בין לוחות הברית לחירותו של עם ישראל

למשמעות המילים בלשון הקודש יש עומק רב, וכדי להבינן – זקוקים אנו לזמן וליישוב הדעת המתאימים. הבנת עומק הלשון ומשמעותה הפנימית מביאה לעונג רוחני מאין כמוהו – הואיל ואותה הנאה – בעומק נשמת היהודי היא.

אמנם, כאשר האדם נמצא תחת "השפעה סביבתית" כפייתית וסוחפת: "להיות כמו כולם", המונעת ממנו שיפוט העצמי – פועל אדם תוך אשליה שהוא פועל מתוך חירות ובחירה חופשית, כשלמעשה הפך הוא ל"עבד למעצבי דעת הקהל והאופנה" – השולטים בתקשורת ובשלטי הפרסום.

ההיסחפות אחרי הזרם מנוגדת לחלוטין לדרך תורתנו הקדושה; לכן, אדם שיש בו דעת, משול לדג שיש לו "עמוד שדרה" – ויכול לשׂחות נגד הזרם. ו"דעת" פירושה: הליכה בדרך תורתנו הקדושה, שמוֹרה לעם ישראל "אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַֽמַּֽעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַֽעֲשֽׂוּן" (שמות י"ח כ'), מתוך הבנת עומק דבריה.

הניסים שנעשו בלוחות

דוגמא להבנה עמוקה בדברי תורתנו הקדושה מהווה הפירוש לקטע מתוך הכתוב בחומש "שמות" (לב, ט"ו ט"ז): "(טו) וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ; לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם, מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים: (טז) וְהַלֻּחֹת, מַעֲשֵׂה אֱלֹקִים הֵמָּה; וְהַמִּכְתָּב – מִכְתַּב אֱלֹקִים הוּא, חָרוּת עַל הַלֻּחֹת". ידוע הדבר ומפורסם הענין, שבלוחות הברית נעשו מספר ניסים: אחד מהם, אומר מדרש "פסיקתא זוטרתא" ("שמות", פרשת "כי תשא" פרק ל"ב סימן ט"ז), רמוז במקרא (שמות ל"ב, ט"ו): "כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם", וז"ל: לפי שהיו חרותים, כדאמרי רבנן [כפי שאמרו רבותינו]: מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים [עומדות], שכל האותיות אף על פי שחרותות – יש להם [להן] תפיסה בקצוות, אבל מ"ם וסמ"ך חרותות מארבע רבעיהן – ואעפ"כ לא נופלות, ע"כ [כלומר: מכיוון שבלוחות – צורת האות היא, למעשה, הנקב שבאבן – מהווה האבן את גבולותיהם של קווי האות; והיות ששתי האותיות: "מ"ם-סופית" ["ם"] ו"סמ"ך" ["ס"], הן היחידות ב"א"ב" – שהן סגורות מארבע רוחותיהן – הן גם היחידות שהיתה לכל אחת מהן אבן פנימית – העומדת בפני עצמה, בחלל האות, המקיף אותה, כשהיא המנותקת לחלוטין מלוח האֵם, וכמאמר המדרש – "בנס היו עומדים [עומדות]" [הואיל ובלעדי אבן זו – היו נראות אותיות אלה כנקבים חסרי משמעות].

נס נוסף שהיה בלוחות הברית שקבלו עם ישראל בהר סיני, היה: אע"פ שהאותיות היו חרותות מעבר לעבר, כמאמר הפסוק (שם, ל"ב, ט"ו): "לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם", ופרש"י (שם), שמשני עבריהן היו האותיות נקראות, ומעשה נסים היה, ע"כ. ומשמע, שנקראו כסדרן משני הכיוונים. וכן כתב בפירוש רבנו בחיי (שם), וז"ל: לֻחֹת כתובים משני עבריהם – מזה ומזה הם כתובים. זה היה פלא גדול שהכתב היה נקרא כסִדוּרוֹ משני העֲבָרִים. מה שאין כן בכתב שלנו, כי מלפנים הוא כסִדוּרוֹ ומאחֹריו מְהוּפָּך; ואמר "מזה ומזה" משני הצדדים והם פנים ואחור, עכ"ל. מכל מקום – "מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים [עומדות].

מה בין חרות לבן חורין?

ועתה נגש להבנת עומק הפשט בפסוק "חָרוּת עַל הַלֻּחֹת", על פי רבותנו: כידוע, דרשו רבותינו במשנה (אבות ו' ב') את הפסוק (שמות ל"ב ט"ז): "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹקִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹקִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת", ואמרו, וז"ל: ואומר: וכו', אל תקרא "חָרוּת" אלא "חֵרוּת", שאין לך "בן-חורין" אלא מי שעוסק בתלמוד תורה, עכ"ל. לכאורה, דברי חז"ל, כפשוטם – מובנים, ומשמעותם היא: שאין לך אדם חופשי, שאינו משועבד – אלא מי שעוסק בתורה. אלא, שיש להקשות שתי קושיות על דבריהם – האחת עניינית, והשניה לשונית: מבחינה לשונית – הקשר בין הלשון: "בן-חורין" לבין המשמעות: "חופשי מעול" – אינו ברור כלל! כלומר: המלה "חורין" היא למעשה: "חורים" בלשון ארמית. ומתוך כך ששורש המלה "חורין" הוא: "חו"ר", שמשמעותו: "נקב", נשאלת השאלה: הכיצד קישרו חז"ל בין "חרות" לבין "בן-חורין"? ומהבחינה העניינית – לכאורה, יש להקשות: הרי המציאות מוכיחה, שיש הרבה אנשים שאינם עוסקים בתורה – העושים כל העולה על רוחם, ונחשבים בעיני עצמם לחופשיים מכל עול?

