדי ללמוד את הכלים הנכונים לבניית בנין עדי עד, ולמצוא את השפה הנכונה לבניית בית. אלו דברים שהייתי צריכה ללמוד ולהפנים, וזה לקח לי זמן. בחודש אדר נולד הבן שלי, וכשהוא היה בן חמישה חודשים, בשבוע של תשעה באב, נחרב הבית האישי שלי".

רפאל

מי שמכיר את הסיפור של אייזיק והאוצר שתחת הגשר יודע שאדם יכול לחפש מאה שנה משהו, ובסוף הוא מוצא אותו מתחת לאף. ככה היה אצל יפית עם בעלה הנוכחי.

"הכרנו בצבא בקורס מדריכות שריון, שגם אליו הגעתי בהשגחה פרטית. בגיל 17, כשקבלתי צו גיוס שני, אבא שלי ביקש שאשרת קרוב לבית, ואמא שלי עודדה אותי "לעשות משהו" בצבא. הרעיון קסם לי, והגשתי בקשה להיות מדריכה בשריון. באותו יום סוער וגשום של מבחני קבלה, מיד אחרי ששמעתי את המדריכות מסבירות מה התפקיד כולל, אמרתי לעצמי שזה נראה לי קשה ולא מתאים לנערה מפונקת כמוני. כל הריצות, הבוץ והריחוק מהבית... קרעתי את טופס ההרשמה ויצאתי מהאולם. בעוד אני יוצאת החוצה, פנה אלי ש.ג אחד, זר לחלוטין, ואמר לי, תוך שהוא מוביל אותי חזרה לתוך אולם המבחנים, "לאן את הולכת? ראיתי אותך מגיעה עם אבא שלך. אל תדאגי, תני לזה צ´אנס - זה כן בשבילך". איך שהוא סיים לדבר הגעתי לפרגולה של הראיונות האישיים, וקראו בשמי... הייתי הראשונה בתור! עמדתי המומה ואמרתי בהלם לששת המדריכות בחדר, שאין לי מושג איך הגעתי לכאן, שקרעתי לפני רגע את טופס ההרשמה ושאני בכלל לא חושבת שזה בשבילי, אבל הן רק שאלו אותי דבר אחד - אם תתחברי לקורס, איך תגיבי? עניתי שבמצב כזה אתן מעצמי 100%. זהו, המשכנו במבחנים נוספים וחזרתי הביתה.

כצפוי, זמן קצר לאחר מכן, קיבלתי בדואר מכתב ש"לצערנו לא התקבלת לקורס, המשך הצלחה". טוב, מי המשוגע שיקבל מי שלא סגורה על עצמה, כשיש כל כך הרבה מועמדות אחרות? קצת צבט לי הסירוב, אבל מי שהיה לידי בעת קריאת המכתב שמח שאני הולכת להישאר קרוב לבית, ואבא שלי אף הידר ואמר "זה לא התפקיד שעושה את האדם, אלא האדם שעושה את התפקיד - את תהיי הפקידה הכי טובה בבסיס". דהיינו, תכיני את הכוס קפה הכי טוב...