פרשת בהר-בחוקותי: עוצרים – רק באדום!

בתחילת הפרשה נאמר: "אם בחוקותי תלכו" (כ"ו, ג'). ולכאורה, מה שייכת לשון הליכה לחוקות התורה? מיישב הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל בספרו "קול יהודה", שבאה התורה ללמדנו כי "בחוקותי" – בעניינים הרוחניים – "תלכו" – תהיו כל הזמן במצב של הליכה והתקדמות. השגתם משהו, אל תדרכו במקום, המשיכו הלאה... מיהודי חי נדרש להוסיף עוד ועוד.

ולפי זה מבאר הגר"י צדקה מה שאמר חבקוק הנביא, "הליכות עולם לו", ואמרו חז"ל "אל תיקרי הליכות אלא הלכות" (נדה ע"ג ע"א). ולכאורה, למה באמת הפסוק אמר "הליכות" ולא "הלכות"? אלא בא הדבר לרמוז על כך שלעולם צריכה התורה להיות אצל האדם במצב של הליכה והתקדמות.

* * *

הרב צדקה מצביע על הבדל מעניין בין התפתחות האדם להתפתחות הבהמה: הבהמה, מיד עם לידתה נולדת מושלמת, ואין לה כמעט עוד מה להתפתח, כפי שאמרו חז"ל: "שור בן יומו קרוי שור" (בבא קמא ס"ה ע"ב). לעומת זאת, תינוק שנולד, יקח לו תהליך ארוך וקשה עד שיתפתח, ילך בכוחות עצמו, ידע לדבר וכו'. האדם מעצם מהותו נועד להגיע לשלמות בכוחות עצמו, ולכן עליו תמיד להיות מוסיף והולך ברוחניות.

הבדל זה מתבטא גם בכך שהבהמה הולכת ועיניה למטה, למקום ממנו היא ניזונת, כי כל שאיפתה היא רק לעניינים ארציים – אכילה ושתיה. ואילו האדם, עיניו למעלה, והולך בקומה זקופה, כי ייעודו הוא להעפיל מעלה, מעל למעלות גבוהות.

ואמנם, יש מקום שצריך בו דווקא לעמוד, ולא להתקדם. פעם אחת הציג הגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל בפני תלמידיו שאלה: כיצד נוכל לצייר לעצמנו את דמותו של מלאך ה', ולקיים "אם הרב דומה למלאך ה' צבאות – יבקשו תורה מפיהו" (מועד קטן י"ז ע"א)? והלא איש מאתנו לא היה בשמים וחזה בדמותם של מלאכי רום? והסביר כי המלאכים נקראים "עומדים", מאחר שהם נמצאים לנצח באותה דרגה רוחנית שהיו בשעה שנבראו, ואילו הצדיקים נקראים "הולכים" (כמו שנאמר "מתהלך בתומו צדיק", משלי כ', ז'), משום שהצדיק תמיד הולך ומעפיל במדרגות רוחניות, ואינו שוקט על שמריו. והנה כאשר אדם מחפש לו רב ללמוד לפניו, הוא צריך לחפש רב כזה שהוא בבחינת מלאך, שהוא "עומד" ולא "הולך", דהיינו שאינו מחפש להתקדם בלימוד לטובת עצמו, אלא עומד ומתעכב בלימודו ואינו ממשיך עד שיבין התלמיד את העניין לאשורו.

הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, שמסר חידוש זה מפיו של רבו, רבי עזרא, הוסיף כי נאים הדברים למי שאמרם, ורעיון זה התאים בדיוק למידותיו הנאצלות של רבי עזרא, שתמיד דאג להתקדמות של תלמידיו בתורה, ולא החזיק טובה לעצמו. תמיד נותן היה לתלמידיו את ההרגשה שיש להם עוד מה ללמוד. מסופר שלפני שעמדו תלמידיו לקבל תעודות, הם הרגישו תחושה של הספק, אחרי עמל רב ובחינות יסודיות שנמשכו שנים רבות. ראש הישיבה לא רצה שתזוח דעתם עליהם, ולכן כתב לכל המוסמכים תעודות שבהן נאמר במפורש "יורה יורה ידין ידין", אבל לא מסר אותן לתלמידיו. התעודות נשארו אצלו למשמרת. "אין אתם זקוקים לתעודות כעת" – אמר – "כאשר תקבלו משרה ותצטרכו לתעודה, אתן לכם כתב הסמכה. ביקש רבי עזרא להראות להם שגם אחרי ההסמכה צריך ללמוד ולשנן, ולעולם אין להפסיק את הלימוד.