לשתי קושיות אלה – תשובה אחת, והיא נעוצה בעובדה שצורת האותיות היא "חלל" – הואיל ובאה להוכיח שרוחניות היא מהות. ומקורה בעומק דברי חז"ל, והרי היא לפנינו: כאמור, אותיותיהן של "עשרת-הדברות" היו חקוקות בלוחות האבן – "לוחות הברית, כ"חורים" חלולים מעבר לעבר. צורת כתיבה זו, שבה החומר המקיף את חלל האותיות: מקנה, מקיים ומחזיק לכל אות את צורתה. נמצא, שהחומר היה מחזיק ומקיים את הרוח. לעומתן, ב-מ"ם וב-סמ"ך שבלוחות – נוספה תופעה יוצאת דופן: מכיוון שהאבנים הפנימיות היו מוקפות בחלל חוריהן – מארבע רוחותיהן, והחלל: מקנה, מקיים ומחזיק את צורתן – נמצא, שהרוח היתה מחזיקה את החומר.

הרעיון שמציאות זו – של אבנים המוחזקות בחוריהן ע"י המהות הרוחנית – בא כמשל, לבטא את השליטה של הרוחניות בגשמיות – באדם. כלומר: באדם, הקרוץ מחומר, קיימת משיכה טבעית לצרכיו הגשמיים; ומאידך, מכח הנשמה הנפוחה בו – קיים בו גם פוטנציאל להגשמה רוחנית, ע"י שמירה על עקרונות מוסריים המנוגדים לתאוות ליבו. לכן, "בן-חורין", הוא אותו אדם שרוחניוּתו שולטת בגשמיותו – וזה שבחו – היות שעקרונות המוסר מרסנות אותו, ואינו משועבד לתאוות ליבו. וזו משמעות המקרא: (קֹהֶלֶת י' י"ז): "אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן-חוֹרִים". ובאו חז"ל וגילוּ לנו, שאין האדם יכול להגיע לדרגת "בן-חורין", דהיינו, שליטה בתאוות – אלא אם כן יעסוק בתורה – שרק לתורתנו הקדושה יש את הכלים המיוחדים המאפשרים להגיע לדרגה נשגבה זו, של התגברות ושליטה שִׂכְלִית על תאוות הלב; וכפי שאמר החכם השלם – המשורר הגדול, רבנו יהודה הלוי ע"ה, וז"ל: "עבדי זמן – עבדי עבדים המה, עבד ה' – הוא לבד חפשי"!

את רוחו לא הצליחו לשבור

כדוגמא נפלאה להמחשת המעלה הנשגבה של "בן-חורין", שאותה השיג אדם, למרות היותו נתון בתנאים נוראיים, שנים רבות, וכשנראתה שהישועה – בחר לוותר, על הגשמיות החולפת, ובחר ברוחנית הנצחית – נביא את הסיפור הבא:

בסוף מלחמת העולם השנייה, באחד ממחנות הריכוז, שרדה קבוצת יהודים את התופת הנוראה. באותה קבוצה היה יהודי שנחשב לרבם. כאשר ראו מפקדי המחנה שסופם קרוב, ומוכרחים לסגת – לא ויתרו אותן חיות "דמויות אדם", על ההזדמנות האחרונה "לענג" את עצמם בעינוי יהודים ושבירת רוחם. מה עשו? כינס מפקד המחנה את כל היהודים, והכריז בגאווה: יהודים! אתם יוצאים לחופשי. אבל לפני כן, אראה לכם את רבכם – אוכל בשר חזיר! ואז, קרא לאותו צדיק, ואמר לו: "הנה לפניך בשר חזיר; אם תאכל – תצא לחופשי, ואם לאו – אהרוג אותך כעת!" [למרות שרק על שלוש מצוות אומרת התורה: "ייהרג ובל יעבור", בשעת גזירה, וכאשר נעשה איסור בפרהסיה – נחשב הדבר לחילול שם השם, והדבר אסור] ואמנם, אותו צדיק, לא היסס, ובחר להימנע מאכילת האיסור, ונהרג על קידוש-השם. מעשה זה מעיד, שאותו צדיק הגיע למעלה הנשגבה של "בן-חורין", הואיל ואת רוחו – לא הצליחו לשבור.

סופו של הסיפור אירע כאן בארץ הקודש, כאשר נכדו של אותו צדיק, שגדל והתחנך, בעל כורחו, חינוך המערבי, על אַדְנֵי הכפירה והחילוניות – תהה אל מעשה סבו, ואותה תְּהִיָה הביאה לחזרתו בתשובה, וכבר שנים רבות – הוא נמנה על מזכי הרבים הגדולים בעם ישראל – וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן (מלאכי ב' ה'). ועל זה יש לומר במליצה: גדול כֹח הנכד – משום כֹח הסב!

מיותר לציין, שאותו סבא קדוש, עשה מעשהו לשם-שמים, ולא חזה, את השלכותיה של מסירות נפשו – את דגל "בן-החורין" הניף ללא חַת, שעל דגלו היה חרות: אל תקרא "חָרוּת" אלא "חֵרוּת", שאין לך "בן-חורין" אלא מי שעוסק בתלמוד תורה. ולכן התקיים בו הפסוק (מלאכי ב' ה'): "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ, וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו [תרתי משמע]; בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי [ולכן] – וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן".