54 שנה למלחמה הניסית: "אני מוחלת לבעלי - אנא מחל לעם ישראל"

עיקר החזית בימי המלחמה היתה בירושלים. שם הלגיון הירדני נעץ צפרוניו בעוז בעיר העתיקה, בה שלט מאז 'מלחמת תש"ח', והשכונות הסמוכות ספגו את הדי הארטילריה. יתד נאמן במקבץ סיפורים מרטיטים על חרבם של ישראל ועל זכות התורה שהגנה מול הצלפות הליגיון הירדני.

"רבונו של עולם, אני מוחלת לבעלי. אנא תמחל לעם ישראל"

אחד הבחורים בישיבת מיר בשכונת 'בית ישראל' היו תושב חו"ל. בימים המתוחים שלפני פרוץ המלחמה התחננו אליו הוריו שיחזור לביתו שבחו"ל. הוא נענה להפצרותיהם ונסע חזרה. עם תום המלחמה הוא חזר ונכנס למרן ראש הישיבה הרב חיים שמואלביץ זצ"ל, ואמר לו: "ב"ה, היתה לי יותר מנוחת הנפש בבית. כאן היו הפגזות וישבו במקלטים". השיב לו רבי חיים: "אתה צודק, אבל את ה'ימי כיפור' שהיו לנו כשישבנו במקליטים, את זה הרי לא היה לך..."

עוד סיפר מרן הרב שמואלביץ: "בני הישיבה ישבו במקלט עם כל תושבי 'בית ישראל', וישבה שם אשה שהיתה עגונה 12 שנה מבעלה. היו שאמרו תהילים, היו שאמרו וידוי, היו שאמרו 'אבינו מלכנו', וכמובן שהקול היה בוקע רקיעים. אבל לפתע אני שומע את האשה מתרוממת ממקומה וזועקת: 'רבונו של עולם, אני מוחלת לבעלי שעיגן אותי במשך 12 שנה והשאיר אותי מטופלת בילדים רכים. כמו שאני מוחלת לו, ככה תמחל לעם ישראל שלא חטאו כל כך הרבה, כמו שהוא חטא לי...' זה מה שהציל אותנו", אמר ראש ישיבת מיר.

רבי נחום פרצוביץ: השיעור הכללי במקלט נמשך מאותה נקודה בה הופסק

תקופת ההמתנה למלחמה היתה מתוחה ביותר. יום לפני פרוץ המלחמה נשמעו יריות בירושלים, והיה צריך לתפוס מחסה. היה זה ביום ראשון, באמצע השיעור הכללי של הגאון רבי נחום פרצוביץ זצ"ל. ירד רבי נחום אל מקלט הישיבה המאולתר, ותלמידיו עמו. סיפר תלמידו הגאון הרב אליהו מאיר קלוגמן: "החששות והפחדים מרטיטים את לבבות כולם, רבי נחום ממשיך את השיעור במקלט מאותה נקודה בה הפסיק בהיכל השיבה. הוא אפילו לא מוצא צורך לחזור על המשפט האחרון שאמר למעלה".

בהזדמנות אחרת באותם ימים בשעת ההפגזות ירד רבי נחום למקלט עם הגמרא בידו והמשיך בלימודו. לאחר כמה דקות נכנס למקלט יהודי ישיש בלתי מוכר, אשר במקרה עבר ברחוב ונכנס למקלט הקרוב. רבי נחום סגר את הגמרא והחל לדבר עם היהודי, להרגיעו ולהנעים את שהותו במקלט, שלא ירגיש בודד. גם בימים הטרופים הללו לא נתן רבי נחום לעצמו הנחות. ביום ראשון לאחר מכן עלה על הבמה ואמר שיעור כללי הוסף בסוגיה חדשה לגמרי.

