"זכות גדולה": ראיון עם עקיבא, שמסתמן כדבר הגדול הבא במוזיקה

"אדם וטוב לו, אדם ורע לו, מתהפך וחוזר, מכה שורש, מנתק, מתרחק, אדם רוצה לראות מעבר, לדעת, לחיות משהו אחר, חוסמים, חוסמים אותו קירות ההרגל", שר היוצר עקיבא תורג'מן, וכובש בחן ובאמת פשוטה עוד ועוד בימות וקהלים בארצנו הקטנטונת. עקיבא, 26, נשוי ואב לשניים, נמצא במוקדי העשייה של המוסיקה היהודית המתחדשת כבר לא מעט שנים, בין היתר כסולן להקת 'הלב והמעיין' האיכותית, וכמפיק ומעבד בפרויקט 'צמאה', אך רק לאחרונה החליט לפרסם את שיריו האישיים, ולצאת עמם לסיבוב הופעות ארצי.

"אני בא ממשפחה מאוד מיוחדת, הן מבחינה רוחנית והן מבחינה מוזיקלית" אומר עקיבא, בשעה שגופו משדר נמרצות ושלווה בעת ובעונה אחת, "ולכן הימצאותי בעולם המוזיקה היא מאוד טבעית עבורי. אבי הוא רב דגול ואיש חינוך, שבין היתר ייסד את הגרעין התורני בדימונה ועומד עד היום בראשו, אך גם שירה ומוסיקה הם עניין יקר וחשוב בעיני הורי, ולכן הם החליטו לשלוח את כל ילדיהם ללמוד בקונסרבטיון בדימונה. וכך למעשה יצא שכל 11 אחי ואני מנגנים".

ואיפה המקום של היצירה האישית שלך בתוך המשפחה המוזיקלית הזו?

"אני נושם מוזיקה מגיל מאוד צעיר, ובשלב מסוים התחלתי לייצר לעצמי טעם אישי, ושמעתי הרבה סגנונות מוזיקליים, כמו ג'אז למשל, והתאהבתי ביכולת ההשפעה שאפשר להעביר דרך הסגנונות האלה. במקביל, כל הזמן הייתי כותב מוזיקה. ממש מגיל הנעורים. כל הזמן כתבתי למגירה. בשלב מסוים, אחרי שהתחתנתי, כלומר בגיל 21, החלטתי שאני חייב לקחת את המוזיקה למקום אחר. וממש התחלתי להתפרנס מזה, בעיקר בתחום השירה. הייתי מופיע מול קבוצות של חיילים, בני ישיבות, אבל לא עם שירים שלי. ואחרי כמה שנים של הופעות כאלה, הגיע שלב שבו כבר רציתי לעשות משהו עם המוסיקה האישית שלי. עם העולמות שנובעים מתוכי.

"בעקבות כך הלכתי ללמוד בבית הספר הדתי למוזיקה 'מזמור', ושם הכרתי את נאור כרמי, אחד המרצים שם, ואחד מבכירי המוזיקאים בארץ. הכרנו קצת, ויום אחד הוא אמר לי: 'עקיבא, פתח יומן, אתה מגיע איתנו להופעה בצפון, עם הלב והמעיין' (הלהקה של נאור, א"ש). שם למעשה התחיל הרומן שלי עם הלהקה המדהימה הזו, שבעיני היא הלהקה עם המוזיקאים הכי טובים בארץ. אנחנו מנגנים כבר שלוש שנים יחד. עכשיו אני גם משתתף בדיסק חדש שהם עובדים עליו. בהתחלה הם היו אינסטרומנטליים לגמרי, ואז צרפו אותי כדי לחבר מילים ללחנים.

"חוץ מכל זה, היה לי תפקיד חשוב ומעניין בשלושת הדיסקים של 'צמאה'. בשלב מסוים, אחרי שהכרתי יותר ויותר את נאור, שהפיק ועיבד את 'צמאה', התחלנו לעבוד יחד על צמאה 1, 2 ו 3. עשיתי כמה דברים מקצועיים בדיסקים הללו, כמו קולות רקע, אבל אחד התפקידים שלי היה לבצע את הניגון בפעם ראשונה, ולמעשה ללמד את האמנים כיצד שרים אותם נכון. רוב השירים היו בהקלטות לא טובות, הקלטות של בתי כנסת וכאלה, ובשביל שברי סחרוף ילמד את הניגונים כמו שרצינו, הוא היה צריך לשמוע את זה כשזה במקצב ובסגנון ישראלי, כמו שהוא רגיל".

איך הייתה החוויה הזו מבחינתך?

