הפרשה החסידית לחג השבועות: מעמד קבלת התורה מתרחש השנה

שעת האפס הגיעה!

שבועות ארוכים אנו מתכוננים, סופרים מדי יום ומצפים בכליון עיניים ליום המיוחל. היום שכל היקום כולו, מששת ימי בראשית, עומד ומחכה לו במתח רב: האם העם הנבחר יסכים לקבל את התורה? שאם לא כן, חס וחלילה העולם נחרב, אין זכות קיום לעולם כולו אפילו לרגע אחד.

שמים וארץ, עליונים ותחתונים, מלאכים ושרפים, ממתינים למוצא פיהם של עם ישראל, עד שהם שומעים את הזעקה המהדהדת הנשמעת בכל העולמות, "נעשה ונשמע".

כעת יכול העולם להמשיך להתקיים, יש לו זכות קיום, יש מי שיהיה מעתה צמוד לתורה הקדושה לאורך כל שנות ההיסטוריה.

ו... זהו?

קיבלנו את התורה לפני 3,329 שנה, בזה נגמר העניין? מסתבר שלא בדיוק. דוד המלך כותב בספר תהלים: "זכר עשה לנפלאותיו, חנון ורחום ה'". הקב"ה, ברוב רחמיו, עושה זכר לנפלאות שהיו לפני אלפי שנים. הניסים והנפלאות כדוגמת יציאת מצרים, קריעת ים סוף וקבלת התורה – בכל שנה כשמגיע היום שבו היה הנס, שוב מתעורר מעין אותם נסים ונפלאות, ואפשר לזכות שוב לאותם אורות שהיו אז. בפסח אדם יכול לצאת שוב לחירות מכל השעבודים שלו, בשביעי של פסח לצלוח ולעבור את המעברים הקשים שמסמל ים סוף. בסוכות אנו יכולים לזכות להרגשה של להיות מסוככים בענני הכבוד, ולהשגחה פרטית של הקב"ה. כך כותב האר"י ז"ל בכתביו.

בכל חג, כשאנו מקיימים את המצווה המיוחדת לחג הזה, אנו ממשיכים על עצמנו אותו שפע ואותם אורות שהיו אז. לכן אנו אומרים בתפילת החג "זמן חירותנו", "זמן מתן תורתנו" – כי באמת גם עכשיו הוא "זמן חירותינו".

אם זה נכון בכל חג ומועד, שאפשר לקבל מעין אותם אורות שהיו אז, בחג השבועות הדבר מתעצם שבעתיים. אנו יכולים להרגיש לא רק "מעין" אותו נס שהתרחש בימים ההם, אלא לחוות שוב מחדש מעמד של קבלת התורה. בכל שנה מתקיים מעמד זה. כן, גם בשנה זו, יתרחש שוב ממש אותו מעמד נורא הוד, בו הקשיב כל העולם לקול האלוקים המכריז ואומר "אנוכי ה' אלוקיך". כשם שבמתן תורה נלוו למעמד הגדול מראות אלוקים וגילויים נשגבים, כך בכל שנה מתעוררים אותם גילויים, כאשר כאז כן עתה, ההר בוער באש עד לב השמים.

יש צדיקים שגם זכו לראות ולחוות את המעמד הזה. כפי שהעידו וסיפרו תלמידי הרב הקדוש רבי אלימלך מליז'נסק זי"ע, שבחג השבועות אצלו יכלו לשמוע ולהרגיש את הקולות והברקים, ממש כמו בעת מתן תורה בהר סיני. כך סיפרו גם תלמידי החוזה הקדוש מלובלין, שכאשר קרא בתורה את עשרת הדיברות, חשו התלמידים והרגישו ממש את מעמד קבלת התורה, עד שהיו רועדים מפחד.

ברור שלא כל אדם זוכה לכך, רק אדם עם נשמה מצוחצחת שזיכך את גופו ונשמתו לגמרי, כדרגת עם ישראל בעת קבלת התורה, יוכל גם הוא לראות את הקולות והברקים. כי הקולות האלה נצחיים, אלא שאין לנו המשקפיים הרוחניים לראות אותם.

בברכת התורה אנו מברכים "ברוך אתה ה' נותן התורה", ניסוח שלכאורה אינו מדויק: הרי הקב"ה "נתן התורה" אז, לפני אלפי שנים, א"כ היינו צריכים לברך "נתן התורה", בלשון עבר?

התשובה לכך היא, שכל שנה בחג השבועות שוב מתקיים מעמד אדיר של קבלת התורה מחדש. אינה דומה התורה שקיבלנו לפני שנה לתורה שנקבל בחג השבועות הזה. בכל שנה אנו יכולים לעלות עוד דרגה בלימוד התורה, בהבנתה ובדביקות בה. לכן אנו מברכים "נותן התורה", כיוון שהתורה לא רק ניתנה אז, לפני אלפי שנים, אלא בכל שנה ושנה שוב הקב"ה נותן התורה מחדש.

כמובן שלא כל אחד מקבל את התורה באופן אוטומטי. הדבר תלוי בכל אדם ואדם, עד כמה הוא באמת רוצה לקבל, כמה הוא מוכן להשקיע בתורה. ובעיקר לפי ההכנה שהוא מכין את עצמו לפני חג השבועות. לשם כך אנו מתכוננים כבר שבע שבתות תמימות עד ליום המיוחל.

השבוע אנו קוראים בפרשת במדבר, כך גם הספר כולו נקרא ספר במדבר. ישנו לימוד מיוחד בכך. המדבר הינו מקום שממה, שאין כלום. אומרים חז"ל "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן". הכוונה לאלו שלא נדרש להם כלום מעבר למן,  כשם שבמדבר הריק אין כלום. אנו חיים כיום, ב"ה, בדור של שפע. אך יש לדעת שדווקא בלימוד התורה אפשר להצליח ככל שנסתפק במועט. 

מסופר על כך שפעם ביקר הנצי"ב (הגאון ר' נפתלי צבי יהודה ברלין) מוולוז'ין זצ"ל, את הרש"ש (הגאון ר' שמואל שרטאשון זצ"ל) מווילנא, בעל הגהות וחידושי הרש"ש על הש"ס.

שאל הרש"ש את הנצי"ב על עניין מוקשה בדברי התוספות שלא מצא לו תירוץ. עין הנצ"יב בדברי התוספות, ועל אתר ביאר את הדברים בהארה קטנה וקולעת. הדברים מצאו חן רב בעיני הרש"ש, והוא מביאם בשם אומרם בחידושיו למסכת יבמות, בתוספת המלים: "ושפתיים יישק".

מופתע מתשובת הנצ"יב, שאלו הרש"ש: ומדוע לי לא נתגלו הדברים?
השיבו הנצי"ב: "זהו משום שכבודו לומד תורה מתוך הרחבה, בעושר ובכבוד, ואני עמל בלימוד התורה מתוך דוחק וצמצום"...

הכותב הינו מנהל רוחני ומרצה בארגון 'הידברות' וראש כולל אהבת תורה.