לימים, כאשר הספיד רבי נחום את חותנו רבי חיים שמואלביץ, הוא דיבר רבות על זכות תורתו, וסיפר שירדו בני הישיבה וראשיה לחדר האוכל של הישיבה ששכן בקומת הקרקע של הישיבה בירושלים. הבנין שכן קרוב מאוד לגבול עם ירדן, ולעיתים היו ניצבים על גגו חיילים. הבנין ספג שלוש פגיעות ישירות, ובס"ד לא נפגע איש מבין היושבים במקלט, לא מבאי הישיבה ולא מקרב השכנים הרבים שבאו להסתופף שם .על כך אמר רבי נחום שההצלה של היושבים במקלט ההוא היתה בזכות תורתו של רבי חיים שמאולביץ, ולכן הוא היה בטוח כל הזמן שלא יארע שום דבר ליושבי המקלט.

גירסה אחרת נמסרה מאחד התלמידים. על פיה, אמר רבי חיים: "את הלילה שישבנו במקלט במלחמת ששת הימים אני לא אמכור לעולם. מבואר בספרים שפחד מוות מכפר אף יותר מהמוות עצמו", אמר רבי חיים. כשסיפרו זאת לרבי נחום הוא השיב בשוויון נפש: "אני לא פחדתי כלל, כי רבי חיים היה אתנו. אין מה לפחד"...

הפיצוצים גרמו לחור בגג, והרב אלישיב ממשיך להסביר את דברי הרמב"ם

שכונה נוספת הסמוכה להפגזות היתה מאה שערים. רבנו מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל כבר התקרב לשנות השישיים, והוא היה בביתו ברחוב חנן עם הרבנית. אחד מבניו הגיע לשהות עמו.

קולות המלחמה נשמעו בעוז, וכל פיצוץ היה נראה כאילו עוד רגע הבית חרב. בגג הקמה העליונה אכן נהיה חור. הלחץ ניכר על פני כולם, ומרן הגרי"ש פונה לבנו ואומר שטיקל תורה, קושיה על דברי הגמרא והרמב"ם תוך כדי דבריו נשמעים הפיצוצים המפחידים והוא ממשיך לדבר כאילו לא שומע כלום.

בהמשך לא היתה ברירה והלכו למקלט ליד ברסלב, ובדרך עברו ליד אחת החצרות, ומיד אחרי שעברו שם נפלה פצצה. במקלט אסרו להדליק חשמל, אבל הגרי"ש אלישיב הביא עמו נרות, ישב ולמד גמרא כאילו המלחמה לא נוגעת אליו.

"גם אם תפרוץ מלחמה, ה' יילחם לכם ואתם תחרישון"

בשכונת גאולה הסמוכה ברחוב חגי התנוססה בימים ההם לתפארה ישיבת חברון. חלק מן הבחורים שקלו לעזוב את הישיבה ולסייע לכוחות הביטון במלחמתם. המשגיח רבי מאיר חדש הסביר אז את הנאמר: "משורר ששיער במיתה". כלומר: שכשלוי נוטש את משמרתו ועובר למלא משימה אחרת, לשמור בשער, הגם שהיא משימה קשה יותר – דינו למיתה. "בן ישיבה שנוטש את משמרתו ונוטל עליו תפקיד ביטחוני, לא זו בלבד שאינו נוהג כשורה, הוא מסכן את עצמו בסכנת חיים".

סיפר הרב שלמה הופמן: "ביום ראשון כ"ה אייר בצהריים ניגשתי לישיבה לבקר את בני, כאשר בחורים דיברו בחרדה על האפשרות שתפרוץ מלחמה. באותו רגע ירד המשגיח במדרגות, וניגש ושאל: 'על מה מדברים כאן?' השבנו לו: 'חוששים את תהיה מלחמה', אמרנו לו.

רבי מאיר חייך ברוגע: "מה יש לדבר? אתם שוכחים שיש ריבונו של עולם? ה' יילחם לכם ואתם תחרישון. גם אם תפרוץ מלחמה, ה' יילחם לנו ואתם יכולים בשקט להמשיך ללמוד בשלווה ורוגע".

