איך לצחוק גם כשכועסים או עצובים? לטל לרון-ישי, מורה לשמחה, יש תשובות מעניינות

כמה פעמים עמדתם מול הראי ועשיתם פרצופים מצחיקים לעצמכם? כמה פעמים דיברתם בשפת הג'יבריש, בקול ומול אדם אחר – מבלי להאדים מבושה? כמה פעמים צחקתם על הטעויות של עצמכם מבלי לחשוש, והרגשתם שאתם יכולים לשנות את העולם – בעזרת החיוך בלבד? כולנו רוצים לדעת לשמוח באמת, אבל יש אנשים שלקחו את הרצון הזה לשלב גבוה יותר והפכו אותו לדרך חיים ממש.

כזו היא טל לרון-ישי (48) מחיפה – שמגדירה את עצמה כ'מורה לשמחה'. מה זה בכלל אומר, למי זה מיועד ואיך אפשר לקחת דבר שהוא כל כך אינדיבידואלי, ולהפוך אותו לנחלת הכלל? תתפלאו, אבל זו בדיוק המומחיות שלה.

בהשכלתה הפורמלית נמנים תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בייעוץ ארגוני, אך את ההשכלה החשובה באמת לדידה – השיגה דווקא בתחום הקרוב לליבה, הנסוב סביב מיומנויות של שמחה: יוגת צחוק, ריקוד, נשימה נכונה ודמיון מודרך -הם רק חלק קטן מכל מה שהיא מלמדת.

מה הקושי העיקרי שלנו לצחוק, ולמה כל כך קשה לנו להפוך את הצחוק והשמחה לחלק אינטגרלי מאיתנו?

"שאלה חשובה מאוד, שהתשובה עליה מתחלקת ללא מעט סעיפים. כדי לענות עליה נצטרך לחזור אחורה, לשלב הראשוני שלנו כבני אדם – שלב הינקות. רואים בחוש שתינוק שנולד לא צריך סיבה כדי לצחוק מהלב, לצחוק על הכל. אפילו על הדברים הכי שטותיים שיש. וזה בטבע שלנו, ככה נולדנו. אלא שכבר בגיל חמש לערך, כשמתחיל תהליך הסוציאליזציה – מלמדים אותנו שלצחוק סתם זה 'לא לעניין', צריך סיבה טובה בשביל לצחוק...

"עם הזמן וככל שאנחנו מתבגרים, אנחנו לומדים להחניק את הרצון שלנו לצחוק ו'להשתמש' בו רק כשצריך. לכל אדם יש אדם אחר, שכלא לו את הצחוק. זו יכולה להיות מורה בבית הספר ששואלת תלמיד בפומבי 'מה הצחיק אותך', או הורה רציני מדי שמצפה מהילד שלו להתנהג כמותו. שאלות מהסוג הזה או מפגש עם אנשים רציניים מדי, נועלים את השמחה הספונטנית והטבעית שבנו. וכשאנחנו מבקשים לחזור על עקבותינו ולמצוא אותה בתוכנו מחדש – זה קשה".

"אם את מחייכת ומתעקשת על השמחה ועל הצחוק – משהו זז לך בפנים"

זה לא בלתי אפשרי וכל אחת יכולה לעשות את זה, אלא שנדרשת עבודה​. "אבל כדי למצוא את השמחה הזו מחדש, צריכים לעבור במקום אתגרי שבו נשמע לא מעט קולות חיצוניים ופנימיים ששואלים אותנו אם 'הכל בסדר אצלנו' ו'האם אפשר לעזור לנו'. הקולות האלה מלווים אותנו לכל מקום, כשאנחנו מתעקשים לעשות דברים בדרך קצת שונה, או להשית שינוי כלשהו בחיינו. והם לא שם לחינם. הם שם כדי להשתיק אותנו ולמנוע מאיתנו את הטוב שאנחנו יכולים לקבל – מעצמנו!!!", מסבירה לרון-ישי.

אז מה עושים? איך משתיקים אותם?

"את זה אפשר לעשות רק עם הדרכה ותמיכה, ורצוי בתוך קבוצה. כשאין לך כלים מתאימים, שתי דקות לצחוק בלי סיבה – זה המון זמן. אבל כשאת לומדת את הטכניקות ומשתמשת בכלים, את יודעת לא רק לזהות את הקולות המפחידים שבוקעים מתוך החשכה שלך – המקומות שאין לך מושג איך להתמודד איתם. במקום להשתיק ולשתק את המחשבות הפוגעניות, צריך לעשות נהפוך הוא עד שהן ישתתפו בשמחתנו.

