אם את מקבלת את הניסיון, הקב"ה מקצר לך את התהליך

חינכו אותנו מגיל צעיר להיות עקביים, ללכת צעד אחר צעד, לא לקפוץ מא' לג'. לימדו אותנו למצות תהליכים, לעלות שלב אחר שלב בסולם.

האמת היא שהגרסא דינקותא הזו שמלווה אותנו, די בצדק יש לומר, שנים, מפריעה לנו הרבה פעמים בדרך אל האושר. יש מקומות בעבודת החיים שלנו שהגישה הזו לא רק שלא נחוצה, היא אפילו הורסת.

נניח שחווינו מקרה לא נעים, ואין אחד בגלקסיה שזה לא קורה לו מדי פעם. האינסטינקט הראשוני שלנו זה להתאבל, להצטער, לבכות (ב בקמץ) את הסיטואציה. אנחנו לא מתלוננות, לא מתריסות כלפי שמיא, אבל עדיין מצרות, מצטערות ומתקשות לקבל את הצרה שנחתה לפתחנו.

מה קורה אחר כך?

רוב בני האדם בנויים בצורה כזו שהם לא מסוגלים לכאוב בגלל מקרה מסוים, ולא משנה כמה איום הוא היה – לאורך זמן. גם יכולת הבכי שלנו מוגבלת, גם מנגנון הצער הולך לנוח לפעמים. אני לא מכירה אנשים שמסוגלים לבכות ולהתייפח 24/7.

ואז?

אז מגיעה ההשלמה, השכחה, ההתפייסות. בכינו, הצטערנו, התלוננו, שאלנו – ואז עובר זמן, ואנחנו משלימים. זה התהליך, ואין בלתו. לא עדיף לקפוץ שלב?

אם גם ככה נגיע לשלב של ההתפייסות והקבלה, לא כדאי לדלג על השלב הראשון? אם הדאגה והכאב היו מוסיפים משהו, מזרזים את התהליך, היה כדאי לשקול את הנחיצות שלהם. אבל האם הדאגות הוסיפו פעם משהו לאיש? קידמו משהו? (ואני לא מדברת על תפילה לעתיד שהיא נחוצה בכל שלב ובכל רגע בחיים. אני מדברת על דברים שכבר היו).

נניח שחזרת מדייט מוצלח. היית בטוחה שסוף סוף יש לסיפור שלך סוף. אבל כבודו לא חשב שהוא סוף הדרך שלך. מה שאנחנו עושות בדרך כלל זה לבכות בטלפון למניין חברות, ללכת בהרגשת החמצה שבוע, לא לצאת מהמיטה יום, ו... לעבור הלאה. לא כדאי לחסוך את כל התהליך המיותר הזה? גם ככה תגיעי בסוף לשלב ב', זה טבע האדם, לא כדאי להיות חכמים ולקפוץ אליו קודם?

מה את מרוויחה מזה?

המון! דיברתי עם חברה השבוע. היא מתמודדת עם ניסיון לא פשוט בכלל. אמא שלה חולה במחלה סופנית חשוכת מרפא. ככה, באמצע החיים, מאישה צעירה ובריאה היא הפכה לאישה סיעודית שסופרת את הספירה לאחור. חברה שלי הייתה עדיין רווקה כשהסיפור הנורא הזה נפל עליהם כרעם ביום בהיר. היא יכלה להתלונן, לצרוח, לברוח. כל דבר היה לגיטימי. לא מספיק שהיא רווקה, עכשיו גם אמא חולה, מי יקח אותה במצב הזה? אבל הצדיקה הזאת אמרה לי: "הקב"ה לא מנסה אותך סתם. תמיד הוא נותן לך משהו ללמוד בדרך, לימוד שבלעדיו לא היית יכולה להיות מי שאת. אם את מקבלת את הניסיון (מקבלת תרתי משמע, גם מקבלת לידיים וגם משלימה אתו) – הקב"ה מקצר לך את התהליך. ואם את בוחרת לדחות אותו בשתי ידיים, אז הקב"ה, בצער גדול ובלב כבד, ינסה ללמד אותך בדרך אחרת, עד שתביני, עד שתסכימי לקחת ולקבל".

החברה הזו שלי מתחתנת בעוד חודש עם בחיר ליבה. ההצעה הזאת כבר עלתה לפני שנה וחצי, כשהיא הייתה "בפסגה". היא הייתה צריכה ליפול מההר הזה, ללכת אחרי האלוקים בתמימות, לסמוך עליו בארץ לא זרועה. את ההצעה היא קיבלה אחרי יום קשה מאד בבית החולים, אחרי יום שהיא הייתה צריכה לתזז לבד בין רופאים ודיאגנוזות שחורות. אחרי יום שהיא בכלל לא חשבה על חתונה, רק התמסרה לאמא באהבה, במסירות, בלי לשאול למה – רק להבין איך היא תעשה את זה הכי טוב.

שמעתן? אם את קופצת שלב, גם הקב"ה מקצר את התהליך. את יכולה לזכות לגאולה תוך שלושה ימים, ואת יכולה ללכת במדבר ארבעים שנה. יום אחד הגלות שלך תסתיים, פשוט כי "קץ שם לחושך", והקב"ה שהבטיח לנו בתורתו "עוד יישמע... במקום אשר אתם אומרים חרב הוא... קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה" – בוודאי יקיים את דברו. יום אחד הגלות שלך תסתיים, כי "אמת ה' לעולם". רק תחליטי אם את רוצה שהגאולה שלך תבוא "בעיתה", או ב"אחישנה".

"קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים". רוצה שהוא ידלג על ההרים הגבוהים שחוסמים לך את הדרך אל האושר? תבטיחי לו "משכני אחריך ונרוצה". אני ארוץ אחריך, לא מסתכלת לאחור, לא מצרה על שכר הלימוד – ואתה תקצר לי את הדרך.