הלוויה במקום בר מצווה: הוריו של מוישי ז"ל בשיחה רווית אמונה

ביום שישי שעבר נסע מוישי ביסטריצר ז"ל עם חבריו ללימודים לשחות בבריכת שחיה בפתח תקווה. להוריו לא היתה שום סיבה לחשוש, מוישי הוא ילד גדול ואחראי, תמיד ממושמע, ואך "גזירה היא מלפניי", ואת הנעשה אין להשיב. מוישי טבע בברכיה. אנשי 'הצלה' שהוזעקו למקום ניסו להצילו וביצעו בו החייאה ממושכת, במהלכה אף הובהל לבית החולים, אך שם השיב את נשמתו ליוצרה בשיא פריחתו.

בבית האבלים ברחוב עוזיאל 13, בבית בו גדל הילד מוישי ביסטריצר ז"ל, האמונה חיה ומוחשית. האב הרב צבי מספר ל'יתד השבוע' על הילד שזכו לגדל בביתם. "היו למוישי החלטות שקיבל על עצמו מרצונו, וכולנו עמדנו מופתעים כיצד עמד בהן כסדר. למשל, הוא החליט  שהוא הולך מידי ערב לישון בשעה מוקדמת, שלא כדרך הילדים האוהבים לישון מאוחר יותר. זאת בכדי שיוכל לקום בבוקר מוקדם בשעה שש וחצי בבוקר, וזאת אף שהתפילה בבית המדרש בו התפלל החלה רק שעה לאחר מכן, בשעה שבע וחצי בבוקר. היה חשוב לו להגיע לבית המדרש מוקדם מהצפוי, משום שקצה ללמוד שעה לפני התפילה.

"הוא ביקש כבר בערב להעירו מוקדם בבוקר, וכשהייתי מעירו, היה קם מיד ממיטתו ליטול ידיו ומתלבש בזריזות, שהמחישה את מאמר השולחן ערוך בסימן א': "יתגבר כארי לעבודת הבורא". פעמים רבות כשראה את אמו שתחיה ממהרת לעבודתה, הכין עבורה מבלי שהתבקש את ארוחת הבוקר, כדי שתוכל לצאת בזמן...

"מוישי הקפיד מאוד על סדר יומו, כאמור הוא קם מוקדם בבוקר, התארגן ויצא להתפלל, ולאחר מכן ממשיך לתלמוד תורה, וכשחזר ממנו ב-6 בערב, מיד היה בא ללמוד עמי בבית המדרש בו אני לומד עד השעה 7 בערב, לאחר מכן מיד רץ בשמחה ל'מתמידים' בו התמיד ולמד עד לשעה 8, התפלל ערבית והגיע הביתה, אכל משהו והלך לישון.

הרב, הרב צבי ביסטריצר הוא תלמיד חכם מופלג, עובד ה' ובעל שיעור קומה. רק איש מעלה יכול כך לדבר על בנו מחמדו, סמוך ונראה ליום הגיעו למצוות, כשהוא אוחז בידו בהזמנה המודפסת, שכבר נשלחה לקרובי המשפחה ולמכרים. שיעור במסכת אמונה, ועוד שיעור במעלתו של נער צעיר שחי בינינו עד לפני שבוע, ואיננו כי לקח אותו האלוקים.

מוישי התחנן להקדים את הנחת התפילין

"המנהג, כידוע, שנער המגיע למצוות מניח תפילין חודש לפני יום בר המצווה, אבל מוישי ז"ל ממש התחנן להקדים ולהניח את התפילין מספר ימים קודם לכן.

"למה, מוישי? בעזרת ה' עוד יהיה לך זמן רב, עד 120 שנים, להניח תפילין, למה לא לנהוג כמקובל, כמו כל בני גילך?", שאלתי.

"אבל מוישי התעקש, ביקש שאברר אם יש בכך בעיה הלכתית כלשהי. בדיעבד, היום אני מהרהר בלבי שאולי מוישי הרגיש שלא יישאר לו עוד הרבה זמן להניח תפילין, ולכן רצה 'להספיק', לחטוף את המצווה היקרה כל עוד נשמה באפו...

(צילום: shutterstock)

"ביום שהחל להניח את התפילין, הוא ביקש ממני לבוא להתפלל עמו בתפילת נץ החמה ב'לדרמן', כדי שיוכל לקבל ברכה ממרן הגר"ח קנייבסקי. ואכן קמנו מוקדם והלכנו יחד לתפילת ותיקין בלדרמן. חיכינו לראות שמרן הגר"ח נכנס לבית המדרש לתפילתו, אך לפתע ראינו שהגבאי הגיע למקומו של הרב, וסגר את הסידור שנפתח לכבודו. התברר שבאותו יום הרב קנייבסקי לא חש בטוב, ולכן לא הגיע להתפלל כהרגלו.

