במחשבה תחילה לפרשת בחוקותי: שני הורים ודודה בתוך שלושה חודשים

"אני ממהר להלוויה, לא עכשיו", הסביר האיש את חפזונו.

חברו הסתקרן. "זה קרוב המשפחה שלך, שהיה חולה?".

הנהון ראש מהיר ולחוץ. והחבר שואל: "מה היה לו?".

"כלום", משיב הקרוב. "בקושי דירת שני חדרים"...

* * *

"וכל מעשר בקר וצאן, כל אשר יעבור תחת השבט, העשירי יהיה קודש לה'", במילים אלה, העוסקות במעשר בהמה, כמעט ומסתיימת פרשתנו.

מהו מעשר בהמה? כמו בכל דבר הניתן לאדם במתנה משמים, רוצה הקב"ה שיזכור האדם מיהו זה שנתן לו את המתת הזה, ובכך יזכור האדם לקיים את תכליתו הרוחנית עלי אדמות, לפיכך הוא מצווה לתת עשירית מכל מה שיש לו – לצרכי צדקה וחסד.

כאשר יש לאדם עדר של צאן ובקר, הוא מְצֻוֶוה אחת בשנה לבדוק את מנין הנולדים בעדרו, מהם יפריש עשירית לקרבן.

וכיצד מתבצע המעשר? זאת למדים אנו מהמשנה (בכורות ט', ז'): "כיצד מעשרן, כונסן לדיר ועושה להן פתח קטן כדי שלא יהיו שניים יכולים לצאת כאחת, ומונה בשבט [את העגלים היוצאים]: אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה, שישה, שבעה, שמונה, תשעה, והיוצא עשירי סוקרו בסיקרא (נצבע בצבע אדום) ואומר הרי זה מעשר".

הבה נשים לב שהמשנה לא אמרה שכל בהמה עשירית מסומנת בצבע אדום, אלא מונה מאחת ועד תשע בפירוט, ורק אז העשירית מוגדרת כקרבן. מהי הסיבה לכך?

הרה"ק רבי מרדכי דוב מהורנסטייפל מבאר כאן ביאור נפלא שפותח את עינינו לרגישות של התורה לחולשת בני האדם בעולם.

נקדים משל: עיניו של יואב זלגו דמעות. "מה קרה לך?", ניגש צדוק לעודד אותו. יואב משך באפו בקולניות: "אמא שלי נפטרה לפני שלושה חודשים, והורישה לי מאה אלף שקלים". צדוק צקצק בלשונו באמפתיה. באמת לא קל.

יואב המשיך למחות דמעות: "לפני חודשיים נפטר אבא שלי, והוריש לי מאתיים אלף שקלים". צדוק היה מזועזע: "שני הורים בתוך חודש? נורא ואיום!". יואב כאילו לא שמע: "ובחודש האחרון הסתלקה דודתי לבית עולמה, והורישה לי שישים אלף שקלים".

צדוק נענע בראשו לאות הלם: "שני הורים ודודה, לא פלא שאתה כל כך שבור, הלב נקרע". יואב הרים את עיניו האדומות מבכי וסיכם: "אתה מבין מה זה? שלוש מאות ושישים אלף שקלים בשלושה חודשים, והחודש - כלום...".

כעת ניגש לביאורו של הרה"ק מהורנסטייפל: כאשר מגיע אדם לערוך "ספירת מלאי" לרכושו, הוא מגיע לתוצאה הסופית. נניח שנולדו לו אלף עגלים בעדרו בשנה החולפת, עתה עליו ליטול עשירית – מאה מהם – ולתיתם לקרבן.

זה קשה!...

באה התורה ומלמדת אותו כיצד לעשות זאת נכון גם מבחינה רגשית: האיש מוציא מהדיר עגל אחרי עגל, ואומר לעצמו ה' נתן לי עגל אחד, ועגל שני ושלישי והלאה והלאה עד התשיעי. את העגל העשירי ה' מבקש לעצמו. הוגן. מאוד.

כך ממשיך החשבון בעגל האחד-עשר, השנים-עשר, השלושה-עשר... את העגל העשרים נותנים לקרבן. עכשיו כבר קל בהחלט להעניק לצדקה את מאת העגלים, שכן כנגדם "מגלה" האדם שהוא קיבל משמים תשע-מאות עגלים!...

ברוח זו – ממשיך הרה"ק מהורנסטייפל – על האדם להסתכל על קיום מצוות התורה בכלל, וקיום מצות הצדקה בפרט: הקב"ה העניק לך חיים, עשרים וארבע שעות ביממה. מתוך שעות אלו הוא מבקש מספר שעות לתורה ולתפילה. קיבלת גוף שמסוגל לתפקד? בריא יותר או פחות? כמה אחוזים מכוחך תקדיש למען הזולת למצוות חסד.

יש לך פרנסה, ברוך ה'? כן, כן, אתה לא רוטשילד ולא קרוב לכך. אבל עשרה אחוזים מתוך המאה שקיבלת אתה יכול להחזיר? לא עבור הבורא. מי שנתן מאה – אינו צריך עשרה בחזרה. הנתינה שמועברת לנזקקים, היא יותר עבורך מאשר עבורם.   

וכבר הקדים זאת התנא רבי אלעזר איש ברתותא במסכת אבות (פ"ג, מ"ז): "תן לו – משלו. שאתה ושלך – שלו". אלא שכעת, הדברים קלים יותר לביצוע – מבחינה רגשית.

* * *

כאשר הדברים מוכנסים לפרופורציה, כגון במקרה של פטירה, שאז עסוקים בנפטר ולא בירושה, אנו נוטים להתמקד בסיפור האמיתי: לא כמה כסף נכנס בחודש שעבר ולא נכנס החודש הזה, אלא עורכים ספירה מחדש, מגדירים את כל מה שיש לנו ביד, במציאות האמיתית: זו מתנה שקיבלנו. וכעת אנו נדרשים להעניק חלק קטן מתוכה.