הרגע ששינה את חיי: כך שיניתי את שמי

כל רגע בחיינו יכול להתגלות כנקודת מפנה. הרגע שלעד נזכור, והוא חקוק בזיכרוננו, מחזיר זמנים שעברו, לקחים שלמדנו, הבטחות שנתנו.

לעיתים נופל עלינו רגע כזה ללא התראה, ואנחנו נאלצים לעמוד ולקבל.

אך לפעמים הזדמנויות, כמו מתנות, מופיעות בדרכנו, ויש בידינו לקבל החלטה; להתעלם ולתת לחיים להמשיך כתמול שלשום, או להיכנע, ובאומץ לצעוד אל הלא נודע?

בהיותי בת 17, כסופה ביום קיץ בהיר התגלתה אצלי סכרת נעורים. ללא ספק היה זה סיבוב חד וכלל לא צפוי בדרך בה פסעתי עד כה. בין לילה חיי השתנו, ובלית ברירה למדתי אורח חיים זר ומוזר. החודשים שאחרי היו שילוב של מאבק והקלה. היו פעמים בהן חשתי מנצחת, והיו זמנים של תסכול וחוסר אונים. מצאתי בעצמי חולשות, מקום לעבודה ושיפור, ובמקביל גיליתי חוזק שדחף אותי להמשיך כמיטב יכולתי, ולא רק לשרך רגליים. לאורך כל הדרך הקיפה אותי מכל עבר משפחתי היקרה, בתמיכה, עידוד והומור שבלעדיהם היה העולם מקום קודר יותר, ואני לא הייתי אותו אדם. הייתה זו שנה של התחלה חדשה, לטוב ולרע, ויום אחד, אותו לעולם אנצור, ניתנה לי הזדמנות, כמו מתנה, לבצע החלטה.

בעקבות משבר ושיחת טלפון מרימת מורל עם אימי, החלטתי להקדיש מספר ימים לשקילת הרעיון של שינוי שם, כסמל לאישיות המתחדשת בי. היה זה שבוע ארוך, רווי תפילות, חרדות והתלהבות, שבסופו הפכתי דף ובחרתי בדרך חדשה. יותר משבחרתי אני את שמי החדש, קבלתי אותו כמתנה משמיים, ברכה מאלוקים שממשיכה בנאמנות, עד היום, לעורר אותי אם שקעתי לתרדמה ופרחה מראשי משמעות השם ומטרתו. לפני כן לא יחסתי חשיבות רבה לחיבור בין אדם לשמו, אך הייתה זו טעות מצידי. עם כניסתנו אל העולם, אנו נקשרים למילה בודדה בעלת עצמה והשפעה; שמנו. הוא הדבר הראשון האישי בחיינו, חלק בלתי נפרד המייצג ומלווה אותנו עד מוות.

כולנו מכירים היטב את הפתגם המפורסם "לכל איש יש שם", הנאמר בפשטות אך מלא באמת עמוקה. השם הוא האיש, מראהו החיצוני, הנפש הנחבאת מבעד, עברו ועתידו.

סיבות אלו ועוד הכינו את הקרקע בתוכי, ונטעו את ההחלטה האישית, תחילת המסע אשר בהמשכו ארבו אתגרים שהרתיעו, אך לא שיתקו: התהליך הרשמי מול משרד הפנים, שלא לדבר איך יקבלו המשפחה והחברים את הבשורה?

בתור נערה מופנמת, לא היה ביצוע הדברים קל או ברור מאליו, אך בדיוק על הרגלים אלו של שתיקה וסגירות קראתי מלחמה! לוותר ולחזור בי – כבר לא היה נתון במשוואה, ומלבד זאת, לא רציתי שיהיה. ידעתי שאני במקום הנכון, ומשם באה תחושת הביטחון שלי, על אף העובדה שהשינוי לא התחולל כמעשה קסם, אלא בהדרגתיות, כראשוני הניצנים המבשרים על בא האביב ומעלים שוב תקווה, לחיים, אור ושמחה.

גם אתם אוצרים רגע ששינה את חייכם? שתפו איתנו, ואולי הטור שתכתבו יפורסם באתר הידברות. אנא שלחו באורך 400 עד 1,000 מילה למייל  debi@htv.co.il