"זה היה חזק מאוד. גם עם הלב והמעיין וגם ב'צמאה'. עם הלב והמעיין הופעתי הרבה יחד, בארץ וגם בחו"ל – אוסטריה, גרמניה, צ'כיה. ומעבר לכל זה, חשוב לזכור שזה גם אפיק פרנסתי ראוי ומכובד, וזה בעצם גם נתן לי את הסיפוק האומנותי במוזיקה. במסגרת הלהקה הייתה לי אפשרות לתת ביטוי לעדינות שבמוזיקה, לאיכות שבה. כשאתה מנגן לחיילים שבאים לירושלים ואתה עושה להם קבלת שבת, עם כמה שזה משמעותי, אתה לא באמת יכול להגיע לשם. ואגיד משהו חשוב עכשיו. זו זכות מאוד גדולה לנגן בפני אנשים ולרגש אותם. זו כבר זכות. אבל תמיד הייתה בי מחשבה שהשירים שלי הם לא רק יכולת לרגש אנשים, אלא שיש להם יכולת לגעת להם במקומות יותר עמוקים. זה מה שנקרא החיבור בין קהל לאמן. כשאני שר את השירים שלי אני מרגיש יותר קרוב למאזין".

למה דווקא תל אביב?

כפי שהזכרנו קודם, עקיבא הוא דימונאי במקור, אך בשנים האחרונות הוא מתגורר עם משפחתו בלב תל אביב, הידועה כעיר החילונית ביותר בישראל. רק לאחרונה חגגו רבים מתושביה על 'ניצחונם' בבג"ץ שאפשר פתיחת מרכולים בשבתות. בהתאם לכך, עולה בשיחתנו השאלה המתבקשת מאליה – מה מביא אדם ירא שמיים כמוהו לגור דווקא בתל אביב. "אני מרגיש שליחות", הוא עונה בפשטות. "לא הגעתי לשם מטעם אף אחד. לא חב"ד, לא ברסלב, לא ראש יהודי.

"ובכל זאת אני מרגיש שהנוכחות שלי שם מאוד נכונה. מאוד מדויקת לי, למשפחתי, לשכנים שלנו, ולכל הסובבים אותנו. ואני גם מרגיש שזה רצון ה'. הנוכחות שלנו כמשפחה דתית במקום כזה היא מאוד טובה וחזקה, והיכולת שלנו לפגוש אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, ולהיות חברי נפש שלהם, בצרוה בלתי אמצעית, ללא הניכור שנוצר הרבה פעמים כשלא מכירים, היא מאוד חשובה ונדירה. לדעתי המפגש הזה הוא קריטי בשביל העם שלנו. אני חושב שיש אנשים שהתפקיד שלהם זה לשמור על קיומן של החומות, יש אנשים שהתפקיד שלהם זה לגור בתוך החומות, ויש אנשים שהתפקיד שלהם הוא דווקא לשבור את החומות".

תמיד הרגשת שהתפקיד שלך הוא להפיל את החומות?

"כן, יחסית מגיל צעיר. החיבור בין עם ישראל תמיד היה נר לרגלי. אבל שוב, לכל אחד יש שליחות אחרת. זה כמו אברהם יצחק ויעקב. אברהם הוא התגלות של חסד. הוא היה אב המון גויים. פתוח לכולם. מגייר. רוצה להשאיר אפילו את ישמעאל בביתו. יצחק, לעומת זאת, יצר את הגבולות. יצחק הוא גבורה. דין. יעקב הוא שילוב של שניהם. תפארת. מצד אחד היה איש תם יושב אוהלים, מצד שני התערה ביושבי הארץ, ירד למצרים וכולי. אחרי שמבינים את זה, אחרי שמבינים שיש תפקיד לכל אחד, מבינים שגם שלאנשים שלומדים תורה בירושלים או בבני ברק יש תפקיד סופר משמעותי וחשוב".

ולמרות כל זאת, למה דווקא תל אביב? יש המון ערים מעורבות בארץ.

"תל אביב לדעתי יוצרת התרחשות של מפגש נדיר. אנשים לא באים רק כדי לגור בה, אלא גם, ואולי בעיקר, כדי להתפתח. עסקית, אמנותית, רוחנית, ועוד. כל אחד והקטע שלו. אנשים קצת יותר בטיול שם, פחות במגורי קבע. ולכן זה גרעין קשה לפיצוח. תל אביב מסמלת בעיני רבים את החופש המערבי. ובתפישה הזו, חופש הולך הרבה פעמים עם פריקת עול. ואני, לצד זאת, רוצה לגלות את החופש הזה בתוכי באופן שמתכתב עם התורה והמצוות, ונאמן ומחויב להן. אני רוצה להראות לעצמי ולסביבה שזה אפשרי ואפילו חיוני וחיובי. לצד זאת, אהיה גלוי ואומר שלא פעם מאמצי עולים על שרטון, ואני נתקל בסיטואציות שלא ניתנות לגישור, ובמורכבויות שהן יותר גדולות ממני. אבל גם זה חלק מהעניין. לדעת שבסוף אתה קטן ומוגבל, עם כל הרצון הטוב שלך".

