הטור המאויר לפרשת בהר-בחקותי: לפתח קשרי ידידות עם הגמרא

מי לא חולם על לימוד מעמיק וטהור עם חברותא לעומת דיבורים והסחי דעת למיניהם?

אפשר להתעורר מהחלום... זה מציאותי!

הכל עניין של הרגל...

קודם כל, אם אני חבר ללימוד שלו, ולא חבר לדיבור שלו, כבר פתרנו 90 אחוז מהבעיה. נכון, במקרים רבים לא ראיתי את החברותא כל היום ויש לנו הרבה פערים לסגור, אבל יש אנשים שחושבים שהחברותא היא אשתו! (אם היה מדבר עם אשתו כמו שהוא מדבר עם החברותא, אז גם שלום בית היה לו!).

זה אפשרי לא לדבר דברים בטלים, ולא מדובר על תעניות דיבור – זו מעלה נוספת. מסופר בגמרא על התנאים שבתקופתם אם מישהו היה מתעטש באמצע הלימוד, בכדי לא להסיח את הדעת לשנייה אפילו "לבריאות" לא היו אומרים לו!

מדובר על נטו לימוד עד כמה שאפשר. הרי עובדה, לפני שהכרנו לעומק את החברותא שלנו, הלימוד היה פנטסטי בלי שום דיבורים מסביב, באנו רק בשביל ללמוד. שם בעצם קבענו את "מדד הלימוד המרבי" שאנחנו יכולים להפיק מעצמנו, ובשמים קבעו כמה אנחנו מסוגלים. אנחנו חתומים על זה, אין תרוצים! אך ברגע שמתחילים להתחבר ולהכיר לעומק, הצרות מתחילות, ואיתם מגיע בדילוגים ושמחה היצר הרע!

אז מה, לא לפתח קשרי ידידות? אפשר לפתח קשרי ידידות, עם דפי הגמרא בלבד! מסופר על שני בחורי ישיבה שהיו אוהבים לדבר הרבה וללמוד מעט. יום אחד, בשעת דיבורם, בעודם יושבים עם הסטנדרים והגמרות פתוחות, שמו לב שהמשגיח נע לעברם. חיש מהר התחילו ל"התשטייגען" (ללמוד בהתלהבות) לעצמם, וברגע שהמשגיח עבר לידם אמרו בניגון גמרתי מצוי "תנו רבנן"... המשגיח עצר, סובב את ראשו ואמר להם באלגנטיות: "אין "תנו רבנן" אחד בכל מסכת נדרים!". איזו בושה...

כך נרגיש כשנגיע למעלה וישאלו אותנו האם קבענו עיתים לתורה? האם למדנו מסכת "נדרים"?

נראה אם שם נגיד "תנו רבנן"...

השורה התחתונה:

"וְאֶת-מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרו".

כותב רש"י הקדוש: "שתהיו עמלים בתורה!".

רק ללמוד וללמוד, אני אומר לעצמי, חייב להשלים את כל הפערים. ככה זה כשחוזרים בתשובה בגיל שלושים. אתה מרגיש שאתה חייב להיות ראש כולל תוך שנתיים. הרי לא יעלה על הדעת שבגיל כזה אני לא אסיים את הש"ס.

אני יושב ללמוד עם ילד דתי מבית, וחושב שבגלל שהוא קטן, אני "יכול עליו" בגמרא. ובסוף, אחרי כל שיעור איתו אני מוצא את עצמי שם ספר על הפנים כדי שלא יזהו אותי, ומתגנב החוצה מבית המדרש מרוב בושה. אפשר רק לקנא. איך הוא זוכר הכל בעל פה? איזה ייאוש. ואז מתחילים התירוצים שמביאים לרפיון בעבודת ה'. "זה לא חוכמה", אני אומר לעצמי, "הם מתחילים ללמוד מגיל צעיר, ואני התחלתי רק עכשיו".

אין לנו מה להשוות את עצמנו לאותם ילדים מחוננים שכל היום מדקלמים משניות בעל פה.

אנחנו לא שם!

התפקיד שלנו הוא ללמוד לאט לאט, להתמיד ולהבין מי נגד מי.

ועם הרבה עזרה ורחמי שמיים – להתקדם.

על ידי התקדמות הדרגתית, בהתייעצות עם רב מוסמך שיסייע לאורך הדרך ויכוון אותנו איך ללמוד נכון ואיך לעבוד את ה' בצורה נכונה – נוכל אולי יום אחד להיות יריבים שקולים לאותם ילדים.