הפרשה החסידית לפרשת בהר: החלום שרבים מאד חולמים עליו

ישנה שאיפה אחת משותפת לרוב האנשים החיים בעולם.

אם נעצור לרגע אדם במנהטן שבאמריקה ונשאל אותו: מה החלום שלך אותו היית רוצה להגשים? במקביל נעצור אדם בפריז שבצרפת ונשאל אותה שאלה, כך גם אדם אי שם במדינות הנחשלות, ברוב המקרים התשובה תהיה שווה:

"אני חולם להיות עשיר", או לפחות: "שלא יהיו לי דאגות כספיות".

שאיפה זו טבועה בדמו של כל אחד מסיבה פשוטה" רוב האנשים רואים בכסף את המשענת הבטוחה ביותר בחיים. רואים בו את הדבר שנותן לאדם חוסן, לא רק כלכלי – גם חוסן נפשי, משפחתי, רפואי, וכדו'. כי הרי עם כסף אפשר (כביכול) לקנות הכל... הוא נותן, לכאורה, בטחון ורוגע בכל תחומי החיים. האומנם?

בפרשת השבוע אנו לומדים את פרשת ריבית. התורה אוסרת על אדם להלוות כסף בכדי לקבל חזרה את סכום ההלוואה פלוס סכום נוסף כריבית. וזה לשון המקרא: "אל תיקח מאתו נשך ותרבית... אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים".

הספר "פנים יפות" מסביר בטוב טעם את הסיבה שהתורה אוסרת קבלת ריבית.

מאז חטא אדם הראשון, נגזר על האדם לעבוד לפרנסתו, "בזיעת אפיך תאכל לחם". אמנם גזירה קשה, אך לאמיתו של דבר טובה גדולה טמונה בגזירה זו. כאשר אדם צריך לדאוג מדי יום על לחם ומחיה, יש לו תזכורת קבועה לבקש ולייחל לבורא עולם שישלח לו את פרנסתו.

גם כאשר אדם התעשר, הוא יודע שעדיין הוא צריך לרחמים מרובים בכדי שלא להפסיד, ולהיפך, "מרבה נכסים מרבה דאגה". כך נשאר האדם מחובר כל הזמן לבורא עולם.

לעומת זאת הנחש קיבל קללה אחרת, "ועפר תאכל כל ימי חייך". מה טמון בקללה זו [שאולי נראית בכלל ברכה, שאינו זקוק לחפש כלל אוכל, שעפר מצוי לו בכל מקום]? כעונש לחטא אומר הקב"ה לנחש: קח, תאכל ותשבע מכל פיסת אדמה ועפר ואל תטריד אותי, אל תתפלל אלי. בקיצור, לא רוצה שום קשר איתך.

בכל תחום שאדם עובד ומתפרנס בו, עדיין הוא צריך לצפות לרחמי שמים שמעשה ידיו יצליחו, וברכה והצלחה יהיו מנת חלקו. אבל אדם הלוקח את כספו ומלווה אותו בריבית, אינו צריך לעבוד ולטרוח כלל. הוא יושב בניחותא בביתו רגל על רגל, שולף את הכסף מהכספת, מחתים את הלווה על שטר, עליו חותמים עדים וגם ערבים, והכסף שלו מביא עוד כסף.

אדם כזה, עם הזמן, מפתח תלות ובטחון בכספו וברכושו. הוא לא צריך להזיע, הכל בא לו בקלות, עד שהכסף הופך אצלו לאליל כל יכול. במצב כזה, אדם עלול מהר מאד לשכוח שיש בורא לעולם אשר מנהיג ומכוון, זן ומפרנס את הכל.

זה בדיוק ההבדל בין ארץ ישראל לארץ מצרים, ששם היינו בגלות. במצרים היה נהר הנילוס, ממנו היו שואבים את כמות המים שהם צריכים. בתקופות הקדומות הזרימה הייתה תמיד מספקת, והיו מים בשפע לכולם בלי שום בעיות. השיפוע המצוי בין הנהר לאדמות לכל אורכו של הנהר הוא תופעה ייחודית אשר נתנה לחקלאים את האפשרות להשקיית שדותיהם. המצרים לא היו צריכים להתפלל ולצפות לטיפת גשם שתרווה את האדמה, הם תלו את ביטחונם הכלכלי, ובעצם את כל חייהם, בנהר הנילוס. מסיבה זו הפך הנילוס לאליל המרכזי של המצרים, אליו היו מתפללים ועבדו לו עבודה זרה.

אבל על ארץ ישראל כתוב בתורה "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה". התושבים והחקלאים כל הזמן נושאים עיניים לשמיים ומתפללים לבורא עולם על כל טיפת מים. זה קשה יותר, אבל מצד שני מחבר מאד לקב"ה, ולא נותן לחיות באשליות ולבטוח במישהו אחר.

לכן כשהתורה אוסרת עלינו לקחת ריבית, הפרשה מסתיימת בפסוק "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, לתת לכם את ארץ כנען, להיות לכם לאלוקים". לפי מה שהסברנו מובנת ההשוואה בין דיני ריבית ליציאת מצרים והכניסה לארץ ישראל. בשניהם המטרה היא "להיות לכם לאלוקים", שנישאר מחוברים אליו ולא נשכח אותו.

דיני ריבית חמורים מאד. ומקיפים תחומים רבים מהחיים. פוסקי זמננו כותבים שכיום כמעט אין אפשרות לחיות מבלי להיתקל באיסור ריבית.

דורנו - דור האשראי, הצי'קים המאוחרים, פריסות תשלומים – כל אלו יש בהם שאלות ריבית, כי תשלום לזמן מאוחר יותר עבור מוצר שאני מקבל ברגע זה, פירושו שהמוכר מלווה לקונה את הסכום, והקונה ישלם לו את זה בעוד תקופה. תשלומים אלו, כשהם נושאים ריביות והצמדות, הרי הם איסור ריבית ממש גם למוכר וגם לקונה, אלא אם כן יש לקונה ולמוכר "היתר עיסקא", שהוא הסכם מיוחד שנוסח ע"י גדולי ישראל הקדמונים להינצל מאיסור ריבית.

תקצר היריעה מלפרט כאן עוד דוגמאות רבות מספור בהן אפשר בקלות להיכשל באיסור הכבד, והדרכים להימנע מכך. על כן יש לציין את מכון "ברית פנחס", שפועל רבות בנושא זה בחוברות הדרכה, במסירת שיעורים, ואף הקים בהתנדבות מוקד מיוחד לשאלות בנושא ריבית. לתועלת הקוראים, מספר מוקד "קו הריבית": 053-3110820.

הכותב הינו מנהל רוחני ומרצה ב'הידברות', וראש כולל אהבת תורה.