"לא פעם אני שומעת נשים שאומרות לי: 'בסדר, אני יודעת שמצווה להיות בשמחה תמיד. אבל עכשיו אני מתוסכלת, עייפה, עצבנית, מאוכזבת ופגועה. לא נוח לי להישאר שם, אבל אני גם לא יודעת איך לצאת מזה.

"בקורס לומדים איך לעשות התמרה לכיוון השמחה, ומה שלא לשמה – בא לשמה. אם את עובדת בהתמדה עם ה'בחוץ' ועושה פעולות של צחוק והשתטות, זה יקרין גם ל'בפנים', וישנה את התחושות שלך מידית. כשאת עושה את העבודה בצורה נכונה, את לומדת לשלוט על השמחה שלך ולהחליט לחייך, גם כשעצוב או כשהדברים בחייך לא בדיוק זורמים כמו שחשבת או קיווית. ואם את מחייכת ומתעקשת על השמחה והצחוק – משהו זז לך בפנים. דברים נראים אחרת לגמרי, ופתאום ה'חבילה' שאת מתמודדת איתה כבר לא כל כך נוראית כמו שנראתה לך בהתחלה".

"התרגול משנה את החשיבה שלנו"

אם היינו מדברים על מושגים של צחוק קבוצתי לפני כעשור, כשיוגת הצחוק הייתה עוד בחיתוליה – לא מן הנמנע שאנשים היו מרימים גבה לעומת הרעיון המהפכני. מילא לצחוק, אבל למה בקבוצה? בשביל מה לחלוק עם כל העולם את הפאדיחה הזו – כשהפנים שלי מתעוותות לכדי צורות אמורפיות, וללא כל סיבה 'מוצדקת'?

אז זהו, שדווקא בסדנאות הקבוצתיות – יוצאים דברים שלא יכולים לצאת בשום מקום אחר, ואם תשאלו את לרון-ישי. למה היא מתכוונת, היא מיד תספר לכם על סדנת הצחוק הקבוצתית הראשונה שעברה, כשלא ידעה בכלל מה זה יוגת צחוק. "הגעתי לסדנה בצורה אקראית, ובהתחלה הייתי מאוד מופתעת לגלות כמה כסף אנשים מוכנים להשקיע – רק בשביל לצחוק. זה כשלעצמו הצחיק אותי. אבל נתתי לעצמי הזדמנות להיפתח לרעיון, ואחרי שלושה חודשים כל החיים שלי השתנו בזכות זה. הכלים שלמדתי והחוויות שספגתי, טלטלו אותי לגמרי".

כיום, בין מפגשים אישיים לסדנאות צחוק שהיא מעבירה בכל חלקי הארץ – לרון-ישי גם מפעילה מועדון צחוק חינמי, דרך הסקייפ. ו"מספיק שמישהו לוקח תרגול קטן אחד ודבק בו, זה משפיע על החיים בצורה בלתי רגילה", לדבריה.

וכאן המקום לשאול – אם זה כל כך פשוט, למה אנחנו לא שמחים?

"אז זהו, שזה לא כזה פשוט. אם זה היה פשוט, רוב האנשים היו עושים את זה ונראים אחרת. העובדה היא שרובנו כבדים, עצבניים ולא שמחים ברוב הזמן – וזה נובע בעיקר משום שאנחנו לא רוצים לעבוד קשה.

"כי להיות בשמחה תמידית זה אומר לשנות קווי מחשבה שהורגלנו בהם, וככל שינוי – גם כאן נדרש אימון והתמדה. עם השנים למדנו להאמין לקולות ה'רעים' ועכשיו מבקשים מאיתנו להאמין לקולות ה'טובים' – 'את יכולה', 'את שמחה', 'יש בך את הכוח' וכו'. האתגר הוא להמשיך ולתרגל למרות שכל העולם וגם אנחנו בפנים חושבים ההיפך. והתרגול עצמו והתוצאות הנפלאות שלו משנה את החשיבה שלנו, לאט אבל בטוח".

שלוש עצות זהב, ולצחוק כל הדרך אל הבנק (של השמחה כמובן)

אוקיי. אז נכנסנו למחסן הרגשות השליליים, מוכנות כבר להדליק בו את אור הצחוק. אור הצחוק עצמו מאפיל על הגרוטאות השליליות והופך כל גרוטאה בזמנה לשכיית חמדה משמחת. אבל ממה מתחילים? איך מוצאים ידיים ורגליים בכל הבאלאגן שנוצר בפנים? לפני שנחלוק אתכם את שלוש העצות הנפלאות של לרון-ישי, חשוב שנשים לב לכמה דברים עקרוניים אחרים.

