סקרים, רבותי, סקרים: מי מכן היתה חוזרת לימי הרווקות שלה?

"תגידי, היית רוצה לחזור להיות רווקה?", שאלתי את אפרת, חברתי לכיתה. נפגשנו באוטובוס בדרך לחתונה של חברה אחרת, ובלי לתכנן יותר מדי פצחתי בסקר הזה. אפרת התחתנה בין הראשונות, ועכשיו כבר מטופלת בשלשה קטנטנים. היא הביטה בי במבט עייף ולא מאופר, ואמרה לי: "בטח, לשנה לפחות".

"זה לא נחשב", סנטתי בה. "רווקות זה דבר לא קצוב". אפרת חשבה עוד קצת ואמרה. "לרווקות לגמרי לא, אבל לא תזיק לי שנה של שחרור ממחויבות, מעול, מריצה אחרי שלושה תינוקות".

"איך אני נזכרת בימים האלה של פעם", התערבה ציפי, חברה אחרת שהתיישבה ברביעייה לידנו. "איך הייתי מקפידה על האיפור הכי טוב, הבגדים הכי מושלמים", היא אמרה בטון שלא הצלחתי לעמוד על טיבו. "היום, יש לי זמן רק למה שדחוף וקריטי".

"ואת, היית רוצה לחזור לימי רווקותך העליזים?", המשכתי בתפקיד המראיינת. "אולי לשבוע, לא יותר". טוב, הייתה לה תינוקת אחת. לא טרחתי להסביר לה שרווקות זה לא דבר שאפשר לכמת בזמן, וששבוע של חופש לא עונה על ההגדרה. לא היה לי עניין מיוחד להסביר לשתיהן שאין להן מושג ירוק מה זה אומר לחזור לרווקות, מפני שהן מעולם לא היו בסטטוס הזה.

בחתונה עצמה, בין ביס מהסלמון ללגימה מהקולה זירו, המשכתי במרץ בסקר המאולתר בניסיון לקבל איזושהי תמונת מצב. התשובות היו מגוונות, מאד.

"אני מוכנה לחזור רק עם בעלי". טוב, יהודית תמיד הייתה טיפוס משפחתי.

"כל תקופה עם היתרונות והחסרונות שלה". מגילה לא ציפיתי לתשובה פחות פילוסופית.

"מה זאת אומרת לחזור", אמרה רעות, כשה-ח' הגרונית שלה מודגשת. "אני לא מבינה את השאלה הזאת בכלל". אצל רעות הכל הלך לפי הסדר והספר, שאלות מוזרות כאלה לא היו בלקסיקון שלה, עושים מה שצריך באותו הזמן וזהו.

היו שאמרו שכן, היו שאמרו לא, היו שחשבו שאולי, אבל אף אחת לא התנגדה לחופשה קצרה. היו עייפות יותר, היו מאורגנות פחות אבל אצל כולן זיהיתי בין השורות סוג של קנאה בציפור הדרור שעמדה מולן. הן הביטו בי, בשמלתי המהודרת, באיפור המוקפד, בתואר הנוצץ שהוצאתי – ומשהו בשגרת יומן העמוס היה נראה להן כבד משהו.

 ואז הבנתי שהן בעצם לא הבינו את השאלה.

לא שאלתי אותן אם הן רוצות חופשה קצרה, בידיעה שמחכה להן בית ואוזן קשבת וילדים. החיים שלנו מעייפים, נכון. אישה צעירה עומדת לפעמים מול עומס בלתי אפשרי של מטלות. היא מפרנסת, מגדלת, מחנכת. היא גם אימא ובת ורעיה, ועובדת בפנים ובחוץ. אבל יש לה סיפוק. היא מרגישה חלק ממשהו גדול. אם היא עובדת בכיוון הנכון – ואף אחד לא חסין מטעויות, היא בהחלט מרגישה שהיא בונה משהו ענק, שצעד ועוד צעד יוצרים שביל שהוא רק של הבית הפרטי שלה.

נכון, לנוח, זה תמיד דבר טוב. אישה חייבת לדעת לעצור לפעמים את מרוץ החיים התובעני ולהקשיב לעצמה, לצרכים שלה. כל אישה צריכה להרגיש שהיא פועלת באהבה, ברצון, שהיא נותנת מענה גם לצרכים הרוחניים והגשמיים שלה.

אבל אני שאלתי משהו אחר.

שאלתי אותן אם הן מוכנות להחליף יציבות, סיפוק, משפחתיות על כל המטלות המעייפות הכרוכות בהן, על פני חופש מאפשר ומפחיד.

שאלתי אם הן מעדיפות לקום עשר פעמים בלילה לתינוק או להתהפך במיטה עשר פעמים טרופות דאגה.

שאלתי אם הן מעדיפות ללכת אחר הצהריים לגינה, כשהילדים מושכים להן בחלוק מכל צד, או לנסוע לבד לכותל ולקברי צדיקים.

שאלתי אם הן מעדיפות, בשולחן החג, לקום לילדים, להחליף, להאכיל, להשכיב, להושיב, להשתיק וחוזר חלילה – או לשבת כשמבטי כולם ננעצים בהן בחמלה.

עד היום לא קיבלתי תשובה.