הסבל וההקרבה – מביאים אותנו לפסגת הפסגות של תיקון העולם

פרשתנו פותחת את חיי עם ישראל בדרכם לארץ הנכספת - בראשיתה של אותה תקופה הם מקבלים תורה במדבר בהר סיני ושם הם חיים תקופה ארוכה בת ארבעים שנה. לא בכדי ניתנה תורה במדבר, אחד הרעיונות שמבטאת העובדה הזו היא שתורה דורשת נכונות לקשיים ולהתמודדות עם תנאים כמו חיי נדודים ותנאים מינימליים. החיים במדבר לא היו פשוטים והם התמשכו על פני כמה עשורים, שנים שחישלו את העם בטרם יבא אל הארץ הטובה. אפשר לומר שהם היו טירונות טובה.

ואכן לפי סדר השנה תמיד נקראת פרשת במדבר לפני חג השבועות והיא מעבירה לנו את המסר האמור, בד בבד אנו קוראים את מגילת רות ולומדים על השכר שבסופו של תהליך רווי קשיים, כמעט ניתן לומר שככל שהקשיים גדלים כך מתעצמת התוצאה...

בעקבות רות הגיורת המואביה

מנהג אשכנז לקרא את מגילת רות בברכה, לפני קריאת התורה בחג השבועות. אלו שלא נרדמים לאחר ליל השימורים – צועדים בעקבות משפחת השופט אלימלך המשפחה נטשה את ארץ ישראל השרויה ברעב והיגרה למואב. נטישת הארץ ובמיוחד על רקע של בריחה מסבלם של העניים הרעבים – המיטה שואה על המשפחה שהלכה ונכחדה.

תחילה מת האב, ובניו שהמשיכו את הטרגדיה המשפחתית בנישואי נשים נכריות, ולאחר זמן אף הם נקטפו ללא שהותירו המשך אחריהן.

האלמנות הצעירות, שלפי מסורת חז"ל היו מבנות האצולה מואבית, שמרו אמונים לבעליהן, ובקשו להצטרף אל העם היהודי ולשוב עם חמותן לארץ ישראל.

כנהוג לדחות את הגרים, מנסה החמות 'נעמי' לדחות את רצונן, להסביר להן את הקשיים הצפויים להן בהמשך החיים, ואף לסבר את אזנן אודות המחויבות הגבוהה שהן נוטלות על עצמן בגירות. בעקבות זאת אכן האחת, ערפה, נוטשת וחוזרת לעמה (ויש במקורות שהיא הולידה בהמשך את מי שהביא / הביאה - לעולם את גליית הפלישתי).

רות, הרעיה השניה שנותרה אלמנה, מסרבת להיפרד מחמותה ומעמה, והיא מצהירה את ההצהרה האלמותית 'באשר תלכי אלך... עמך עמי ואלקיך אלקי'!

גם בשובן לארץ ישראל לא מצפה להן זר שושנים. נעמי האלמנה והאם השכולה – פונה אל מכרותיה באמירה מלאת כאב 'אל תקראנה לי נעמי קראנה לי מרה'. העוני ממשיך לרדוף אותן ורות הגיורת הצעירה – בת האצולה המואבית – הולכת ללקט חיטים ושעורים בשדות זרים, בהתאם למצווה להניח להם שאריות מן הקציר, 'לקט שכחה ופאה'.

לא נתאר את הסיפור הדרמטי בשלמותו, יש להניח שגם אלו שאינם קוראים מגילה מכירים אותו בחלקו, אם כי יש להדגיש שההכרות עם סיפורי התנ"ך על פי פשוטם, ללא פרשנות חז"ל, הינה בלתי מדויקת במקרה הטוב, וכאשר שולטות בה ידיים זרות הינה גם מעוותת את דמויות הקודש של התנ"ך.

סופו של הסיפור – שרות נישאת לשופט הנוכחי בועז, הוא אמנם זקן מאד ואב למשפחה מרובת ילדים, אולם הוא נאות לגמול חסד עם נפש קרובו המת ולהקים לו זכר (כעין מצות ייבום), ורות אף היא מצפה כי בנישואין אלו תזכה להקים שם לבעלה המת ולהצטרף בצורה מושלמת לעם היהודי.

