במחשבה תחילה לפרשת במדבר: בדרך לחופה שוטפים פנים בכיור

"כולם באים אלינו עם בעיות", שח פסיכיאטר בכיר לשלושה מחבריו בהזדמנות, "אבל לנו אין את מי לשתף". החברים הנהנו, והוא הציע: "נשמש אחד לשני כאוזן קשבת על הדברים שהכי מציקים לנו?".

ההסכמה הייתה מלאה.

"לפעמים יש לי דחף להציק למטופלים", התוודה המציע. השני סיפר שהוא גובה סכומים גבוהים לקניית מותרות, השלישי אמר שהוא משתמש במטופליו כדי להשיג דברים לא-ראויים לעצמו.

"אני יודע שזה לא בסדר", פתח הרביעי בנשימה כבדה, "אבל יש לי בעיה: אני לא מסוגל לשמור סודות"...

* * *

הדגלים בפרשתנו נושאים מקום של כבוד במסעם של ישראל במדבר. "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל", פותחת התורה את החלוקה למחנות. רש"י מרחיב: "באותות לבית אבותם... באות שמסר להם יעקב אביהם כשנשאוהו ממצרים, שנאמר 'ויעשו בניו לו כן כאשר ציוום' - יהודה ויששכר וזבולון יישאוהו מן המזרח, וראובן ושמעון וגד מן הדרום וכו'".

פירוש הדבר: את סדר המחנות קובעת התורה לפי הסדר שסידר יעקב לשבטים בעת שנשאוהו לקבורה בארץ כנען. על ידי חלוקה שכזו, שנקבעה בידי יעקב אבינו, אין חשש שתתעורר מחלוקת על ידי שבט כלשהו, מדוע הוא הוצב במערב ולא במזרח, מדוע הוא רק שני ולא ראש הדגל.

הגאון רבי יצחק זאב סולובייצ'יק מבריסק אינו מבין מה הראיה. הרי כשיעקב נפטר היה המת מוטל לפניהם, כעת אין זה הזמן למריבות וכולם מוכנים להתפשר עבור האחדות. אבל מי אמר שכעת, כאשר בני ישראל מצויים במדבר לאחר מאות שנים, יסכימו כולם לחלוקה שנקבעה אי אז?

"תסביר להם את הרמב"ם הזה", ביקש הגרי"ז סולובייצ'יק מבנו הגדול, רבי יוסף דב סולובייצ'יק, בתגובה לרמב"ם מוקשה שהציגו בפניו מספר תלמידי חכמים מירושלים. רבי יוסף דב נענה ללא שהיות, ופתח: "כך תירץ אבי מורי את דברי הרמב"ם...", ובהסבר קולח פירק כל קושי עד שהדברים האירו בשמחה.

כעת ביקש הגרי"ז מבנו שיספר לצורבים השואלים באילו נסיבות הוא עסק ברמב"ם הנ"ל. "היה זה בעת שברחנו מוורשה המופצצת על ידי כוחות הנאצים", סיפר רבי יוסף דב. מלחמת העולם השנייה הייתה בימיה הראשונים, הגרי"ז נותר בחברת כמה מבניו מעבר לגבול הפולני, כשהרבנית ומספר ילדים נותרים מאחור מעבר לגבול הליטאי.

הגרי"ז ניסה להתקדם לעבר ורשה, אלא שכבר החלה בריחה המונית של תושבים מהעיר שהופגזה קשות מהאוויר. "בעת שישבנו תחת עץ על אם הדרך כדי לנוח מעט בַּצֵל, האירו פני אבי מורי", המשיך רבי יוסף דב, "והוא הסביר לי את התירוץ שעלה כעת בדעתו לקושיית הרמב"ם הזו...".

קוראי סיפורים כאלה מקבלים חלישות הדעת: מהיכן זכה לזאת הגרי"ז?

"בבקשה", התחננה הרבנית, "תניח לו להתכונן לחופה". הגאון רבי חיים מבריסק עסק בתורה משך כל יום החופה של בנו, הגרי"ז, ביחד עם החתן ללא הפוגה, עד שנטו צללי ערב והחתן קם אל הכיור לשטוף פניו וליטול ידיו קודם החופה. הגר"ח מבריסק המשיך ללוות אותו ולשוחח אתו בלימוד... הרבנית נזעקה מהמטבח, וביקשה שיניח לו להתכונן ברוגע. אבל הגר"ח השיב בשלווה: "רצוני לחנכו שאין רגע ופנאי שאינו מוכשר להתעמק בדברי תורה. גם לפני החופה".

ואם לפני החופה מסתפקים בכיור לשטיפת הפנים וממשיכים להתעמק בלימוד, מהיכן ההיתר שלא לעשות כן בשעה שבורחים מן הפגזים?...

על פי יסוד הסיפורים הללו, נבין את ביאורו של הגרי"ז סולובייצ'יק על התהייה שהבאנו: רש"י מדגיש שהסדר היה "באות שמסר להם אביהם" – כאשר מחנכים את הילדים מגיל צעיר חינוך יסודי ובריא, אין זה משנה האם מדובר בשעת לוויה בה פחות מקדישים מושג לשאלת המיקום, או כשמדובר בדברים העומדים בכבודו של עולם.

חינוכו של יעקב אבינו, שעבר מהשבטים לבניהם ומהם לבני בניהם, היה בכל נושא ובכל מצב. תוקפו לא פג גם כעבור שנים. אף אחד לא יהרהר ולא יערער, שכן החינוך עדיין חי ונושם.

* * *

כוחו של חינוך נכון מתחיל מאפס, בדברים הפשוטים, הקטנים, כאלו שנראים חסרי משמעות. אבל אם הוא עקבי, אם הוא מתוכנן ולא מוותר גם ברגעי קושי שנדמים בלתי אפשריים – הוא משאיר רושם לדורות. אין בו מצב של "לא מסוגל לשמור סוד".

לא, לא דווקא חינוך הילדים. גם החינוך שלנו, כל אחד את עצמו.