האמן יעקב קמחי: "אני אומר תודה על כל שבריר שנייה שזכיתי לחזור בתשובה"

טראח!!! -

השמשה הקדמית רוסקה לרסיסים. יריב עוד הספיק לראות בחשיכה את סוף מהלכה של האבן שנזרקה לעבר שמשת מכוניתו. הוא אחז בהגה בבטחה, ומבלי לאבד את עשתונותיו, לחץ על דוושת הבלם. המכונית עצרה, במזל, בשולי הכביש. מאזדה חדשה. שילם עליה במיטב כספו. הוא גם שמע את הצעקה הפראית "שבס!!!" גועל נפש! איזו חוצפה.

הכל התרחש עכשיו במהירות. הוא מצא את עצמו יוצא מן המכונית אל תוך קרירות הלילה הירושלמי, וקולט את דמותו של הבורח במעיל השחור הארוך. לצד הכביש היו דמויות נסות מן הסוג הזה, במעילים וכובעים שחורים.

בזריזות חש יריב בעקבות הנמלט, עד שהשיגו בתוך הסמטה אליה ניסה לחמוק. יריב אחז בידו, כופף אותה לאחור, וסינן, תוך שמירה על שליטה עצמית: "קח אותי מיד לאדמו"ר שלך".

הפתיח הזה, של הסיפור 'שבס' מפרי עטו של הסופר והצייר יעקב קמחי הוא לגמרי פתיח לא שגרתי. תודו שאין הרבה כאלו שמסוגלים לעצור את הקריאה כעת ולא להמשיך לקרוא.

אבל כן, זהו בדיוק סודם של סיפוריו המיוחדים, אותם הוא הוציא לאור לאחר עשרים שנה מאז שחזר בתשובה, כשמטרתו היא אחת – לקרב עוד ועוד לבבות יהודיים לאבא שבשמיים. "אמרו לי פעם על הספרים שלי שמי שרואה אותם - או שהוא זורק אותם, או שהוא חוזר לבסוף בתשובה", הוא מספר בחיוך, "ואני מקווה שיהיו כמה שפחות כאלו שיזרקו אותם, או יותר נכון - כמה שיותר כאלו שיזדכו על ידיהם".

"חזרתי בתשובה בזכות יוני גרשטיין"

יעקב קמחי נולד למשפחה תל אביבית ועבר ילדות חילונית לגמרי. "כבר בילדותי התקשיתי בקריאה ובהמשך אובחנתי עם דיסלקציה", הוא מפתיע. "זה לא אומר שלא הצלחתי לקרוא, ואף יותר מזה – אם תתנו למאה אנשים לקרוא עמוד של טקסט שהם לא קראו אף פעם, אני אעשה הכי פחות טעויות מכולם, כי המוח שלי סורק את האותיות בצורה העמוקה והיסודית ביותר, אבל אחר כך אצטרך לנוח במשך שעה ארוכה, כי הריכוז שהקריאה דורשת ממני הוא עצום.

"כשסיימתי את בית הספר היסודי", הוא ממשיך, "רשמו את כל הילדים לתיכונים ואני בכלל רציתי להיות גרז'ניק, כי זה היה נראה לי מקצוע מאוד גברי שמרוויחים עליו הרבה כסף. אבל אבא התעקש לרשום אותי לבית ספר מקצועי לציור וכך הפכתי לצייר".

כבר בגיל 17 הוא החל לפרסם ציורים מפרי מכחולו ויחד אתם גם חיבר סיפורים והוציא ספרי ילדים שסופרו גם ברדיו. במקביל לכך הוא פרסם את סיפוריו וציוריו בעיתוני ילדים מוכרים מאותה תקופה כמו 'פילון', 'דבר אחר', ועוד עיתונים שילדי שנות ה-80 וה-90 בוודאי זוכרים היטב.

"כשלמדתי בבית ספר בצלאל", הוא ממשיך, "למד אתי דודו גרשטיין, אחיו התאום של הצייר יוני גרשטיין. דודו למד אתי באותה כיתה. ביקרתי אצלו לעתים קרובות ואני זוכר שבשלב כלשהו היה נראה לי שאחיו יוני מתחיל 'לרדת מהפסים'. זה היה בתחילת חזרתו בתשובה. באחד הימים הגעתי לסטודיו של יוני, והוא הכין לשנינו קפה, ואז שלף מהמגרה כיפה והניח על ראשי. הוא אמר לי: 'יענקל'ה, אני אברך על הקפה ואתה תענה אמן, מה אכפת לך?' באמת לא היה אכפת לי, אז עניתי לו. וכך הוא החל לטפטף למוחי מושגים מהדת. זה לקח זמן, הרבה זמן, כי לא הייתי פראייר. במשך עשר שנים התלבטתי, ביררתי וחקרתי, עד שבסופו של דבר הרמתי ידיים, והיום אני אומר תודה על כל שבריר שנייה שזכיתי לחזור בתשובה ולבחור בחיים האמתיים".

לא לכתוב, אלא רק ללמוד

במשך עשרים שנה אחרי שחזר קמחי בתשובה נעצרה הקריירה הספרותית שלו והוא לא כתב כלום. "התחושה שלי הייתה שעכשיו הגיע הזמן ללמוד תורה, ובאמת זכיתי ללמוד בישיבת נתיבות עולם בבני ברק והייתי מלא ברוחניות. לא נזקקתי בכלל לכתיבה", הוא מסביר.