במקלט – ר' מאיר חדש לא הרים עיניים מ'שערי העבודה' לרבנו יונה

הגאון רבי משה מרדכי חדש זצ"ל, ראש ישיבת 'אור אלחנן' סיפר לימים שבאותם ימי מלחמה היה אביו המשגיח רבי מאיר שקוע ב'שערי העבודה' לרבנו יונה. גם כשבמקלט היתה תסיסה מרובה ורעש פגזים החריש את האוזניים, הוא המשיך להיות מרוכז בספר. "היתה לי הרגשה", אמר הרב משה מרדכי, "שאבא מרגיש חובה ואחריות לא להסיח דעת מהלימוד דווקא בשעות כאלו. לא הפסיק מהלימוד אפילו לא להתעניין ולשאול מה קורה".

הרב הירש פאליי זצ"ל, שגר ברחוב הושע הסמוך, ירד לפרוזדור הגדול המבוצר בקומה הראשונה, שם התגורר הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי. רבי הירש ורבי ברוך מרדכי שקעו בעומק הלימוד של מסכת מנחות. מבחוץ רעמו קולות המלחמה ומבית רעמו קולות מלחמתה של תורה.

"אנחנו נלחמים בזכות התורה שלנו"

ועדין בשכונת גאולה, קרא הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל בישיבת 'פורת יוסף': "עת צרה היא ליעקב. אם בעז"ה יעשה לנו ה' נס ונצא מצרה גדולה זו מאפלה לאורה, נתאסף כולנו לומר 'נשמת כל חי'". אך הבחורים דאגו, וחכם עזרא הרגיע אותם שאם יוסיפו להתחזק בלימוד, הוא בטוח שהקב"ה ישמע לתפילותיהם.

חכם עזרא הכריז על סגולת הרמח"ל ללימוד שלושה ימים רצופים. האורות בבית המדרש דלקו יומם ולילה, והיה אומר: "אנחנו נלחמים בזכות התורה שלנו. רותמים אותה להצלחה במערכה".

באור לכ"ו אייר נערך 'משמר' בהשתתפות כל בני הישיבה וחכם עזרא ביקש שיקבלו 'קבלות' לזכות עם ישראל בעיקר בענין לימוד תורה ללמוד ברצף. עם סיום המשמער אמרו סליחות ובבית המדרש הרגישו כשעת נעילה.

עם פרוץ המלחמה. שהה חכם עזרא בביתו כשחלונותיו נאטמו בשקי חול. רבני הישיבה באו גם הם לשם בידעם שהמגן הטוב ביותר הוא תורת הרב הגדול. שעות רבות ישבו ולמדו כחם יהודה צדקה, חכם בן ציון אבא שאול, חכם יוסף עדס וחכם נתן סאלם יחד עם חכם יהודה עטיה. כשהירדנים החלו להתקיף את ירושלים בעצמה, פגז אחד פגע בדירת ה שכנים מעלה ביתו, אבל בחסדי שמים איש לא נפגע. חכם עזרא הורה לתלמידים להמשיך את שגרת הלימוד להוסיף ולהתפלל ולהרבות זכויות.

"החסד שנעשה במקלט בין איש לרעהו למעלה מן המשוער"

הגאון רבי בנימין זאב יעקבזון זצ"ל בספרו 'אשא דעי למרחוק', המתאר את מסעותיו בגולה בשליחות גדולי הדור, מתאר בפרק האחרון את ימי המלחמה בשכונת סנהדריה, בה התגורר וכיהן כרבה: "כל תושבי השכונה מצאו תוך דקות מועטות את משכנם במקלטים הענקיים של שיכון אוריאל. כמה דירות נחרבו כליל, בכמה דירות נחרבו חדרים או גזוזטראות, והחסד שנעשה במקלט בין איש לרעהו למעלה מן המשוער.