דודו טסה עמד פתאום, כולו קפוא ומשתאה

במהלך שיחתנו, ניכרת היטב ועולה שוב ושוב התשוקה הגדולה של עקיבא לגעת באנשים, ליצור, להישמע ולהשמיע, ולעשות את כל זאת בדרך הרצויה לפני המקום. משום כך, ראיתי לנכון לשוחח איתו על האופן בו הוא משתף את הקב"ה בעשייתו. "ה' כל הזמן נוכח בעשייה שלי", הוא מציין. "אני רואה במוסיקה שלי שליחות, שליחות שהיא בין היתר הענקת יכולת לאנשים להיפתח לעצמם, ושליחות בעשיית מוזיקה שתלווה אנשים בכל מיני תהליכים בחייהם האישיים. אני רוצה ליצור שירים שיעוררו אנשים לתנועה, למחשבה. הדבר שהכי מסוכן בחיים זה קיפאון ואדישות. ובעיני זה תפקיד מאוד גדול של מוסיקה. אני זוכר את עצמי הרבה פעמים נפעם ומתרגש ממוזיקה מסוימת, שגרמה לי להיות אדם יותר טוב, שגרמה לי להרגיש חלק אמנם קטן אך משמעותי בתוך כל ההוויה".

לפני זמן קצר הוצאת את אלבומך הראשון. איך הוא קשור לכל מה שדברנו?

"קודם הוא קשור בכך שכל הזמן אני רוצה להתקדם עוד ועוד מבחינה רוחנית, ולדעתי האלבום הזה מבטא את הרצון הזה היטב. אני תמיד רוצה לדייק את עצמי יותר ויותר. הרצון הזה הוא אבן יסוד מאוד משמעותית באלבום הזה, למרות שהוא לא נעשה רק עם אנשים שהם שומרי תורה ומצוות. ההפקה למשל היא של ניר מימון, שעובד בעיקר עם דודו טסה. המפגש הזה בינינו גורם לחיבור שדברתי עליו מקודם. בכלל, המוזיקה שלי היא לא בהכרח מוזיקה דתית. ועם זאת כל כולה מדברת על תהליכי עומק רוחניים שעברתי, ועל הדרך הארוכה שב"ה עוד מצפה לי".

מה תוכל לספר על החיבור האנשים שעבדת איתם על האלבום?

"ואו. הרבה דברים. למשל, ניר מימון, מפיק האלבום, הגיע לברית של הבן שלי לפני כשנה, ובמהלך הברית הוא שמע אותנו שרים את ניגון 'ארבע בבות' של חב"ד, ומאוד התרגש. אני יכול להבין אותו. זה ניגון לא מהעולם הזה. בכל אופן, בסוף האירוע הוא אמר לי 'בוא נעשה משהו כזה בדיסק'. ואני פחות רציתי. כי ביום-יום אני שר הרבה ניגונים. שבוע לאחר מכן, למרבה דאגתנו, הבן שלי היה בבית חולים עם דלקת קרום המוח. ימים מאוד מורכבים עברו עלינו.

"בתוך כל זאת הגעתי לעבודה, לאולפן, להמשיך להקליט, וגם שם הוא המשיך ללחוץ עלי שנכניס איזה ניגון חסידי לאלבום. בשלב מסוים החלטתי לזרום איתו ואמרתי לו 'תשמע יש ניגון שאני מאוד אוהב, של ברסלב, בשם 'רננו צדיקים', ואת הניגון הזה אני מוכן'. ניגנתי ושרתי לו אותו, הוא מאוד התרגש, וביקש שאכתוב את האקורדים, ומיד הקליט אותם. הכל קרה מאוד מהר. בדרך כלל כל שיר לוקח מלא טייקים, ואותו הקלטנו בפעם אחת. ברוך ה' הוא יצא מעולה על הפעם ראשונה.

"מאוחר יותר, כשהבאנו את חיליק פרנק לנגן את הקטע שלו, גם דודו טסה בדיוק היה באולפן, וכשחיליק התחיל לנגן דודו נעמד פתאום, כולו קפוא ומשתאה. הוא מאוד התרשם. המפגש של המוסיקה הזו עם רבדים שונים של אנשים, והנגיעה שהיא נוגעת בהם, הוכיחו לי שאני חייב להיות נאמן לעצמי ולמוסיקה הזו, ולשרת את ה' דרכה עד כמה שאני יכול".

אכן משימה לא פשוטה. אילו תגובות אתה שומע מהקהל?

"תודה לאל הגדול אני מקבל המון אהבה ותגובות חיוביות. אנשים מספרים לי דברים ממש מרגשים, שנותנים לי המון כח להמשיך. עם זאת, אני חושב שלא כל אחד יכול או צריך לאהוב אותי. אני לא מצפה שכל אחד שישמע אותי ייפול מהרגליים. אבל אני גם מאמין שיש הרבה אנשים שכן יכולים לאהוב ולהתחבר. מבחינתי אני רק בהתחלה כעת. הכל מאוד ראשוני. הוצאתי רק דיסק ראשון עכשיו. זו עבודה מאוד מאוד קשה, ואני רוצה ומתכוון לעשות אותה. ובעזרת ה' נעשה ונצליח".