שמעתם על "המטאטא הקדוש" של ת"א, ר' יוסף וולטוך זצ"ל?

בגיל 8 עלה רבי יוסף וולטוך עם משפחתו לארץ ישראל, התגורר בעיר העתיקה בירושלים ובגיל צעיר התייתם מאמו. למד בישיבת "עץ חיים" בירושלים, שקד על לימוד התורה לעיתים גם 14 ואפילו 18 שעות ברציפות, ומעולם לא נראה הולך ללא ספר בידו.

בגיל 13 כבר למד בספר "עץ חיים" והרגיל את עצמו להתנהג בענווה. בכל יום נכנס בחשאי לישיבת "בית א-ל" והתבונן במעשי המקובלים, וכל הנהגותיו היו על פי הוראותיו של אדמו"ר רבי שלמה גולדמן מזוועהיל.

רבי יוסף מיעט בשינה, סירב לישון על גבי מיטה ולרוב התנמנם תוך כדי לימוד על הספר. הוא נהג להתפלל "ותיקין" ולהניח ארבעה זוגות תפילין – רש"י, רבינו תם, הראב"ד ו"שמושה רבה". קבע חברותא אחר לכל לימוד, הבין וקלט כל עניין במהירות מדהימה ונודע כבקי בכל הפרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד]. רשם בכל ספר קבלה שסיים ללמוד "מוגה", ונהג לחתום "יוסף וולטוך נכד המגיד מזלאטשוב" היות שאביו צאצא לר' יחיאל מיכל מזלוטשוב. לעיתים חתם "יוסף וולטוך איש ירושלים" מרוב אהבתו לירושלים.

זמן קצר לאחר נישואיו חלתה זוגתו, ושהתה בבית הרפואה עד לפטירתה, אולם על פניו לא נראה שום עצב ובקדושה ופרישות מענייני העולם החומרי המשיך לשקוד על לימוד התורה. הרב התגורר ברחוב אוסישקין בתל אביב. לפרנסתו עבד בלילות כמנקה רחובות בעיר, ובאחד הרחובות נהגו נערים לידות בו אבנים, אולם מידי לילה פנה אל הנערים ואמר "תודה רבה לכם". נהג להשתטח על קברי צדיקים גם אם נמצאים במקום סכנה, ולהגיע לכותל המערבי [בעת שהיה בשליטת הירדנים], ופעמים רבות נסע במיוחד לציון רשב"י [רבי שמעון בר יוחאי] במירון על מנת להתפלל או לערוך סעודה לכבוד הצדיק. בכל שבוע ביקר בביתו של המקובל מרדכי שרעבי, ולעיתים תכופות נפגש גם עם רבי מאיר אביחצירא ועם אדמו"ר רבי משה מרדכי בידרמן מלעלוב. בכדי לגלות צדיקים נסתרים ביקש מהמקובל בן ציון משה יאיר ווינשטוק לרשום את כתובת המגורים של כל יהודי שיגיע לרכוש ספרי קבלה נדירים, ולשלוח עמו את הספרים. תמיד אחז בפרקי ידיו שני סלים פשוטים למראה, בהם הסתיר ספרי קבלה עתיקים ונדירים, ולא אחז את הסלים בכף ידו היות שהקפיד מאוד לא להוריד את ידו מתחת לאבנט, כפי שנהג רבי יהודה הנשיא, וכך נאלץ להרים את ידיו כל הזמן כדי שהסלים לא יפלו מפרקי ידיו. אהב שלכל עדה יש מנהגים מיוחדים ונוסח תפילה, והתפלא על אנשים המתביישים במוצאם ומשנים את מסורת אבותיהם. שמר על קדושת העיניים והתרחק מבעלי חטא, זכה לגילויים נפלאים ולהתגלות נשמות הצדיקים ובכל ברית מילה ראה את אליהו הנביא. בתפילותיו לקרוב קץ הגאולה זכה לראות את רחל אמנו עטופה בבגדים שחורים. התפרסם כיודע נסתרות ופועל ישועות, והוציא "רוחות" שנדבקו באנשים – אולם השתדל להסתיר את מעשיו וצדקותו.

למרות ייסוריו הגדולים מחולי המעיים, עבד את ה' בשמחה ובהתלהבות. בכל חודש חילק כספים לנזקקים, ולמבקשים את ברכתו איחל "כל הישועות!".