מה שמעניין אותנו הוא ה'הפי הנד', המגילה מסתיימת בתיאור השושלת המשפחתית שהקימה רות – בסופה היא מגיעה לדוד המלך! 'וישי הוליד את דוד', ולדעה אחת המופיעה במדרש ילקוט שמעוני הסיבה לקריאת המגילה בשבועות היא כדי ללמד שהקושי וההתמודדות יכולים לזכות גם גיורת להגיע לפסגה!   

רות הגיעה לדרגת 'אמה של מלכות' וחיה לפי מסורת חז"ל במשך דורות - עד מלכות דוד. מעבר לכל, דוד המלך הנושא את תקוות העתיד - והמשיח יצא מחלציו. נמצא שסיבלה והקרבתה של רות הביאו אותה לפיסגת הפסגות של תיקון העולם!

שכרם של גומלי חסדים

סיבה נוספת המופיעה במדרש לקריאת מגילת רות בחג השבועות – מפני שהמגילה עוסקת בגמילות חסד והתורה כולה חסד (מדרש לקח טוב). המסירות של רות לחמותה היא פרק במסכת גמילות החסדים שלה, בחיי עוני ומחסור היא מלווה את זו שאומרת 'אל תקראנה לי נעמי קראנה לי מרה' – והיא זוכה לראות יחד אתה את התחלת האור בהיוולד לה בן שממנו מתחילה לצמוח שושלת המלוכה.

לא רק עם חמותה היא עושה חסד ונהיית לה בת לוויה בחיים, גם כל מה שרות עושה בהקמת ביתה השני – נעשה מתוך מגמה עקבית להנציח את זכרו של הבעל שמת ללא המשך, לשם כך היא מוכנה להינשא לבועז הקשיש שהוא בן משפחת בעלה המנוח וכפי שאומר לה בועז עצמו 'בִּתִּ֔י הֵיטַ֛בְתְּ חַסְדֵּ֥ךְ הָאַחֲר֖וֹן מִן־הָרִאשׁ֑וֹן לְבִלְתִּי־לֶ֗כֶת אַחֲרֵי֙ הַבַּ֣חוּרִ֔ים אִם־דַּ֖ל וְאִם־ עָשִֽׁיר' – הוה אומר פוטנציאל הנישואין שלה עשיר למדי ולא בכדי הרי 'יוֹדֵ֙עַ֙ כָּל־שַׁ֣עַר עַמִּ֔י כִּ֛י אֵ֥שֶׁת חַ֖יִל אָֽתְּ' – והיא מבכרת את הנישואין הללו שיתנו המשכיות למשפחת בעלה המנוח.

בזכות כל ההקרבה הזו למען זולתה היא זוכה להקים את מלכות בית דוד, היא זוכה להיות 'אם המלכות' ולבסוף גם זו שמצאצאיה יוולד המשיח – משיח בן דוד!

חכמינו רצו להזכיר לנו את המסירות הזו ביום מתן תורה, וקבעו לקרא את מגילת רות כדי לזכור את הקשר בין תורה וגמילות חסדים, אחד מיסודות התורה והיהדות היא ההטבה לזולת – גמילות חסדים המוטבעת בדמו של העם היא גם יסוד לתורה וביום מתן תורה אנו מקבלים תזכורת לכך יחד עם המסר ששכרם של גומלי חסדים מובטח גם בעולם הזה.

את הרעיון הזה מבטא גם שמו של משה מוסר התורה. וכפי שאומרים חכמינו שלמשה היו שמות נוספים, חלקם בעלי משמעות סמלית יותר לכאורה, אולם השם שנקבע בתורה ושהתורה נקראת על שמו 'תורת משה' – הוא השם שבחרה לו בתיה – בגמלה חסד עם הפעוט הרך שבתיבה כשהיא אף מסכנת את עצמה. התורה וגמילות חסדים שלובות זרוע זו עם זו עליהן נאמר 'בחסד ואמת יכופר עוון' (אמת זו התורה) והמעמיד את חייו על שני היסודות הללו מובטח לו נועם החיים והצלחתם.