"מוישי ז"ל הצטער מאוד על כך, וביקש ממני לאחר התפילה, שננסה יחדיו לעלות לבין הרב, ואולי ייאותו להכניס אותנו ולזכות לברכה, לכבוד יום הנחת התפילין, אולם הגבאי הבהיר לנו שהדבר בלתי אפשרי ו'לא מכניסים אף אחד'".

"אבל מוישי ז"ל הוסיף להתעקש וביקש שאפציר בגבאי, שכן ביום חשוב שכזה, בו הוא מניח תפילין, הוא משתוקק לברכת גדול הדור, ואני השבתי: 'מוישי, ניסינו ככל שיכולנו ולא הצלחנו, אנחנו את שלנו עשינו, וצריך להשלים עם זה".

"אך מוישי לא הסכים לוותר, ואני לא יכולתי שלא לנסות שוב לדבר על לבו של הגבאי, שבראותו את פניו המאוכזבות של מוישי, החליט שהוא יהיה החריג היחיד שיוכנס לחדרו של מרן הגר"ח כדי לקבל ברכה, וכך היה. "מי יכול לדעת שתהיה זו ברכתו האחרונה של הרב קנייבסקי למוישי שלנו?!...

"חבריו סיפרו כמה היה נזהר מדיבורים אסורים ובמיוחד מלשון הרע"

"מקטנות הבחנו במיוחדותו ובמעלותיו הבלתי שגרתיות, אלו הושגו בעמל, הוא לא ויתר לעצמו בשום דבר. אם לא הבין משהו בלימודו, היה עמל ומתייגע שוב ושוב, עד שהגיע להבנה בהירה.

"לפני תקופה, החליט לעשות 'מבצע משניות' בתלמוד תורה. הוא רכש חבילת טופים, ובהפסקות כל ילד שהיה אומר לו משנה בעל פה, היה מקבל ממנו טופי. יום אחד ביקש מוישי שאקנה לו חבילת טופי גדולה יותר, לאור הביקוש הרב של חבריו לומר משניות. רכשתי לו חבילה גדולה במיוחד".

"בערב, כשחזר מהתלמוד תורה, שאלתי אותו: 'מוישי, איפה חבילת הטופי הגדולה שרכשתי לך הבוקר?' הוא השיב בפשטות: 'בפח'. התפלאת 'לא נשאר טופים בחבילה הגדולה שרכשתי עבורך?', 'לא, אבא, חילקתי הכל'- הוא השיב. הוא כל כך אהב לתת לאחרים כל ימיו, ולכן דאג שילדים רבים יאמרו לו משניות בעל פה ויזכו בטופי...

אמו של מוישי מוסיפה: "מוישי ידע מה עושה טוב לאנשים, והיה עושה כל דבר כזה אף מבלי שיבקשו ממנו, וכך בכל דבר שהיה גורם לדעתו לנחת להוריו, היה עושה בחדווה כדי לשמח. לדוגמה, בכל עת שהלך למכולת לרכוש משהו, היה מציע לקחת עמו את אחותו הקטנה, כדי שתהנה בטיול עד למכולת ובחזרה, למרות שעבורו היתה זו טרחה לא מבוטלת.

"הוא היה ילד שהצנע מאוד, סירב לספר על מעשיו הטובים, אנחנו שמענו מאחרים על שאלות מיוחדות שהיה שואל בכיתה וכדומה, אבל הוא מעולם לא התפאר בכך..."

"פגשתי פעם את רבו מהמתמידים", מוסיף האב, "והוא סיפר לי שמוישי שאל שאלה טובה בשיעור, וכל הכיתה היתה כמרקחה. התפלאתי, מוישי לא סיפר לי כלום. כשחזרתי הביתה, סיפרתי למוישי מה שהרב אמר עליו, והוא עשה כמין תנועת ביטול, כאילו אין בכך שום דבר הראוי להתפאר בו. הענווה היתה טבועה בו כל ימיו מגיל קט".

מוישי ז"ל לא זכה להיכנס לעול מצוות, אך הוא הקפיד בהן גם בגיל ה"חינוך", והתעקש לקיים את הדין ללא ויתורים ופשרות.

כך, למשל, בשני ימי כיפור האחרונים, שמוישי צם בהם כל היום. "כשיצאנו באמירת 'יזכור' בשעה מאוחרת, אמרתי לו: 'מוישי, תאכל משהו כמו החברים שלך', אך הוא סירב וצם כל היום הקדוש".

