כדי שהתפילות שלנו יצאו מהמקום הכי פנימי, אנחנו חייבים להיחשף למושא מאוויינו

יש איזושהי נוסחה שמשום מה קבעה אצלנו יתד, ואף אחד לא מעז לערער עליה. לא מדברים ליד אנשים שאין להם, על מושא חסרונם. לא מביאים תינוק למפגש עם אישה עקרה, לא מספרים על הבעל ועל המחוות שהוא מעניק לך ליד חברה רווקה.

 תרשו לי לשחוט את הפרה הקדושה הזאת, ולבקש ממכם להתחיל להציץ לבתים של אחרים.

נכון שאישה שלא זכתה לילדים כמהה להחזיק לפחות אחד בזרועותיה, נכון שאין יום שהיא לא מבקשת מאלוקים שיזכה אותה בזרע של קיימא. אבל, וכאן מגיע האבל הגדול, כדי שהיא תרצה כמו אש להבה, בכל גופה, נפשה ומאודה, כדי שהזעקה שלה תנענע את אמות הסיפים – היא חייבת לראות ילדים! חייבת לחוש את המתיקות שלהם, לשמוע את צחוק הפעמונים המתגלגל, לערסל את האחיין הפלומתי בידיים, לנשום את הריח המלאכי של התינוק של השכנה, ולצרוח, "אבא! רוצה גם!". אסור שהשריר האימהי יירדם.

דווקא לה הייתי ממליצה ללכת להתנדב במחלקת יולדות בבית חולים. לראות את הבחורונת בת העשרים מערסלת תינוק ענוג בזרועותיה, את חברתה לכיתה סוחבת את העריסה של בנה החמישי. כשהיא תחזור לביתה ותפגוש שוב ארבע קירות שותקים, האנחה שתפרוץ לה מהלב תשבור גם את החומות העבות ביותר. הרצון השורף שלה יכלה את כל המשטינים והמקטרגים. אין מידת דין בעולם שיכולה לעמוד בפני העצב החשוף הזה.

נכון שכל בחורה שהגיעה לעת דודים חפצה להינשא. זה לא סוד שהרבה בחורות שממתינות לזיווגן מרבות בתפילות, משטחות על קברי צדיקים, נוסעות לכותל. אבל כדי שהזעקה תהיה כזו שאי אפשר לעמוד בפניה, בשביל שהיא תצא מנהמת הלב, מהמקום הכי עמוק, היא חייבת לראות זוגות נשואים באושר, לשמוע סיפורים על הווי משפחתי עוטף ומלטף מהחברות הנשואות שלה. אם היא תתחכך רק בחברותיה הרווקות ותצא רק איתן למסעדות ולבילויים, היא עלולה לא להרגיש מה חסר לה.

כדי לדעת מה חסר לנו, אנחנו חייבים להציץ לבתים של אחרים. כדי שהתפילות שלנו יצאו מהמקום הכי פנימי, הכי עמוק, אנחנו חייבים להיחשף למושא מאוויינו.

מכירים את הסיפור על התינוק שנולד בתוך בית הסוהר? האור היחיד שהוא ראה היה קרן אור קטנטנה שהצליחה לחדור מבעד לחומות העבות של הכלא. כששאלו אותו אם הוא רוצה לצאת מהבור, התשובה שלו הייתה כן. אבל הכן הזה לא היה משתוקק מעומק הנשמה. אמרו לו שיש אור בחוץ, אמא הייתה מספרת לו לפני השינה שמחוץ לחדר האפל והחשוך הזה יש עולם חופשי, מלא בצבעים ואפשרויות. אבל הוא לא חווה את זה קודם מעולם. יום אחד אישרו הסוהרים לו ולאימא לצאת לטיול בחצר. קרני השמש, גדולות וחמימות, עטפו אותו. הוא נשם אוויר צלול ומשכר, ובלב שלו התרוצץ כוח עצמתי שפתאום הרגיש חזק חזק חזק – רוצה לצאת! לא עוד כן חלוש ומחויב המציאות. ההשתוקקות לחרות השתוללה בו. לפתע הוא הבין מה חסר לו. פתאום הוא קלט שיש עולמות שלמים ויפים שהוא לא נחשף אליהם. רק התשוקה העוצמתית הזו לצאת גרמה לו באמת לצאת מהמיצר הזה. גלגלי המוח שלו, שמעולם לא חשבו על תכסיסים של בריחה, החלו לנוע במהירות, והוא אכן מצא את דרכו אל החופש.

מה התפקיד שלנו בכל המשוואה הזאת? כלום. להיות הכי טבעיים שאפשר. לכל אחד יש הבחירה שלו אם להיחשף ולמה. ואם יש מישהו שזה כואב לו מדי והוא בוחר להסתגר בתוך עצמו – זכותו המלאה.

אנחנו רק צריכים לדאוג שחלון הראווה שלנו יהיה הכי שווה באזור, שימגנט אליו את האפים של כולם. שהבית המאיר שלנו יהיה הצינור הכי ישיר לריבונו של עולם. שכשמישהו יעבור ליד הוא יגיד גם! אבא, רוצה גם!

אני ממש אשמח לשמוע מה אתם חושבים.