ברגע האחרון הכריחו את רעייתי, את בני ואותי לנסוע לבית וגן לבני בכורי. ההחלטה היתה קשה עלי מאוד, אני יודע שהקברניט אינו עוזב את ספינתו בשעת הסכנה, אבל נזכרתי בהוראת המהרש"ל שבשעת הסכנה מוכרח כל מי שיכול לעזור לעמוד על מקומו, ומי שאינו יכול צריך ללכת למקום מבטחים.

כן ידעתי שהדיין הנאמן והמסור שלי רבי יעקב ישעיה בלוי נשאר בשיכון לתת עצה ועזר לכל נצרך.

בבית וגן הכשירו את עזרת הנשים של בית הכנסת למקלט מרווח. בית הכנסת שבמרתף היה יומם ולילה מלא לומדים ומתפללים ואומרים תהילים. שם שפך הגאון רבי יוסף נפתלי שטרן את שיחו, שם במקלט נפגשתי עם עוד רבנים חשובים.

בבית וגן באותם ימי מלחמה פגש יהודי את מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל הולך ברחוב ושלווה ורוגע על פניו. שאל אותו היהודי: "מה יהיה עם הסכנה שכולנו שרויים בה?", אמר לו הרב: "תראה את ההרים והגבעות שמקיפים את עירנו ירושלים. 'ירושלים הרים סביב לה וה' סביב לעמו מעתה ועד עולם'. כמו שאתה רואה עין בעין שהרים סביב לה בלי הוכחות, ככה אני רואה שה' סביב לעמו ואין לי מה לפחד!"

השמחה הראויה היא בהצלת נפשות אחינו הלוחמים יותר מניצחון על האויבים

העיר בני ברק לא הופגזה כלל במלחמה, וגם שם התחזקו ונשא ובעול תלמידי ישיבת פוניבז'. פחד גדול שרר ביישוב היהודי כולו, ומרן רבי יחזקאל אמר: "נדמה לי שצריכים לפחד מהמצב שאנחנו נמצאים בו, כמעט כמו הפחד שמפחדים לקראת הימים הנוראים!

בשיחה בי"ד אייר בהיכל הישיבה אמר המשגיח: "כולם חושבים עצות מה לעשות ולא חושבים מה רבונו של עולם רוצה בזה. הקב"ה מתאווה לתפילתנו, וחוץ מזה אנחנו צריכים להיות נושא בעול עם החיילים הנמצאים בכל מיני צער וייסורים ופחד מוות וצער המשפחות.

בימי המלחמה עצמה, יום שלישי כ"ז איר, דיבר המשגיח: "נדמה לי ששכחו שאלפי יהודים הם בעת צרה ומתהלכים בפחד ואינה ואנו רגועים. הרי האלף של יהודי זה ואהבת לרעך כמוך', להרגיש את צער השני, ואם לא מרגישים בצער השני הרי שמחים בצערם שזה טבע האדם לחשוב רע על השני וזוהי אכזריות... צריך לקבל על עצמו עול תורה... ולעסוק בחסד..."

"אם כחבלי משיח נפרש את המצב, ודאי אי אפשר לחיות בשקט, בחיים קלים ובנחת לא ישתנה טבע האדם. ודאי פחד הדין צריך ליפול עלינו.

''בעת כזאת'', קרא מרן רבי יחזקאל זצ"ל. ''מאות אלפים מאחינו מתגלגלים בשדות בקור ובחום ופחד המוות מרחף עליהם. משפחותיהם מודאגות ושבורות. איך נפרש את המסתובב בשלווה ובמנוחה, ממלא כל תאוותיו ורצונותיו משום שהוא נמצא במקומו... ואיך אפשר להתהלך בנחת ושמחה, ואולי אף לזמר בעת כזו, והכרח הוא להתבונן ולעורר עצמו. לצייר צרת אחינו המתגלגלים בשדות כשאימת המלחמה עליהם ולחשוב מחשבות עם עצמו, ולא להישאר קר חס וחלילה בעת הזו".