אבל לפני כשבע שנים השתנו הדברים. "אני חושב שזה התחיל במעין התפרצות של פרגון לאחינו הרחוקים. פשוט הרגשתי בלב שכל כך חבל לי על כך שהם יושבים שם רחוק ולא יודעים מה הם מפסידים. אז התיישבתי והתחלתי לכתוב את הסיפור הראשון שלי שנקרא 'הפתעה'. הסיפור עוסק בדו שיח בין שני חברים, שלאחר מכן מצטרף אליהם חבר נוסף ומספר שהוא חזר בתשובה ומה גרם לו לעשות זאת. "קיבלתי על כך תגובות מאוד חמות", מספר קמחי, "ואני זוכר שהכי התחזקתי מכך שמישהו אמר לי – 'אם פעם היה צריך סמינר בחמישה ימים כדי לחזור בתשובה, היום מספיק ספרון אחד שכבר עושה לנו סמינר'. כמובן שכל הדברים המופיעים בסיפור אינם משלי, אלא דברים שלקחתי מרעיונות מוכרים ששמעתי בהזדמנויות שונות בחיי. אבל מה שבעיקר ניסיתי להעביר בסיפור הוא שגם אני הגעתי מאותו מקום, גם אני מכיר את רחובות תל אביב, אבל התבררו לי דברים שפשוט חבל שיפסידו".

ואת הסיפור אומר קמחי שהוא כתב ברעד ובעמל רב. "באותה תקופה בדיוק נפטר אבי ודודה שלי גילתה שהייתה לו מניה במקום כלשהו. חילקנו את הסכום שהתקבל בין כל האחים וכל אחד קיבל אלפיים שקלים. בסכום הזה מימנתי את ההוצאה של הספר הראשון. המהדורה הכילה 1000 עותקים במתכונת של מה שנקרא ספר כיס, בכריכה רכה".

הספרים, כבר מהרגע הראשון, לא נועדו למטרת רווח, אך להפתעתו של קמחי כל אלף העותקים הראשונים התאדו מיד. "אחד הספרים הגיע גם לרב יצחק זילברשטיין, רבה של רמת אלחנן, וכשביקרתי אצלו הוא סיפר לי שהוא נתן אותו למישהו שמנהל ישיבה של נושרים, והוא הקריא את הסיפור לבחורים מהמילה הראשונה ועד האחרונה. זה מאוד חיזק אותי".

אחרי שאזלה המהדורה הראשונה פנה קמחי אל המוציא לאור פנחס ראובן שהוציא מהדורה נוספת של ח"י אלפים, וכל הספרים אזלו. זה כבר פתח לו את הדלת כדי להמשיך לכתוב סיפורים נוספים.

וכאן מגלה קמחי: "האמת היא שבגלל הקושי שלי כדיסלקטי לא קל לי בכלל לכתוב את הסיפורים. כשאני כותב, זה דורש ממני המון כוחות. אבל התחושה שלי הייתה שיש לי מסרים שאני רוצה להעביר ומוכן גם להשקיע לשם כך".

והוא גם מוסיף: "אחרי שהוצאתי את 'הפתעה' התייעצתי עם מורי ורבי הרב שלמה קנייבסקי (בנו של הרב חיים קנייבסקי), והוא אמר לי: 'תכתוב מהר עוד אחד, כי פה, אצל החרדים, הכל הולך בסדרות'. שאלי אותו: 'מה פתאום לכתוב עוד?' והוא ענה: 'אולי מי שלא יאהב את הראשון, יאהב את השני'. והוא כל כך צדק. הוצאתי עד היום 13 סיפורים, ואפשר לראות איך שכל אחד אוהב סיפור אחר. כל סיפור מצליח לקלוע לטעמו של מישהו אחר".

כדי להסביר מה יש בהם, בסיפוריו של קמחי, צריך פשוט לקרוא אותם. כי הסיפורים כולם מרתקים מאוד, הם נוגעים ללב וכתובים ביד אמן אמתית. די בהזכרת שמותיהם כדי לגרום לסקרנות. ואחרי שקראת – נלכדת. כבר לא תוכל להוציא את הספרון מידך.

"יש לי תחביב מוזר", מספר קמחי, "אני אוהב לשוטט ברחובות תל אביב, זה יכול להיות בשינקין או בדיזנגוף, או בכל רחוב אחר, ואז אני ניגש למישהו צעיר ושולף עם פרצוף הכי רציני את הספר 'הפתעה' ומגיש לו. בדרך כלל הוא מסתכל עליי ורואה יהודי חרדי עם זקן לבן, אז הוא דוחה בשתי ידיים ואומר לי: 'לא, תודה'. ואז אני שולף מתיקי את הספר השני שנקרא 'לא, תודה' ומגיש לו. במקרים המוצלחים בני שיחי צוחקים ואומרים: 'עכשיו תביא את שניהם'. אני מאוד מקפיד שלא לקחת על כך כסף, כי הספרים אינם למכירה, אלא הם מחולקים לזיכוי הרבים. מי שרוצה לתרום מוזמן, אבל אני נזהר לא להרוויח מכך אפילו שקל, הכל מיועד להמשכיות של הדברים האלו".

ומניין הפרנסה?

"מהציורים", משיב קמחי בפשטות, "אני מקיים תערוכות של הציורים שלי במקומות שונים בארץ ומוכר אותם במחירים זולים. מדובר בתמונות נוף, בסמטאות של צפת או ירושלים, בציורי דייגים, ועוד. זהו דבר שאני עוסק בו עוד לפני שחזרתי בתשובה וממשיך בכך עד היום. לצייר את עולמו של הקב"ה, עם כל היופי המדהים שיש בו".