בשבתות היה מתעלה עוד יותר בתלמודו, וכך הוא היה הולך ללמוד ארבע שעות ברציפות בהתמדה, וכן בבין הזמנים היו לו קביעויות ללמוד עם חברותו והיה מתמיד בהן, כמה התורה היתה משוש כל חייו.

"קנינו לו טלית קטנה מיוחדת לבר המצווה הקרב ובא, הוא ביקש ללבוש זאת כשהתחיל להניח תפילין, וראינו בחוש כיצד הוא כל הזמן מתעלה ועולה מעלה מעלה.

"שבת נכנסה עתה, וצריכים אנו לשמוח בשמחתה של השבת הפורשת כנפיה עתה עלינו"

"חבריו סיפרו כמה היה נזהר מדיבורים אסורים ובמיוחד מלשון הרע, כשראה ילדים רבים ביניהם היה מגיע אליהם ומנסה להשלים ביניהם, והכל מתוך שמחה אמיתית. הם סיפרו גם כיצד מוישי אהב לעזור לכל חבר באשר הוא".

גם ביום שישי האחרון, בדרך לבריכה, סיפרו חבריו שבדרך מוישי שנן את ההפטרה לבר מצווה, וכן חזר עם חברו על הדרשה שהכין עמו אביו. דפי הדרשה היו במחיצתו גם בתלמוד תורה והוא עיין בהם בהפסקות, וכאמור, לקח אותם גם בדרכו האחרונה, לבריכה.

"כשדיברנו עמו על הבר מצווה הקרב ובאה", מוסיף האבא, "הוא ביקש לעורר שלא נשכח להזמין אדם פלוני לבר המצווה, והזכיר שגם הוא שלח לנו הזמנה כשבנו הגיע למצוות. כה ציפה ליום הזה, שבסופו של דבר לא זכה להגיע אליו".

ר' צבי מבקש לעביר מסר חד: "אנחנו מקבלים דין שמים באהבה, וכל תקוותינו ותפילותינו שנזכה להתחזק בזכותו, ושיהיו הדברים הללו חיזוק לרבים, שיהיה הדבר לזכות נשמתו במרומים".

עוד מוסיף האב: "אני מבקש שהורים לא יחששו לשלוח את ילדיהם לבריכה בעקבות האדון שלנו. פשוט וברור לנו שהכל נגזר משמים ואין כל קשר למה שאירע בבריכה".

אל בית משפחת ביסטריצר הגיע ר' דוד לנחם. "אני גר בקרית ספר", פתח את דבריו, "וצערי גם אני איבדתי ילד זך וטהור במוות עריסה לפני כשנה. באתי הנה במטרה לחזק ולנסות להעלות את השמחה חזרה להוריו, והנה יצא לי לשמוע אותם מדברים בכזו אמונה יוקדת, כך שלא רק שלא נצרכתי לחזקם, אלא הם חיזקו ועודדו אותי, הרבה יותר מכפי שהייתי בעצמי קודם שנכנסתי לנחם. ודאי חיזוק זה, ושל עוד רבים, ייזקף אף הוא לזכותו של הילד היקר בגנזי מרומים...".

ומשהו לסיום: רבו של האב, הרב אלכסנדר שטרנבוך, סיפר על האסון שאירע סמוך מאוד לשבת קודש. "כשנודע לנו על האסון, הגענו הנה אני ורעייתי. השעה היתה קרובה לשבת, והיה קושי רב בהשגת אישור הקבורה שהתמהמה. רעייתי פרצה בבכי מר בראותה את האם וחיפשה מילות עידוד ונוחם לרגעים כה קשים, זמן מועט לאחר ששמעו את הבשורה הנוראה, בעלותו בסערה השמימה של בנם מחמדם, שכה אהבוהו.

"אך למרבה הפלא, אמו של מוישי ז"ל, היא זו שפנתה לרעייתי בפשטות כה אופיינית: 'הרי שבת נכנסה, ואסור להוריד דמעות בשבת, אז אל לנו לבכות עתה, צריכים אנו לשמוח בשמחתה של השבת הפורשת כנפיה עתה עלינו..."

"ואכן, כל השבת התנהל הבית כרגיל במידי שבת, ורק צאת הכוכבים במוצאי שבת, מעיין הדמעות נפרץ, והבכי היה מנת חלקנו כולנו, אבל ראיתי מהי התמודדות אמיתית של אנשים שמקדשים שם שמים בהליכותיהם, שכל מעשיהם הוא לפי ההלכה הנדרשת בכל צעד ושעל, והיה הדבר עבורנו חיזוק עצום".