לאחר פטירת רבי מאיר אבוחצירא, בי"ז ניסן ה'תשמ"ג, אמר כי אינו יכול בלעדי רבי מאיר. במוצאי שבת השתתף בסעודת ההילולא לכבוד רשב"י, ולאחר שהזכיר את הילולות הצדיקים שחלו בשבוע שחלף אמר כי ביום שלישי – ל"ה לעומר יהיה יארצייט גדול. ביום שלישי נסע להשתטח על קברי צדיקים בגליל, כאשר יצא מקבר רשב"י במירון לא חש בטוב, בהגיעו למערת האידרא שוב אמר כי אינו חש בטוב וביקש לשתות סודה. בצפת קנו עבורו מי סודה ולפתע התעלף, הובהל לבית הרפואה בצפת והשיב את נשמתו ליוצרה. למחרת בבוקר הובא לקבורה בהר הזיתים.

* * *

כשמבקשים מראש ישיבת "בני ציון" הרב בן ציון מוצפי שליט"א לספר על הרב וולטוך קצת מדרכיו ומנהגיו, כדי להפיץ זאת לזיכוי הרבים ולעילוי נשמתו של הצדיק, הוא פותח בערגה: "זכיתי להכירו מקרוב. תלמיד חכם גדול היה, חסיד, היה, ענוותן ושפל רוח היה, בעל יסורים רבים היה, נחבא אל הכלים. נפטר בשנת תשמ״ג לפתע פתאום, בדרך מירון צפת".

כשנשאל איך נוצרה ההיכרות עמו הוא אומר: "זכיתי ולמדתי עמו ואולי הרבה, צנצנת מלאה מכל מיני מעדני התורה, תלמוד ומדרשים, זוהר וקבלה, מפרשים וספרי מוסר, פוסקים וספרי הלכה, הכל היה מונח במוחו. גם ידען גדול היה בקורות העתים ובהיסטוריה של דברי ימי עמנו. לא היה חכם שחי באיזה דור שיהיה או מחבר ספר, שהוא, רבי יוסף וולטוך ז״ל, לא ידע את שמו ואת זמן תקופתו. חלק כבוד גדול לכל חכמי התורה שוכני עפר, ולהבדיל החיים על הארץ.

"ידע מכאובים וחוליים, ושתק וקיבלם בדומיה. נדד ממקום למקום וספריו וטליתו ותפילין שלו עמו, התוודע לרבים מגדולי הדור, ובפרט אותם שהיו דוגמתו, נחבאים אל הכלים. חי בחדר צנוע מאוד. רוב ימיו בודד היה, כי לא עלינו אשתו חולה היתה ומאושפזת. חגים ומועדים, שבתות וימי חול העביר לבדו בינו לבין קונו, כשאין לו מאומה מהעולם הזה, ואפילו מי שיכבס לו מטפחת או גרב. קדוש היה, ענק היה, ולא הסכים שיספרו בשבחו או ידעו על מעשיו הנסתרים".

לסיום, הרב מוצפי מספר עובדה מדהימה על הצעדה המעורבת שבוטלה בזכות הצדיק: "מעשה אחד נזכרתי שאירע לפני 45 שנה. בארץ היה מנהג שבימים שסביב ימי הפסח ערכו הקיבוצים והמושבים השונים את ״צעדת 4 הימים״, שאחר כך הפכה לצעדת 3 הימים, וגם 2 הימים, וכמובן שבלילות היו לנים בדרכים, אנשים ונשים, בנים ובנות, ומגיעים היו למכשולות".

והנה, מספר הרב מוצפי, "שנה אחת ירדו גשמים עזים במשך יומיים רצופים שבוע לפני הפסח, והיה זה בצעדה האחרונה כשכל הצועדים נרטבו והתפזרו לכל עבר. והם היו נוהגים לסיים את הצעדה בחוצות ירושלים הבירה לקול תרועת חצוצרות תופים ומחולות בפומבי. גם גויים היו באים ממזרח וממערב מצפון ומים, ואפילו היה זקן ישיש בן 90 מהולנד שהיה מגיע כל שנה וצועד בירושלים כשעל חזהו עיטורים ומדליות ממדינות שונות בעולם.

בסוף אותו יום ראיתי את רבי יוסף בכותל המערבי שלא כמנהגו, והגיע לשם בהפתעה. כששאלתי אותו מה הביאו היום לירושלים כי היה לו חברותא עם אחד הצדיקים באיזור המרכז. אבל רבי יוסף ביקש ממני לא לספר על בואו הנה, ואמר לי: "לא יכולתי לסבול חילול השם וחילול הקודש בצעדה זו, ולכן באתי להתפלל על ביטולה". ומאותה שנה פסקה אותה צעדה ונשכחה. ביום כ' באייר הלך לבית עולמו כשהוא בן ס״ב שנים. זכותו יגן עלינו.