"ראוי להדגיש ביותר", אמר המשגיח. "סכנת אחינו הלוחמים. ראוי להחשיב לאסון קרבן יהודי. השמחה הראויה היא בהצלת נפשות אחינו הלוחמים יותר מניצחון על האויבים. ואיך אפשר לשמוח בניצחונות כשיודעים מה אבדנו, מה שראוי להחשיב לאסון הוא קרבן יהודי. ריבוי הרוגי הגויים אינם שווים לכלום לעומת יהודי אחד. ולזה צריך לכוון מבטינו. והשמחה הראויה היא בהצלת נפשות אחינו הלוחמים יותר מניצחון על האויבים. ואם כן, איך אפשר לשמוח בניצחונות כשיודעים מה איבדנו כדי להשיגם. (הדברים מועתקים בלשונם מקונטרס 'פניני יחזקאל' – שיחות שנאמרו בימי המלחמה)

סיפר הגאון רבי יוסף רוט: "בלילה הראשון של המלחמה עמד מרן ראש ישיבת פוניבז' הגרא"מ שך זצ"ל ואמר: 'ריבונו של עולם, איך נתפלל לפניך? נתפלל שהצבא שלנו ינצח? אבל אז יתגדל כבוד הרשעים וממילא יתמעט חלילה כבוד שמים. שמא לא נתפלל? חייל אחד עשוי להיפגע, וכולנו חייבים להתפלל שאף אחד לא ייפצע חלילה במלחמה הזו. ובכן, רבונו של עולם, שאף יהודי לא ייפגע, אבל שלא יתרבה כבודם של הרשעים"...

במכתב שכתב באותם ימים כותב מרן הרב שך זצ"ל: "אני נמצא עכשיו ב זמן המלחמה כלוא בביתי, ואין להישען אלא על אבינו שבשמים. עם ישראל היום במצב נורא... דמי אחינו צועקים אלינו מן האדמה. דם ישראל נשפך כמים, וזה מראה שיד ה' פגע בנו כי הלכנו בקרי (על פי המקרה) והעצה: להתחזק בתורה ובתפילה. אלה ברכב... ואנחנו בשם ה' נזכיר".

כשהמלחמה הוכרעה, אמר מרן הרב שך: "אני לא יכול לדבר. יגידו שאני לא שפוי, הרי מתרבה כבוד פורקי עול... ולא עוד אלא בכיה לדורות. עכשיו יעלו יהודים וייכנסו ברגל למקום המקדש, כמה חייבי כריתות... אוי", זעק הרב שך.

"אם תתפללו חזק – לא ייקח יותר משבוע אחד והמלחמה תסתיים"

גם בדרומה של ישראל היתה חזית. הרב ברוך מידן, שלמד באותם ימים בישיבת הנגב, סיפר כי כשפרצה המלחמה באו מהצבא ואמרו לגאון הגדול רבי יששכר מאיר זצ"ל שיש לפנות את הישיבה. עשו האפלה ולמדו. ביום שישי, טסו שני מטוסים ישראליים על יד הגבול הסורי. זו היתה הכרזת מלחמה והיה פחד גדול בציבור. רבי יששכר מאיר כינס את כולם לוועד בצריף, ואמר מה שקיבל מגיסו הגרב"צ בצברגר בשם מרן החזון איש לפני מלחמת תש"ח: "לפני השואה כולם היו אדישים ולא היה פחד. אבל במלחמת תש"ח היה פחד והגאווה נשברה. כשיש פחד – לא יהיה השמדת כלל ישראל". הוסיף רבי יששכר: "כל החיילים באים ואומרים: 'תתפללו עלינו'. אני מרגיש שיש פחד בציבור, ואם תתפללו חזק – לא ייקח יותר משבוע אחד והמלחמה תסתיים".

והיו הדברים לפלא. היכלי התורה מלאו אדם והמלחמה הסתיימה בתוך פחות משבוע.