"כשאת מתחילה את העבודה הזו, הרבה פעמים יוצא שאנשים בסביבה מרגישים שאת צוחקת עליהם וחשוב מאוד שהם יבינו שאת לא צוחקת עליהם, אלא על המצבים שנוצרו. בזוגיות רואים את זה הכי טוב, וגם עם הבעל חשוב ליישר את ההדורים מהבחינה הזו, כדי שחלילה לא יתגלעו וויכוחים או מריבות מיותרות נוסח 'מה כל כך מצחיק' או 'למה את צוחקת כשאני כל כך רציני'.

"דבר נוסף חשוב שיש לזכור הוא שאנחנו עושים את העבודה על ועם עצמנו, ולא על אדם אחר. וכשאנחנו נהיה מספיק מיומנות ונדע איך ליזום את הצחוק ואיך להרגיש עם זה טוב גם ליד אחרים – אז גם הסביבה תתחיל להיפתח יותר ויותר לרעיון הזה. אבל בשום פנים ואופן לא נוכל לשנות אדם אחר או להכריח אותו לצחוק. ​

"דבר אחרון ומאוד מאוד קריטי – זה לשמוח גם בשינויים הקטנים שאנחנו מצליחות להשיג. אנשים רבים טועים וחושבים שהשינוי צריך להיעשות בין רגע, ושממצב של עצבות אעבור לשמחה בלי גבול, אפרוץ במחולות וארגיש אהבת ישראל גדולה בכל נימי נשמתי. והאמת היא שזה לא נכון. כי כשאת כבויה ולא שמחה – גם המעט הוא המון. כדי לצאת מדיכאון למשל, מספיק שהצלחתי לעשות טלפון חשוב או להקים את עצמי מהמיטה כדי להדיח כלים. דאגות לא חסר, לכולנו יש. יום ללא דאגות, הוא הרי יום 'מבוזבז', וזה לא צחוק – יש נשים שבאמת חיות בצורה כזו. לנשים כאלה אני אומרת דבר אחד: 'אתן צודקות', ושואלת אותן בדאגה: 'האם כבר דאגתן היום? אז אם דאגת היום פעם אחת, את שאר הדאגות תשאירי למחר, ומעכשיו רק תצחקי ותשמחי'. רק ככה הן מבינות את הכוונה, ומתחילות לצחוק".

שכנעת אותי. אז מה צריך לעשות כדי לצחוק?

"שלוש עצות, שאם תתמידי בהן גם כשאת לא מבינה למה, הם ישנו את החיים שלך מהקצה לקצה: העצה הראשונה – לצחוק כל יום ללא סיבה, במשך דקה לפחות. ואל תחשבי עכשיו על ה'למה'. את חייבת לזרוק את השכל, כי הוא לא בעדך. כשאנחנו בבור של עצבות, השכל רק נותן לנו עוד ועוד נימוקים למה זה חשוב שנמשיך להיות בעצבות, ולמה לא ראוי לנו להשתקם ולצאת מזה. במצב כזה חייבים לעבור למצב של 'מילתא דשטותא', ולעשות מעשים שיצחיקו אותנו, גם אם אין בהם היגיון.

"העצה השנייה – היות והכעס לא מתפוגג מעצמו, כשאת כועסת את צריכה לנקות את הסביבה כדי להכניס אליה דברים בריאים כמו שמחה. הניקוי הכי טוב במצבים של כעס הוא דיבור ג'יבריש – שזה בעצם כמו שפת התינוקות. אין משמעות למילים, אבל יש הרבה רגש שמתבטא דרכן.

"העצה השלישית – היא לקחת חמש דקות ביום שבו נפנה לה' יתברך, ונבקש ממנו שיזכה אותנו להיות בשמחה, כי בלי תפילה שום דבר לא הולך. קודם תודי לו על כל מה שיש לך, ועל כל רגעי השמחה שכן חווית בעבר ועד לנשימה הזו ממש. אחר כך תבקשי ממנו במילים שלך שישפר לך את היכולת לצחוק בלי סיבה, שיעזור לך להיות בהודיה על כל מצב וללמוד לסלוח – גם אם את עכשיו עצבנית על החמות או הבעל. זכרו שאין חיים של שמחה בלי אמונה, וככל שיש אמונה חזקה יותר וקשר חזק יותר עם השם, כך השמחה פורצת גבולות והופכת לחלק מאיתנו".

לפנייה לטל לרון-ישי tal.joy.teacher@gmail.com